בברכה הקודמת הוסבר, כי בתפילת העמידה פונים אנו אל המציאות הכל יכולה, לפני הקדוש ברוך הוא. מסיבה זו עלינו לדעת, ולו במעט, מי זה הקדוש ברוך הוא? ולמרות שאין יכולת זו בידינו, יכולים אנו להתוודע אליו באמצעות יחסו כלפינו, כלומר באמצעות "השגחתו" עלינו, הן מהבחינה האישית והפרטית, הן מהפן המשפחתי, והן מהפן של אבותינו, אברהם יצחק ויעקב, עליהם שמר כל העת.

השגחה בלתי פוסקת זו, לאורך ההיסטוריה כולה, היא בסיס אמונתנו במציאות הבורא יתברך.

אחר השלב הראשוני של ברכת אבות, בו עסקנו בהכרת הבורא, אנו פונים לרובד אמוני נוסף, בו נפגוש ביכולתו הבלתי מוגבלת של הבורא, המתבטאת בעיקר בבריאת יש מאין, כפי שמיד נסביר.

בתוך הברכה נזכרת תחיית המתים חמש פעמים, כפי שניתן למנות:

"אַתָּה גִּבּוֹר לְעוֹלָם, אֲ־דֹנָי מְחַיֵּה מֵתִים אַתָּה, רַב לְהוֹשִׁיעַ (מוֹרִיד הַטָּל ובחורף מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם) מְכַלְכֵּל חַיִּים בְּחֶסֶד מְחַיֵּה מֵתִים בְּרַחֲמִים רַבִּים, סוֹמֵךְ נוֹפְלִים, וְרוֹפֵא חוֹלִים, וּמַתִּיר אֲסוּרִים, וּמְקַיֵּם אֱמוּנָתוֹ לִישֵׁנֵי עָפָר. מִי כָמוֹךָ בַעַל גְּבוּרוֹת, וּמִי דוֹמֶה לָּךְ, מֶלֶךְ מֵמִית וּמְחַיֶּה וּמַצְמִיחַ יְשׁוּעָה. וְנֶאֱמָן אַתָּה לְהַחֲיוֹת מֵתִים. בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְחַיֵּה הַמֵּתִים".

במבט שטחי זוהי כפילות שלכאורה אין בה צורך. אבל ברור כי לא כך הם פני הדברים, שהרי הברכה נוסחה בדקדוק גדול, ללא מלה מיותרת. ובוודאי מונחות כאן משמעויות מהותיות, שגרמו לחזרה כפולה זו.

אלא שטרם נציע את הסבר הברכה, נעיר הערה נוספת. ידועים המה דברי הרמב"ם^[1] שהאמונה בתחיית המתים היא יסוד מיסודות תורת משה, ומי שלא מאמין בה, הרי הוא כופר בתורת משה, ואינו דבק בדת היהודית.

הדבר כמובן מחייב הסבר, מדוע יוגדר זה שאינו מאמין בתחיה, בהגדרה חמורה זו של כופר, וכי הוא כופר במציאות הבורא?

קשה לדעת מהי וכיצד תהיה תחיית המתים, הרי אף אחד לא היה שם וחזר כדי לספר לנו. אבל הרמב"ם מבאר נקודה מעניינת^[2], המתים לא יקומו לתחייה חוץ מהצדיקים. הסיבה היא, כפי שהוא ממשיך ומסביר, שהרשעים כבר נקראים מתים בחייהם, כמאמר חכמינו זכרונם לברכה במקום אחר. ומדוע כדאי לתת להם חיים אחרים, אם גם עכשיו בעודם חיים, הם כבר מוגדרים מתים.

משמעות דברי הרמב"ם היא שתחיית המתים איננה החייאה פיזית בלבד, אלא שילוב של חיות רוחנית עם חיים פיזיים. ולכן אדם שלא הביא את נשמתו לידי ביטוי, ורק הגוף ורצונותיו החומריים קיבלו את מבוקשם, מוגדר מת עוד בהיותו חי. ומה התועלת בהשבת נשמה טהורה וזכה לגוף של אדם כזה, אחר מותו. הרי אם כבר בחייו – טרם מותו – נטה אחר רצונות הגוף, ולא הביא את נשמתו לידי ביטוי, ודאי שלא יעניק לנשמה את חלקה, גם אחר שובו לחיים, ומה התועלת בהקמתו.

ואמנם קשה לומר ולהגדיר מה בדיוק יקרה, אך דבר אחד ברור מאד, גופו של זה שהעניק לנשמה את חלקה, הוא שיקום לתחיה עם הנשמה.

