הלכות ראש חודש

סימן תי"ח

דין תענית בראש חודש, ובו ה' סעיפים.

אמרו חכמים בתלמוד ירושלמי[1] "אלה ימים שאין מתענים בהם: שבתות וימים טובים ראשי חודשים חנוכה ופורים". הווי אומר, יש איסור להתענות בראש חודש, וזו תקנה דרבנן, אלא שיש לה רמז בתורה, כפי שהבאנו בפתיחה להלכות ראש חודש. שהכהנים בבית המקדש תקעו בחצוצרות בראש חודש, כמו בימי המועדים, מפאת ההשוואה שבינו ליום מועד. דיני איסור תענית בראש חודש, מוסברים בסימן זה.

סעיף א

^אראש חודש אסור בתענית (א).

^אמשנה תענית טו, ב.

(א)   אסור בתענית – כי הוא יום שדומה למועד. וזה נלמד מן הפסוק (במדבר י) "וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת", פסוק זה מבהיר כי ראש חודש הוא יום שמחה, כמו המועדים, על כן אסור להתענות בו.

סעיף ב

^באין גוזרין תענית על הצבור (ב) בראשי חדשים (ג), חנוכה ופורים. ואם התחילו (ד), שגזרו להתענות כך וכך ימים והתחילו בהם קודם ראש חודש ^גאפילו יום אחד, אין מפסיקין (ה), ומתענין ^דומשלימין (ו).

^בשם. ^גשם בגמרא וכרבי יוסי. ^דמסקנת הגמרא שם.  

(ב)    אין גוזרין תענית על הצבור – מצוה על חכמי בית דין שבכל מקום, לגזור על הציבור תעניות, כאשר יעברו עליהם צרות ורעות, כדי שישובו בתשובה ויתפללו לה', לביטול הצרות. לפעמים, היה צום כזה נמשך מספר ימים ברצף (אך לא בלילות שבינם). אם חל ראש חדש, באחד מימי הצום, אין לגזור תענית זו.

(ג)     בראשי חדשים, חנוכה ופורים – כי אלו ימי שמחה. אם כי במציאות ימינו, נדיר מאד שגוזרים על הציבור, כי לא קיים כח מרכזי רוחני, המקובל על כלל הציבור.

(ד)    ואם התחילו – מתוך שנרעדו ונבהלו מפאת הצרה, לא שמו לב שבאחד מימי הצום יחול ראש חודש.

(ה)   אין מפסיקין – כלומר, צמים גם בראש חודש.

(ו)      ומשלימין – צמים משך כל היום, ולא מקצרים את הצום, למרות שהוא ראש חודש. כי חכמים הם שאסרו את התענית בר"ח. וכאשר טעו וגזרו צום, תדחה תקנת הצום את איסור התענית.

סעיף ג

(ז) ^היחיד שקבל עליו תענית כך וכך ימים ופגע בו ראש חדש, או שקבל עליו להתענות בראש חודש, ^ואם קבלו בלשון קבלת תענית בעלמא (ח) אינו צריך התרה (ט). ואם קבלו עליו בלשון: הרי עלי, שהוא לשון נדר, צריך התרת חכם (י) (ועיין ביורה דעה סימן רט"ו ס"ג) (יא).

^הברייתא תענית יב, א והביאה הרא"ש בפרק ט דנדרים. ^ושם בשם יש מפרשים ובשם הרמב"ן.

(ז)     הקדמה לסעיף – יכול אדם לחייב עצמו בתענית, בשני דרכים, בנדר, או בהתחייבות סתמית. התחייב בלשון נדר, כגון שאמר, הרי עלי להתענות ביום פלוני, חייב בקיום נדרו מן התורה. ואם לא יקיימו, יעבור על איסור (במדבר ל, ג) "אִישׁ כִּֽי יִדֹּר נֶדֶר… לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ". וגם על מצות עשה (שם) "כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַֽעֲשֶֽׂה". התחייב התחייבות סתמית, כגון שאמר בתפילת מנחה, למחר או ביום פלוני אהיה בתענית, אין כאן לשון נדר. ואף שאת התחייבותו הוא כמובן צריך לקיים, אין בה לא מצוות עשה, ובהפרתה אינו עובר על לא תעשה. על פי זה, נבין את הסעיף.

(ח)   קבלו בלשון קבלת תענית בעלמא – כגון שבתפילת מנחה אמר, אצום כך וכך ימים.

(ט)   אינו צריך התרה – כי איסור התענית בראש חודש, קדם להתחייבותו האישית. על כן יבטל איסור זה את התחייבותו, ועליו לבחור יום אחר בו יצום.

(י)     לשון נדר, צריך התרת חכם – על נודר זה ללכת לחכם, כדי שימצא לו פתח חרטה, באמצעותו יבוטל נדרו[2]. אחר שמצא החכם פתח חרטה, ילך הנודר לבית דין של שלושה, והללו יתירו את נדרו. ללא התרת נדרו, חובה עליו לצום, כדי לקיים את נדרו, שחיובו מן התורה.

