הלכות בשר בחלב

סימן צ"ה

דגים וביצה שנתבשלו בקדירה של בשר אם מותר לאכלן עם גבינה, ובו ז' סעיפים.

בסימן זה אנו לומדים אודות "נותן טעם בר נותן טעם". דין זה הובא כבר בסימן הקודם, אבל כאן עיקר מקומו.

נותן טעם בר נותן טעם: אחר שנכנס טעם הבשר בדפנות הסיר, וכבר אינו בעין, הוא נחלש מהותית. וכשנפלט מהקדירה, הוא נחלש עוד יותר. ואם לאחר שנפלט יפגוש בחלב, הוא אכן אוסר אותו. אבל אם יפגוש בתבשיל שאינו חלבי, כגון מים או תבשיל פרווה, לא יהפוך המאכל לבשרי. הרמ"א מחמיר לכתחילה, ולדעתו יש לחשוש שטעם הבשר אינו נקלש כל כך, לכן יש להחשיב את המים לבשריים, ואין לערבב אותם, עם חלב. ומודה רמ"א שאם נבלעו מים אלו בדגים או בירקות, טעם הבשר נחלש כל כך, וכבר אין בו כוח להחשיבם כבשרי[1].

כאן המקום להסביר דין אחר, אודותיו נלמד בסימן קה בעזרת השם, והוא אבחנה בין כלי ראשון, עירוי מכלי ראשון, וכלי שני.

• כלי ראשון: כל מה שראינו שיש לתבשיל כח לשחרר את הטעם הבלוע בסיר, ולקולטו בתוכו, כלומר בתבשיל, זה דווקא בקדירה שבושלה על האש (גם לאחר הסרתה מן האש, כל זמן שהיא עדיין חמה), כי המאכל שבה חם מאוד.
• כלי שני: הועבר התבשיל מן הכלי הראשון, לכלי אחר, הרי הוא כלי שני. ואין בכוחו להפליט את הבלוע.[2]
• עירוי מכלי ראשון: עוד נחלקו, אם עירוי תבשיל מכלי ראשון, הוא חם מספיק, כדי לאסור את הכלי, אליו הוא נשפך. כגון, אם הערה תבשיל בשרי מכלי ראשון, לכלי חלבי ריק וצונן.

סעיף א'

^אדגים שנתבשלו או ^בשֶׁנִּצְלוּ בקדירה של בשר רחוצה יפה, שאין שום שומן דבוק בה, מותר לאכלם בְּכּוּתָח (א), משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם דְּהֶתֵּרָא (ב). ואם לא היתה רחוצה יפה, ^גאם יש בממש שעל פי הקדירה יותר מאחד בששים בדגים, אסור לאכלם בְּכּוּתָח (ג).

^אמסקנת הגמרא שם אליבא דרב חולין דף קיח וכמו שפירשו התוספות והרא"ש שם מתוך לשון רש"י וכן כתב הטור. ^בהרמב"ם והרשב"א והר"ן וראבי"ה וזקנו ור"י. ^גהרמב"ם והרשב"א בת"ה.

• בְּכּוּתָח – זה תבשיל חלבי.
• נותן טעם בר נותן טעם דְּהֶתֵּרָא – טעם הבשר היוצא מהקדירה, נחלש מהותית, ואין בכוחו להפוך את הדגים בהם הוא נבלע, לבשריים. מלשונו משמע, שלכתחילה אין לבשל בקדירה בשרית, כדי לאכול עם חלב[3]. אמנם יש מתירים לכתחילה, לבשל בקדירה בשרית כדי לאכול עם חלב[4]. ויוכל לסמוך על זה, אם אין לו כלים חלביים.
• אסור לאכלם בְּכּוּתָח – כי הדגים ספגו טעם ממשי של בשר.