האמונה שאנו מבטאים בתפילה, כשאנו אומרים שיש לנו אמונה שלימה בתחיית המתים, פירושה שהבורא יכול לעשות הכל, אפילו דבר בלתי אפשרי כזה, כמו תחיית המתים. הרי מוטלים להם מספר עצמות יבשות, ועפר בתוך קבר, ואין שום חומר לבנות ממנו בשר ודם. ובכל אופן, אמונתנו איתנה כל כך, שביכולתו של הבורא ליצור מאותו כלום גוף חי ונושם, בריא וחזק, על שלל אבריו וגידיו המורכבים. יש ביצירת האדם והחייאתו אחר מותו, אותו רעיון של בריאת העולם ויצירתו יש מאין. ואם מאמינים אנו שבכוחו ליצור עולם חדש ממש, ודאי נאמין שבכוחו ליצור תחיית מתים, שגם היא יצירת "יש מאין"^[3].

עתה מובן ממילא מאיזו סיבה סודרה ברכה זו תיכף אחר ברכת אבות. שכן בסיס אמונתנו האיתנה והברורה במציאותו בכוחו וביכולתו של הקדוש ברוך הוא לברוא יש מאין, אינה תחיית המתים, כי אותה עדיין לא ראינו. אלא שכבר ראינו כיצד ליוה הקדוש ברוך הוא את אומתנו, החל מראשית דרכה, מאבותינו אברהם יצחק ויעקב, בהשגחה בלתי פוסקת, והמשיך בכך ביציאת מצרים. מתוך זה מאמינים אנו בו שברא את העולם, והמציא יש מאין, כמו שכתב בספר הכוזרי, וזה לשונו:

"אֲנַחְנוּ מַאֳמִינִים בֵּא־לֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב הַמּוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם בְּאוֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמַסּוֹת, וְהַמְכַלְכְּלָם בַּמִּדְבָּר, וְהַמַּנְחִילָם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן, אַחַר אֲשֶׁר הֶעֱבִירָם אֶת הַיָּם וְהַיַּרְדֵּן בְּמוֹפְתִים גְּדוֹלִים, וְשָׁלַח משֶׁה בְתוֹרָתוֹ…".

מתוך אמונה זו, שהוא המשגיח עלינו בהתמדה, נבנית גם האמונה בכוחו לברוא וליצור יש מאין, גם להבא, עקב היותו כל יכול, בעל יכולת בלתי מוגבלת.

נקודה מרכזית זו, שכוחו של הבורא בלתי מוגבל ובידו לעשות הכל, נחוצה מאד כהתחלה והקדמה לתפילה, טרם נפנה אל השם בבקשות ובתחנונים. כך מתחזקת הכרתנו והרגשתנו, שאין דבר נמנע ממנו יתברך. והרי בעוד מספר רגעים נרבה בבקשות, שאולי נראות בלתי אפשריות. ועדיין ובכל זאת אנו פונים אל הבורא שיכול לעשות את הכל. כי בתפילה ניתן לבקש ממנו הכל, וכדי שאכן נבקש ממנו, עלינו לבסס את אמונתנו העמוקה, בכוחו הבלתי מוגבל.

אמונה זו באה לידי ביטוי בשלל התחומים בהם נדרש עזר מכח עליון, הלכך אנו אומרים "סוֹמֵךְ נוֹפְלִים, וְרוֹפֵא חוֹלִים, וּמַתִּיר אֲסוּרִים". כלומר, בברכה זו מפנימים אנו את שייכותם של פעולות אלו לבורא יתברך, כחלק מביסוס וחיזוק אמונתנו, בכוחו העליון הבלתי מוגבל, והשגחתו על כל תחום ובכל ענין בחיים.

תחום הרפואה כמשל, אף שנדמה לעיני האדם שהרופא הוא שעושה ופועל כדי לסייע לחולה, לחזקו ולרפאו. לאמיתו של דבר, הקדוש ברוך הוא הוא זה שמניע הכל, מאחורי הקלעים.

כעת, אחר הבהרת הנקודה המרכזית של הברכה, שעיקרה, הכרת כוחו הבלתי מוגבל של הקדוש ברוך הוא, נוכל להבין מהי הסיבה הכבירה שהביאה לכך, שנכפל ענין תחיית המתים שוב ושוב, בגוף הברכה. והרי די היה לאזכר זאת פעם אחת בלבד?