(יא)      ועיין ביורה דעה סימן רט"ו ס"ג – שם מבואר "במה דברים אמורים שצריך התרה, כשקבלו בלשון נדר, שאמר: קונם אכילת ימים כך וכך עלי; אבל אם לא הוציאו אלא בלשון קבלת תענית, אינו דוחה לא שבת ויום טוב וראש חודש ולא חנוכה ופורים ואינו צריך התרה, ואפילו לא קיבל עליו להתענות אלא בשבת ויום טוב בלבד".

סעיף ד

(יב)  ^זאם נשבע להתענות כך וכך ימים ואירע בהם ראש חדש, השבועה חלה עליו מטעם איסור כולל (יג). ואם נשבע בפירוש להתענות בראש חדש, נראה שחלה עליו שבועה כיון שאינו אלא מדרבנן (יד). אלא שמדברי ^חהרמב"ם נראה לכאורה שהוא מדאורייתא (טו) (ועיין לקמן סימן תק"ע) (טז).

^זבית יוסף מדברי הרמב"ם בפרק ה מהלכות שבועות. ^חפרק ג מהלכות נדרים. 

(יב)      הקדמה לסעיף – להבנת הסעיף נסביר את ההבדל בין נדר לשבועה. הנודר, אוסר על עצמו חפץ מסוים. כגון שאמר, הרי עלי שלא לאכול מאכל זה. כאן בסעיף, מדובר שנדר שלא לאכול ביום מסוים, והכוונה בדבריו, שיום זה, גִדרוֹ יום צום עבורו. והנדר חל, גם אם היה הצום אסור ביום ספציפי זה. השבועה לעומת זאת, מהותה התחייבות החלה על האדם, ולא על חפץ מסוים. לפיכך, אדם שנשבע נגד מצות התורה, אין שבועתו חלה, כי בני ישראל כולם נשבעו אמונים למצוות התורה, בהר סיני. ואין השבועה של עכשיו מבטלת את השבועה הקודמת. ואם לדוגמא נשבע לאכול ביום כיפור, לא תחול שבועתו כלל, ועליו לצום. אלא שכל זה רלוונטי, כשנשבע להפר אחת ממצוות מן התורה. מה שאין כן בגזירות חכמים, ששבועה על ביטול מצוה מדרבנן, אינה בכלל שבועה על ביטול מצוה[3], ולכן חלה שבועתו. עוד צריך לדעת, כי יכול אדם להישבע בצורה כוללת, כלומר לכלול בשבועתו דבר מותר ודבר אסור. והכלל הוא, ששבועה כזו חלה. כגון, נשבע אדם לאכול בכל יום מחודש תשרי, תחול שבועתו גם על יום כיפור. על פי הקדמה זו נוכל להבין סעיף זה.

(יג)       מטעם איסור כולל – לכן, אפילו אם נאמר שיש איסור תורה לצום בראש חודש, עדיין חלה שבועתו, היות וראש חודש כלול עם ימים אחרים.

(יד)      שאינו אלא מדרבנן – ובמצוה דרבנן, איננו אומרים שהוא "נשבע ועומד מהר סיני", על כן חלה השבועה.

(טו)      שהוא מדאורייתא – כי כתוב בתורה (במדבר י) "וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת", נמצא כי השוותה תורה בין ראש חודש לשאר ימים טובים, בהם איסור התענית הוא מן התורה, על כן לא חלה השבועה[4].

מה שכתב המחבר כתב ש"מדברי הרמב"ם נראה לכאורה", ולא כתב זאת באופן החלטי הוא משום, שבבית יוסף דחה מה שנראה לכאורה, בהבנת דברי הרמב"ם. ושם הסביר כי גם לדעת הרמב"ם, איסור התענית בראש חודש אינו אלא איסור דרבנן[5].

(טז)     ועיין לקמן סימן תק"ע – סימן זה מוקדש כל כולו למפגש בין תעניות לחנוכה, פורים, וימים שאין אומרים בהם תחנון.

סעיף ה

^טהמתענה בראש חודש או בחנוכה ופורים תענית חלום (יז), צריך למיתב תעניתא לתעניתיה (יח).

^טהגהת מיימוני בפרק א מהלכות תענית.

(יז)        תענית חלום – מותר להתענות תענית חלום, אפילו בשבת. כי מי שחלם חלום רע, ומפחד מקיום החלום, שהוא כעין חצי נבואה, יוכל לבטל את הגזירה על ידי התענית.

(יח)      למיתב תעניתא לתעניתיה – תרגום: צריך להתענות על כך שהתענה. כלומר, עליו לצום יום אחר, כדי לכפר על העוון, שצם בראש חודש.

דין תענית בראש חודש (תיח)

א.      אסור לצום בראש חודש [א].

ב.      מותר להתענות תענית חלום, אלא שצריך לצום יום אחר, מפאת העובדה שצמו בראש חודש [ה].