סעיף ב'

^דביצה שנתבשלה במים בקדירה חולבת, מותר לתת אותה בתוך התרנגולת, אפילו לכתחלה (ד). אבל אם נתבשלה בקדירה עם בשר, ^הואפילו בקליפה, אסור לאכלה בכותח (ה). הגה: ויש מחמירין בצלייה ובישול לאסור נותן טעם בר נותן טעם (ו) (ריב"ן בשם רש"י ובארוך כלל ל"ד הביא המרדכי וא"ז). והמנהג לאסור לכתחלה, ובדיעבד (ז) מותר בכל ענין (ח) (סמ"ק וארוך). ודוקא לאכול עם חלב והבשר עצמו, אבל ליתנן בכלי שלהם, מותר לכתחלה (ט) (באיסור והיתר הארוך), וכן נהגו. וכן אם לא נתבשלו או נצלו תחילה, רק עלו בכלי של בשר, מותר לאכלן עם חלב עצמו (י). וכן להיפך (סברת עצמו). וכן אם היה הכלי שנתבשלו או נצלו בו לפגם, שלא היה בן יומו, נוהגין היתר לכתחלה לאכלו עם המין השני (יא) (שם בארוך). וכל זה כשהמאכל אינו דבר חריף, אבל אם היה דבר חריף, כגון שֶׁבִּשְּׁלוּ דברים חריפים בכלי של בשר, אפילו אינו בן יומו (יב), או שֶׁדָּכוּ תַּבְלִין בְּמָדוֹךְ של בשר (יג), אם אכלו בחלב (יד), אוסר אפילו בדיעבד עד דאיכא שישים נגד הבשר הבלוע בהם (טו) (בארוך כלל כ"ד וכן משמע בתשובת הרשב"א סימן תמ"ט וב"י סי' צ"ו בשם סה"ת והגהות ש"ד סי' ס"ב בשם מהר"ש ואגור בשם מרדכי). ומכל מקום לא מקרי מאכל דבר חריף משום מעט תבלין שבו, רק אם כולו הוא דבר חריף. ורובו ככולו (טז) (ועיין לקמן סימן צ"ו).

^דתשובות הרשב"א סימן תקי"ו. ^השם שקליפת הביצה בבירור מנוקבת היא וכשאדם מבשלה תמצא הביצה עצמה צבועה מאותו צבע, ועיין לעיל סימן פו סעיף ה בהג"ה.

• אפילו לכתחלה – כי טעם החלב שנפלט מן הקדירה, נחלש מהותית. וכאשר הוא נבלע בביצה, הוא נחלש עוד יותר, ומוגדר "נותן טעם בר נותן טעם". הלכך, אין זו ביצה חלבית.
• אסור לאכלה בכותח – בתבשיל חלבי. כי הקליפה אינה מונעת את חדירת טעם הבשר, אל הביצה. וכיון שזו ביצה בשרית, אסור לאָכלה עם חלב.
• לאסור נותן טעם בר נותן טעם – לדעתם, כל מה שהותר, הוא רק דגים חמים, שהונחו בכלי בשרי. אבל אם נתבשלו או ניצלו בכלי בשרי, לא הותר.
• ובדיעבד – כלומר, לכתחילה אסור לערב דג שנתבשל או נצלה בכלי בשרי, עם מאכל חלבי. אבל אם צורף הדג למאכל חלבי, הוא מותר באכילה.
• מותר בכל ענין – כי מעיקר הדין, הלכה כשיטה המקילה. לכן בדיעבד, מותר לסמוך עליה. כי אין האיסור אלא לכתחילה, ומידת חסידות, לחשוש לדעה המחמירה.
• מותר לכתחלה – כלומר מותר להניח את הדגים, אפילו בעודם רותחים, בכלי חלבי. ולא אסור אלא, לאוכלם יחד עם חלב. כי ללא בישול, הכלי החלבי אינו פולט טעם, מלבד טעם קלוש ביותר, שאין בו כוח לייצר איסור בשר בחלב בדגים, שבלעו אף הם טעם בשר קלוש מאד.
• מותר לאכלן עם חלב עצמו – כי גם המחמירים לא החמירו אלא בבישול או בצליה, כפי שהסברנו.
• לאכלו עם המין השני – כי הטעם שנפלט מן הקדירה, וחדר אל הדגים או הביצים, הוא טעם פגום.
• אפילו אינו בן יומו – לדעת הרמ"א, דבר חריף הופך את הטעם הבלוע הפגום, למשובח. אבל המחבר אינו סבור כן[5]. ומה נקרא דבר חריף, נלמד בסימן הבא[6].
• שֶׁדָּכוּ תַּבְלִין בְּמָדוֹךְ של בשר – 'מדוך', הוא כלי מיוחד לטחינה וגריסה. ומטבע הדברים, המאכל מתחמם במהלך הטחינה. על כן, אף אם מדובר בתבלינים צוננים, טעם הבשר חודר אליהם.
• אם אכלו בחלב – כלומר, בישלו תבשיל חלבי, והכניסו תבלינים אלה לתוכו.
• עד דאיכא שישים נגד הבשר הבלוע בהם – בדרך כלל, לא ידוע בבירור, כמה טעם מן הבשר, נבלע בתבלינים. על כן למעשה, צריך 60, נגד כל התבלינים.
• ורובו ככולו – רק מאכל שרובו חריף, יש בו כח להפוך טעם פגום, לטעם משובח.