אמנם כבר הסביר הרב שרקי שיחי' (ואני תפילה ברכת גבורות), שיש כמה ממדים של תחיה, וכולם פורטו בברכה:

א. "מְחַיֵּה מֵתִים אַתָּה"

תחילה עוסקים אנו בהיותו של השם מחיה מתים בהווה. מתים אלו הם אנחנו, בכל בוקר. לאחר שהלכנו לישון בלילה, קמים אנו בכל בוקר מחדש, וחיים שוב. יתירה מזו, הרי בכל רגע ורגע שאנו חיים, זו גם כן תחיה, כי ברגע אחד יכול הקדוש ברוך הוא להחליט שנחדל להיות.

ב. "מְחַיֵּה מֵתִים בְּרַחֲמִים רַבִּים"

יש מי שעל פי דין אינו זכאי לחיות, ורק רחמי הבורא, מעניקים להם חיים. ומי הם אלה, שעל פי דין, אינם ראויים לחיים? אלו הרשעים, שבחייהם קרויים מתים^[4]. ולכאורה אין סיבה לתת להם חיים, כי אינם נותנים ביטוי ממשי לחיי הנשמה שלהם. ובכל אופן, גם להם מעניק הקדוש ברוך הוא חיים ברחמים רבים, כדי שתהיה להם הזדמנות לשוב בתשובה.

ג. "וּמְקַיֵּם אֱמוּנָתוֹ לִישֵׁנֵי עָפָר"

אפשר לפרש שמדובר בקיום הבטחת הקדוש ברוך הוא לאבות, שהם המה "יְשֵׁנֵי העָפָר". אין ענקי אומתנו קרויים מתים, אלא ישנים. והרי הבטיח להם על קיבוץ הבנים, והשבתם לגבולם^[5]. אף שזה דבר לכאורה בלתי אפשרי, הקדוש ברוך הוא מקיים אמונתו לאבות. וכפי שאכן זכינו לראות בדור זה את קיום ההבטחה, כי למרות שהיינו מפוזרים בכל קצוות תבל, הרי סופו של דבר הוא כינס אותנו וגאלנו מן הפיזור.

אפשר לפרש בדרך דרש, שתחייה זו מדברת על בני אדם החיים בתחושת שפלות ונמיכות קומה מתמדת, כביכול גובה העפר הוא גובה קומתם. ללא תקוה או רצון להתרומם, לנסוק אל על, להשיג הישגים. ברם עובדה היא, שהבורא עדיין מאמין בהם, וסבור כי הם שווים המון. ההוכחה לכך ניתנת בכל יום בדמות צ'אנס חדש המוענק להם, וזו הוכחה ברורה על הפוטנציאל הטמון בהם ובכוחותיהם.

ד. "מֶלֶךְ מֵמִית וּמְחַיֶּה וּמַצְמִיחַ יְשׁוּעָה"

כאן מדובר על מוות של לאום. ולמרות האירוע הנורא שארע לנו באיבוד לאומיותנו. זוכים אנו לראות בימינו תחיית המתים של העם, הנעשית באופן של "צמיחת ישועה".

פירושו של דבר, אם נרצה לראות את הזרעים צומחים, לא נצליח לראות דבר. כי זהו תהליך קבוע ומתמשך של גדילה איטית, צעד אחר צעד. רק המתבונן אחר תקופה יבחין כיצד הוא צמח, וכך היא בדיוק אופיה של גאולה.

אמנם יש לשאול, מאיזו סיבה ראה השם לסבב את הגאולה בצורה כזאת? אכן התשובה לכך, שזה הוא מחסדי השם. אם היתה זו גאולה מהירה וחפוזה, לא היינו עומדים בזה, וכשם שאחי יוסף נבהלו מהתגלותו המפתיעה בפתאומיותה, כל שכן אנו בני תמותה, שלא נוכל לעמוד בפני התגלות אלוקית, אם זו תבוא פתאום, בגאולה העתידית. לכן סיבב השם שהגאולה תבוא בצמיחה, כלומר בהתקדמות איטית^[6].

ה. "וְנֶאֱמָן אַתָּה לְהַחֲיוֹת מֵתִים. בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְחַיֵּה הַמֵּתִים"

סיום הברכה הוא המקום החמישי בו נכפל ענין תחיית המתים, בו מתבטאת את אמונתנו האיתנה בהבטחת השם, ולכן גם חותמים בברכה והודאה להשם על היותו מְחַיֵּה הַמֵּתִים.

לא יושלם ביאור זה, אם לא נסביר מדוע שולבה הורדת הגשם והטל בברכה זו, מסתבר, שגם תחום זה מגלה את יכולתו הבלתי מוגבלת של הבורא יתברך, אשר כאמור, זו עיקר מהותה של ברכה זו. שכן למרות ההתקדמות המסיבית של המדע והטכנולוגיה בכל תחומי החיים, עדיין לא הצליחו בני אדם להוריד גשם.

