הלכות ראש חודש

סימן ת"כ

אם הנשים רשאות לקונן בראש חודש, ובו ב' סעיפים.

מצוה להספיד כל אדם שנפטר, כמבואר בשולחן ערוך יורה דעה (סימן שדמ סעיף א) "מצוה גדולה להספיד על המת כראוי. ומצוותו שירים קולו לומר עליו דברים המשברים את הלב, כדי להרבות בכיה ולהזכיר שבחו". אלא שראש חודש, הוא יום שמחה. על כן מנחה המחבר כיצד לנהוג בקבורה, המתבצעת ביום כזה.

סעיף א

(א) ^אעל המת נשים מְעַנּוֹת, שכולן אומרות כאחת (ב); וּמְטַפְּחוֹת, דהיינו להכות כף אל כף (ג); אבל לא מקוננות, שתהא האחת אומרת והאחרות עונות אחריה (ד). ואחר שנקבר המת, לא מענות ולא מטפחות (ה).

^אמשנה מועד קטן כח, ב.

(א)   הקדמה לסעיף – כשנפטר אדם, מתכנסים משפחתו ומכריו, ובוכים על לכתו. בימי קדם נהגו הנשים לעשות פעולות שונות, כדי לרגש את הציבור ולעוררו, על האובדן שארע. עשו זאת בשלושה דרכים, ענייה טיפוח וקינה. בסעיף זה יסביר המחבר מעשים אלה, והאם מותר לעשותם, בראש חודש. כיום לא נהגו כך, ברוב המקומות. אבל כן נהגו להספיד, כמבואר בהקדמת הסימן.

(ב)    מענות, שכולן אומרות כאחת – כולן זועקות יחד על האובדן.

(ג)     להכות כף אל כף – הכאה זו ממקדת את תשומת הלב באובדן, ומלהיטה את הכאב על שארע.

(ד)    והאחרות עונות אחריה – הטעם שלא לקונן ביום זה הוא, כדי שיכירו בקדושת ראש חודש. לכן מפחיתים מעט מגודל המרירות, אותה מעוררים בדרך כלל. כי הקינה שאשה אומרת, וכולן חוזרות אחריה, מעוררת התרגשות גדולה ביותר.

כשם שאסור לקונן, כך אסור להספיד. אמנם אם הנפטר הוא תלמיד חכם, מותר להספידו בפניו. יש גם מקרים, בהם מתקשים האבלים מאוד, להביא את יקיריהם למנוחת עולמים, ללא הספד. יש גם את אלה הזוכים לקיים את ההלכה ככתבה, ואשרי להם. אמנם אין לעורר מריבות על כך, והיות שמצינו פתח קולא, לגבי הספד תלמיד חכם, הוא הדין לבני משפחה, ניתן להחשיב את יקירם כתלמיד חכם. ובכל זאת, ישתדלו למעט, כדי שלא לבטל את שמחת ראש חודש.

(ה)   לא מענות ולא מטפחות – בימי שגרה, מענות הנשים ומטפחות, גם אחר הקבורה. אך בראש חדש יש להימנע מזה, ובמקום להתמקד במרירות, ישובו כולם לבתיהם, כדי שלא להעכיר את שמחת ראש חודש, יותר מדי.

סעיף ב

(ו) ^באומרים צִדוק הדין (ז) וקדיש (ח). הגה: ואין נוהגין כן (ט). ועיין ביורה דעה סימן תא סעיף ו, בהגה (י). וכן בכל הימים שאין אומרים בהם תחנון, (מנהגים) וכן בערב שבת אחר חצות (יא). יש אומרים שאם קוברין מת בלילה שאין אומרים קדיש ולא צדוק הדין (יב) (כל בו).

^בטור בשם תלמידי רש"י בשם רש"י וביורה דעה בסימן תא בשם רמב"ם ובשם תשובת הגאונים.

(ו)      הקדמה לסעיף –  צידוק הדין הוא תפילה שהאבלים אומרים בבית הקברות, אחר קבורת הנפטר. מהותה, קבלת והצדקת הדין, אשר נגזר עליהם במרומים. בכל אבלות, נהוג לומר צידוק הדין, גם בימי השבעה, לאחר התפילה.

(ז)     אומרים צִדוק הדין – אחרי הקבורה, גם בראשי חודשים. לפי המחבר, אומרים זאת גם בלילה, וגם בימים שאין אומרים בהם תחנון. מלבד שבתות וימים טובים, בהם אין אומרים אותו.

(ח)   וקדיש – לאחר צידוק הדין, אומרים האבלים קדיש מיוחד, הנקרא "דְּהוּא עָתִיד לְאִתְחַדָתָא", בו מוזכרת אמונתנו בתחיית המתים.

(ט)   ואין נוהגין כן – מנהג אשכנז שלא לומר צידוק הדין בראשי חודשים, ובכל הימים שלא אומרים תחנון. כי אמירת צידוק הדין מעוררת עצב, לכן נמנעים מאמירת הקדיש המיוחד. אבל הקדיש הרגיל, שאומרים האבלים כל השנה, נאמר אפילו בשבתות וימים טובים. ויש ספרדים שנוהגים בזה, כמו האשכנזים. אלא שאם נפטר חכם, אומרים עליו צידוק הדין, כמו שמספידים אותו אף בראשי חודשים.

(י)     ביורה דעה סימן תא סעיף ו, בהגה – שם נזכר מה שכתוב כאן, שבימים שאין אומרים תחנון, לא אומרים צידוק הדין[1].

(יא)      בערב שבת אחר חצות – וכן בערבי ימים טובים. אבל בערבי ראשי חודשים, פורים וחנוכה, אומרים צידוק הדין, אפילו אחר חצות.

(יב)      ולא צדוק הדין – לפי מנהג זה, כיוון שלא אומרים צידוק הדין בלילה, דוחים את הלוויה למחרת. אמנם יש חולקים על זה, כי האיסור להלין את המת הוא איסור חמור, ועדיף לקברו בזמן, אף שלא יאמרו צידוק הדין. אמנם קדיש רגיל, כן אומרים.

דיני הספד בראש חודש (תכ)

א.      אין להספיד בראש חודש (ד).

ב.      מותר להספיד תלמיד חכם, אם חל יום קבורתו בראש חודש (ד).

ג.        אין לעורר מריבה מול אבלים המבקשים להספיד את מתם בראש חודש, אלא ישתדלו למעט (ד).

ד.      הספרדים נוהגים לומר בראש חודש את צידוק הדין, ואת הקדיש המיוחד לאבלים, והאשכנזים נמנעים [ב].