סעיף ג'

^וקערות של בשר שהודחו בְּיוֹרָה חולבת, בחמין שהיד סולדת בהן, אפילו שניהם בני יומן, מותר, משום דהוה ליה נותן טעם בר נותן טעם דהתירא (יז). והוא שיאמר בָּרִי לי שלא היה שום שומן דבוק בהן. ^זואם היה שומן דבוק בהן, צריך שיהא במים שישים כנגד ממשות שומן שעל פי הקערה (יח). הגה: ויש אוסרים אפילו אין שומן דבוק בהן ^(*) (יט) (טור בשם סה"ת וסמ"ג וסמ"ק וש"ד והר"ף ותוס' ומרדכי ור"ן והגמ"יי ופסקי מהרא"י ואו"ה), אלא אם כן אחד מן הכלים אינן בני יומן מבליעת כלי ראשון (כ), ואז כל הכלים מותרים והמים נוהגין בהן איסור לכתחלה (כא). אבל אם שניהם בני יומן, והדיח אותן ביחד בכלי ראשון, הכל אסור (כב). והכי נוהגין, ואין לשנות (כג). ודוקא שהודחו ביחד ובכלי ראשון, אבל אם הודחו זה אחר זה (כד), או בכלי שני אפילו ביחד (כה), הכל שרי (כו) (בארוך כלל ל"ד). ואם עירה מכלי ראשון של בשר (כז) על כלי חלב, דינו ככלי ראשון, ואוסר, אם היה בן יומו (כח). אבל אם עירה מים רותחים שאינן של בשר ולא של חלב על כלים של בשר ושל חלב ביחד, ואפילו שומן דבוק בהם, הכל שרי, דאין עירוי ככלי ראשון ממש שיעשה שהכלים שמערה עליהם, יבלעו זה מזה (כט) (שם). ואם נמצא קערה חולבת בין כלי בשר, לא חיישינן שמא הודחו ביחד בדרך שנאסרים (ל) (הגהות ש"ד ואו"ה).

^וטור בשם אביו הרא"ש ורמב"ן ורשב"א. ^זב"י וכמו שכתב הרשב"א בענין דגים שעלו בקערה לעיל סעיף א. ^(*) משום דלא דמי לדגים שעלו בעקרה דשאני הכא שהקערות נוגעות ביורה ונפלט טעם מזה לזה והוה טעם שני באיסור. ועוד, דהא כשהטעם שני של בשר ושל חלב נכנס במים, מיד נאסרו המים, וחוזרים ואוסרים היורה והמחבת.