העדר יכולת זו אצל בני אדם מדמה אותה לתחיית מתים, שאף היא אינה ביד גורם אנושי כלשהו, אלא חלק מוחלט של גבורות הקדוש ברוך הוא^[7].

והנה כבר הזכרנו לעיל שישנם אנשים שאמנם חיים באופן פיזי, אף שמבחינה רוחנית מתים המה לחלוטין. וזו הסיבה לשילוב ענין זה בברכת תחיית המתים. מאחר ואדם הרואה את הטבע פועל, ואינו מודה על כך להשם, מוגדר כמת. כי לא יתכן לראות את החמה זורחת והטבע פועל, ולא להודות על כך להשם. ואכן, הצדיקים הנוהגים כשורה, מודים להשם ומברכים אותו על כל פעולות הטבע. כמבואר בדברי המדרש, שהצדיקים, מברכים על כל דבר, בראותם והכירם את יד השם והשגחתו בעולם.

~ לסיכום ~

ברכת גבורות מטרתה להפנים בקרבנו את יכולתו הבלתי מוגבלת של הבורא. התחום בו משתקפת יכולת זו למעלה מכל תחום אחר הוא תחיית מתים, כאשר הכל נברא יש מאין. יסוד אמוני זה בנוי כמובן על היסוד שקדם לו בברכת אבות, והוא ההכרה בהשגחתו עלינו.

נתבאר גם כי קיימים מספר אספקטים בתחיית המתים. החייאתנו (כלומר, עצם החיים שלנו). החייאת המתים לעתיד לבוא. רחמים ואורך רוח לרשעים, אף שאינם זכאים לכך. תחיית מתים לאומית, בה יתדמה עם ישראל לאותם עצמות יבשות שראה יחזקאל בחזונו, שהיו מוטלים להם ביבושת על פני האדמה, ולפתע התקבצו וחזרו לתחיה, וכך נראה גם אנחנו. ואשרינו שזכינו לכך.

אם נעמיק את האמונה ביכולתו הבלתי מוגבלת של הקדוש ברוך הוא, הרי קיימנו את תכליתה של ברכה זו.

~~~~

[1]. בפירוש המשנה, סנהדרין צ, א: "ותחיית המתים הוא יסוד מיסודי משה רבינו עליו השלום, ואין דת ולא דבקות בדת יהודית למי שלא יאמין זה".

[2]. לשון הרמב"ם בפירוש המשנה שם: "ותחיית המתים וכו' הוא לצדיקים", וכן הוא לשון בראשית רבה "גבורת גשמים לצדיקים ולרשעים, ותחיית המתים לצדיקים בלבד". על פי הגמרא תענית ז, א – "אמר רבי אבהו גדול יום הגשמים מתחיית המתים דאילו תחיית המתים לצדיקים ואילו גשמים בין לצדיקים בין לרשעים".

[3]. עיין רמב"ם באיגרת תחיית המתים.

[4]. ברכות יח, ב.

[5]. כמו שכתב הכוזרי (מאמר ג אות יז) וזה לשונו: "וְיִתֵּן אֶל לִבּוֹ מֵהַבְּרָכָה הָרִאשׁוֹנָה הַנִּקְרֵאת אָבוֹת, מַעֲלַת הָאָבוֹת, וְשֶׁבְּרִית הָאֱ־לֹהִים קַיָּם לָהֶם עַד עוֹלָם לֹא יָמוּשׁ, כְּמוֹ שֶׁהוּא אוֹמֵר: וּמֵבִיא גּוֹאֵל לִבְנֵי בְנֵיהֶם".

[6]. כך אכן מפורש בלשון חז"ל (תנחומא דברים סוף פרשה א): "יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה. מִפְּנֵי מַה כְּתִיב כָּךְ? לְלַמֶּדְךָ, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְגַלֶּה שְׁכִינָתוֹ עַל יִשְׂרָאֵל, אֵינוֹ נִגְלָה עֲלֵיהֶם כְּאַחַת, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לַעֲמֹד בְּאוֹתָהּ טוֹבָה בְּפַעַם אַחַת. שֶׁאִם יְגַלֶּה לָהֶם טוֹבָתוֹ כְּאַחַת יָמוּתוּ כֻּלָּם וכו'. אֶלָּא מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה, מִתְגַּלֶּה לָהֶם קִמְעָא קִמְעָא. בִּתְחִלָּה מֵשִׁישׁ אֶת הַמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה. וְאַחֲרֵי כֵן, תָּגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצֶּלֶת וכו".

[7]. כלשון הגמרא (תענית ז, א): "מתוך שהיא שקולה כתחיית המתים, קבעוה בתחיית המתים".