• דהוה ליה נותן טעם בר נותן טעם דהתירא – החלב הנפלט מן היורה החלבית, טעמו קלוש. וגם הבשר, הנפלט מהקערות, טעמו חלש. הלכך האין במי רחיצת הכלים, תערובת בשר בחלב.
• כנגד ממשות שומן שעל פי הקערה – כי אם יש שישים כנגדו, השומן בטל במים. והמשתמש במדיח כלים, לא ירחצו יחד כלים בשריים וכלים חלביים. אמנם בדיעבד, אין לאסור. כי אף שיש מאכל דבוק בכלים, הרי הוא בטל במים המרובים. ומלבד זאת, יש סבון שפוגם את טעמו. מה גם שזרם המים במדיח שוטף בכוח, ואינו מאפשר ללכלוך היוצא מכלי אחד, להיבלע בכלי אחר. והמיקל לכתחילה, יש לו על מי לסמוך[7]. ובזה אחר זה, אפילו באותו מגש מותר.
• אפילו אין שומן דבוק בהן – הרמ"א סובר כי לכתחילה, זה אסור. שהרי לשיטתו "נותן טעם בר נותן טעם", אסור לכתחילה. וכאן אסר את הכלים אפילו בדיעבד, כי טעם 'בשר וחלב' נפלט מהכלים, בו זמנית, וזו נראות של תערובת בשר בחלב. אמנם דג שבושל בקדירה בשרית, הרי אינו סופג טעם חלב, בזמן בליעת טעם הבשר. על כן, אין בזה כל נראות של תערובת בשר בחלב.
• אינן בני יומן מבליעת כלי ראשון – הטעם הנפלט פגום, וכשהוא פוגש פליטת כלי אחר, אינו יוצר איסור.
• והמים נוהגין בהן איסור לכתחלה – כי יש בהם טעם בשר, ויתכן שיערבו מים אלה עם חלב.
• הכל אסור – כי לדעת המחמירים, אין אנו אומרים 'נותן בר נותן טעם דהיתירא' אלא לאחר שלושה שלבים. מהבשר לקדירה, מהקדירה למים, ומהמים לדג או לירקות.
• ואין לשנות – זהו מנהג אשכנז.
• אם הודחו זה אחר זה – אין כאן נראות של תערובת בשר בחלב.
• בכלי שני אפילו ביחד – כלי שני, אין בו כח לייצר פליטה. כפי שנראה, בעזרת השם, בסימן קה.
• הכל שרי – מכאן יש ללמוד, כי על פי הלכה, גם האשכנזים אינם זקוקים לשני כיורים לשטיפת כלים. אלא צריכים להיזהר בעיקר, שלא לשטוף כלים יחד, במים מאוד חמים.
• עירה מכלי ראשון של בשר – להבנת חלק זה, צריך להקדים את המובא להלן בסימן קה. המוזג תבשיל בשרי על כלי חלבי, מקדירה בשרית שעמדה על האש, והתבשיל חם מאוד, הכלי החלבי נאסר.
• אם היה בן יומו – מה שכתב רמ"א, שאם עירה תבשיל בשרי על כלי חלב, הכלי החלבי נאסר, זהו משום שעירוי כלי ראשון אוסר, כפי שנפרט, בעזרת השם, בסימן קה. מלבד זאת, הרמ"א אוסר אפילו כשעירה תבשיל בשר על מאכל פרווה, ומחשיבו כאילו התבשל בקדירה הבשרית. וקשה לקבל זאת, כי גם הרמ"א סובר, שבדיעבד, 'נותן טעם בר נותן טעם' מותר. על כן צריך לומר, שמדובר בחומרה בעלמא, ולא באיסור מן הדין. וסיבת החומרה היא, משום ששפיכת תבשיל מכלי בשרי, על כלי חלבי, נראה כתערובת בשר בחלב. על כן, יש להכשיר את הקדירה.
• יבלעו זה מזה – מכאן מוכח, שמעיקר הדין, אין איסור להדיח יחד כלים חלביים עם כלים בשריים. אמנם למעשה, נוהגים להימנע מזה. כמו כן, מותר להשתמש באותו מדיח כלים, גם לכלים חלביים וגם לכלים בשריים. אמנם לכתחילה, גם בזה, אין להדיחם יחד. וראה מה שכתבנו לעיל ס"ק יח.
• שמא הודחו ביחד בדרך שנאסרים – רק שפיכה ישירה של תבשיל בשרי על כלי חלבי, אוסרת אותו. אבל אם לא ידוע על שפיכה כזו, 'אין מחזיקים איסור'. כלומר, אין לחשוש, שמא ארע דבר כזה. אף שהוא נמצא בין כלים בשריים, ויתכן שהודחו ביחד. כי יתכן שהונח בטעות, בין הכלים הבשריים, ואין לחשוש שנאסר.

סעיף ד'

יֵרָאֶה לי שאם נָתְנוּ אֵפֶר (לא) במים חמין שֶׁבַּיּוֹרָה, קודם שהניחו הקדירות בתוכה, אף על פי שהשומן דבוק בהן, מותר, דעל ידי האפר הוא נותן טעם לפגם (לב).

• שאם נָתְנוּ אֵפֶר – האפר בזמנם, שימש כחומר ניקוי כלים. לכן בימינו, אם שטפו את הכלים בסבון כלים, אין לחשוש לבליעה או פליטה, כי הוא פוגם את הטעם.
• הוא נותן טעם לפגם – על כן לא נאסר שום כלי.

סעיף ה'

^חאין מניחין כלי שיש בו כּוּתָח (לג) אצל כלי שיש בו מלח (לד), אבל מותר להניחו אצל כלי שיש בו חומץ (לה). הגה: ודוקא אם הכלים מגולים (לו). ואפילו הכי אם עבר ונתנו ביחד, מותר, ולא חיישינן שמא נפל אל המלח (לז) (הגהות ש"ד וארוך).

^חבעיא מרב נחמן ונפשטא שם דף קיב, א ומפרש שם מפני שהמלח הוא עב והוא בעיניה ולא בטיל ושמא ימלח ממנו קדירת בשר, מה שאין כן בחומץ.

• כּוּתָח – מאכל חלבי.
• אצל כלי שיש בו מלח – שמא ייטוף מקצת מן החלב, אל המלח, ולא ייוודע הדבר. ובסוף, ימלחו את הבשר, במלח זה.
• אצל כלי שיש בו חומץ – כי אם ייפול כותח אל תוכו, הוא יהא ניכר, על כן אין צורך לגזור.
• ודוקא אם הכלים מגולים – כי אם אחד מהם מכוסה, אין כל חשש שיפול מהכותח למלח.
• ולא חיישינן שמא נפל אל המלח – כי זו רק זהירות לכתחילה, אבל בהעדר ראיות שאכן ארע איסור, אין לחשוש שנהיה איסור.

סעיף ו'

^טמותר ליתן בתוך תיבה כד של בשר אצל של חלב (לח). הגה: ויש מחמירין לכתחלה (הגהות אשיר"י בשם א"ז). וטוב ליזהר לכתחלה במקום שאינו צריך (לט).

^טתוספות והרא"ש שם וכן כתב הטור.

• כד של בשר אצל של חלב – לכן מותר להניח בתוך המקרר, מאכלים בשריים, ליד חלביים, אפילו אם אינם מכוסים.
• במקום שאינו צריך – אם לא חסר מקום במקרר, טוב להיזהר בזה לכתחילה.

סעיף ז'

^ימלח הנתון בקערה של בשר, מותר ליתנו בחלב (מ). הגה: והמחמיר גם בזה, תבא עליו ברכה, כי יש מחמירין לכתחלה (מא) (תוס' וסמ"ג ואו"ה).

^יתוספות שם, וכתבוֹ הטור בסימן קה.

• מותר ליתנו בחלב – כי אין המלח מפליט את טעם הבשר, הבלוע בקערה[8].
• יש מחמירין לכתחלה – מחשש, שהמלח כן מפליט טעם בשר מהקערה. אמנם אין זו אלא חומרה בעלמא, כי דברים יבשים, אינם בולעים כלל זה מזה. ובכל זאת, יש כאן זהירות לכתחילה, משום ה'נראות'.

דגים וביצה שנתבשלו בקדירה של בשר אם מותר לאכלן עם גבינה (צה)

• נותן טעם בר נותן טעם: קדירה שבישלו בתוכה בשר, ובטרם חלפו 24 שעות, בישלו בה מאכל נֵיטְרָלִי, כגון ירקות. טעם הבשר הבלוע בה, נפלט ונספג בירקות. אמנם הוא נחלש פעמיים. ראשית, בעת בליעתו בדופני הסיר. שנית, כאשר נפלט ונספג בירקות. נמצא, כי טעמו קלוש מאד. לכן מותר איפה, לאכול ירקות אלה עם חלב. כי הטעם הבשרי קלוש כל כך, ואין בכוחו לחולל איסור בשר בחלב. זה מנהג ספרד [א].
• לדעת הרמ"א, אסור לכתחילה לערבב ירקות אלו אם חלב, וזהו מנהג אשכנז. אמנם אם בדיעבד ערבבם עם חלב, התבשיל מותר [ב].
• לדעתו מותר גם להניח ירקות על כלים חלביים. ולא אסר לכתחילה אלא לערבבם ממש עם חלב [ב].
• אם הקדירה אינה בת יומא, גם לרמ"א מותר לאכול ירקות אלה עם חלב [ב].
• אם אין לאדם כלים חלביים, מותר לבשל לכתחילה, מאכלים שאינם בשריים בכלי זה, כדי לערבבם אחר כך עם חלב [הערה 4].
• גם לרמ"א שהחמיר, האוכל מאכלים אלה, אינו נעשה בשרי, ואינו צריך להמתין לפני אכילת מאכלים חלביים [ב].
• אין להדיח כלים חלביים עם כלים בשריים, במים חמים יחד, באותו כיור. אבל זה אחר זה, מותר [ג].
• מותר להשתמש במדיח כלים אחד לחלבי ולבשרי. ומן הראוי, להדיחם בזה אחר זה, ולא ביחד. ואם הדיחם יחד, הכלים מותרים (כט).
• לכתחילה, יש להימנע מהנחת תבשיל חלבי, סמוך למלח, אם שניהם מגולים. שמא יפול מן החלב, אל המלח, ולא ישים לב. וישתמש במלח זה, לתבשיל בשרי. אבל בדיעבד, המלח מותר לכל שימוש [ה].
• מותר ליתן מאכלים בשריים וחלביים, זה על יד זה [ו]. אמנם למנהג אשכנז, אם יש מקום פנוי, טוב להיזהר לכתחילה, שלא לעשות כן. ואם האחד מכוסה, לא נדרשת זהירות זו, אפילו לכתחילה [ג].

                                                           

[1] כי יש כאן שלושה נותני טעם, ועדיין מותר – 1. הבשר שנבלע בכלי, ונחלש טעמו; 2. פליטת בשר זה במים, מחלישה את טעמו עוד יותר; 3. בישול דגים או ירקות במים אלה. במקרה זה, גם לרמ"א מותר לערבב דגים אלה עם חלב.

[2] נחלקו הפוסקים אם יש בכוח חום של כלי שני, להפליט את הבלוע בכלי, אם לאו. והעיקר להלכה, שכלי שני דינו ככלי צונן.

[3] כך פסק הכף החיים אות א, ב, כא.

[4] כי כך כתב הבית יוסף בבדק הבית, וכך פסק הרב עובדיה יוסף ביביע אומר (ח"ט יורה דעה סימן ד). ואף שמלשון המחבר משמע שהתיר רק בדיעבד, אין זו ראיה, כי נקט בלשון הגמרא. אבל מאחר שהתבשיל אינו נעשה בשרי, נראה פשוט שאין איסור לבשל בקדירה, כדי לאכול עם חלב.

[5] כפי שכותב המחבר בסימן הבא סעיף א. ועיין מה שכתבנו בהערה בסימן קג סעיף י.

[6] ונראה שבזמננו, גם האשכנזים, יכולים לסמוך על המחבר.

[7] ראה יביע אומר שהתיר אפילו לכתחילה (חלק י סימן ד), ונראה שגם למנהג אשכנז מותר.

[8] ואף שכלל בידינו, שמליח דינו כרותח, אין הכוונה שהוא רותח ממש, אלא הוא רק כמו רותח. ובאמת, אין בכוחו להפליט מן הכלי (ש"ך ס"ק כה).