"הֲשִׁיבֵנוּ אָבִינוּ לְתוֹרָתֶךָ, וְקָרְבֵנוּ מַלְכֵּנוּ לַעֲבוֹדָתֶךָ,

 וְהַחֲזִירֵנוּ בִתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ. בָּרוּךְ אַתָּה ה'

 הָרוֹצֶה בִּתְשׁוּבָה".

טרם כל דיבור, חשוב להבהיר כי יכולה ברכה זו לשמש לכל אדם, באשר הוא, מקור לשאיבת עידוד רב, הואיל ומתגלה בה עוצמת חשקו הכביר של הקדוש ברוך הוא, כי נשוב אליו.

אבינו, בזיקה לתורה

עתה ניגש אל הברכה ונבארה. תחילה יש לעיין, על מה בדיוק מבקשים בברכה זו. ואף שהבקשה לכאורה פשוטה, עדיין יש מקום רב לחידוד ולהבהרה. וכדי שנבין על מה אנו מבקשים, צריך להסביר, מדוע נקרא הקדוש ברוך הוא אבינו.

הסבר הדבר נמצא בדברי רבי דוד אבודרהם, מרבותינו הראשונים, שם פירש, כי הדבר הראשון עליו מבקשים בברכה זו הוא, השגת תחושת שייכות אל הבורא. לבל נחוש זרות או ניכור, אלא כמו בן ואב, שהם מטבע הדברים קרובים מאד זה לזה. וזהו השיבנו – אבינו.

עתה יש לברר מדוע כונה הקדוש ברוך הוא, בזיקה אל התורה, אבינו? לא רק כאן מצינו זאת, אלא כמו שציין רבי דוד אבודרהם^[1], זהו פסוק מפורש בתורה, המקשר בין היותו של הקדוש ברוך הוא אבינו – לתורה, ככתוב (דברים לג) "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה, מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב". הרי כי תורתנו, ירושה היא לנו. ואם יש יורשים, בהכרח שיש מוריש, הלא הוא אבינו, הקדוש ברוך הוא. ואינו מובן, מה הוא המסר הטמון בכך, ולאיזה צורך ניתן כינוי זה לבורא, ביחס לתורה ולישראל?

להבנת הענין הביא בספר אבודרהם הנזכר לעיל, משל נאה, כלשונו:

"ומה שתיקנו לומר אבינו וכו', איתא במדרש תורה צוה לנו משה מורשה, משל לבן מלך שנשבה, אם מבקש לחזור אפילו לאחר כמה שנים, אינו בוש לחזור, מפני שאומר לירושתי אני חוזר. כך תלמיד חכם, כשהוא פורש מדברי תורה, והולך ומתעסק בדברים בטלים, אם מבקש לחזור אפילו אחר כמה שנים, אינו בוש לחזור. ואם כן יש לומר לכל אחד אבינו, לפי שהבן חוזר לירושתו, שזו תורה".

הרי כי לצורך מיוחד ונעלה יוחס הקדוש ברוך הוא אל התורה, כמו אב. כי בכך מועבר מסר מאד ברור לכל יהודי, באשר הוא, המבהיר לו בחדות על עוצמת חיבורו הנצחי, הבלתי פוסק, אל התורה. לא משנה במה היה טרוד ועסוק, ואיזו סיבה הרחיקה אותו מלימוד התורה, הקשר בינו לתורה הוא בל ינותק. ותמיד קיימת אפשרות, והדלת פתוחה, לשוב ולהתחבר אל התורה, מכל מצב שהוא. אין כל בושה לחזור ולהתעסק בתורה ובהבנתה, משום שיחסו של היהודי אל התורה, הוא יחס של בן, החוזר לירושתו.

התורה – דבר הקדוש ברוך הוא

עתה יש להבין, מדוע ניסחו חכמינו, מתקני נוסח התפילה, את התורה, כתורה השייכת לבורא, וכתבו לְתוֹרָתֶךָ. הרי יכלו לנסח בפשטות, הֲשִׁיבֵנוּ אָבִינוּ לַתּוֹרָה, ומה הניע אותם להדגיש כי מדובר על תורת השם?

כפי הנראה, הגורם לניסוח זה הוא העובדה שניתן להתחבר אל התורה, ולמרות זאת להישאר מנותקים, ללא קשר, אל תורת השם. כלומר תיתכן מציאות שהאדם עוסק בתורה, וטרוד בלימודה והבנתה. ועדיין, למרות חיבורו לתורה, אינו מחובר לבורא העולם, נותן התורה.

מציאות כזו התרחשה ערב חורבן הבית השני, כמובא בגמרא (נדרים פא, א):

"מאי דכתיב (ירמיה ט) מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת, דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים, ולא פירשוהו. עד שפירשו הקב"ה בעצמו, דכתיב (שם) וַיֹּאמֶר ה' עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי וגו' (הגמרא קיצרה, והמשך הפסוק הוא: אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם, וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא הָלְכוּ בָהּ). היינו לא שמעו בקולי, היינו לא הלכו בה? אמר רב יהודה אמר רב, שאין מברכין בתורה תחלה".

מבואר כי החורבן הנורא של הבית, שהביא לאבדון מוחלט של הארץ, עורר תמיהה ופליאה עצומה "עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ, נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר". ולא הצליחו החכמים, ואף הנביאים, לתת תשובה אמתית, ורק הקדוש ברוך הוא בעצמו השיב: "עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם, וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא הָלְכוּ בָהּ". וכפי שפירשה הגמרא, לא בירכו בתורה תחלה.

תשובה זו טעונה הסבר, כפי שכתב הר"ן וזה לשונו:

"ומצאתי במגילת סתרים של הרב רבנו יונה ז"ל וכו' על עזבם את תורתי… משמע שעזבו את התורה, ולא היו עוסקין בה. כשנשאל לחכמים ולנביאים, למה לא פירשוהו, והלא דבר גלוי היה, וקל לפרש".

כלומר דבר מפליא הוא כיצד לא ידעו "על מה אבדה הארץ", הרי אם עזבו ישראל את התורה, ברור מאד שעל כך נתבעים, כי עוון ביטול תורה חמור מאד. מדוע איפה נתקשו החכמים והנביאים להסביר את גורם החורבן?

ממשיך רבנו יונה ומיישב:

"אלא ודאי עוסקין היו בתורה תמיד ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהים על מה אבדה הארץ, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, שהוא יודע מעמקי הלב, שלא היו מברכין בתורה תחלה. כלומר, שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כל כך, שיהא ראוי לברך עליה. שלא היו עוסקים בה לשמה, ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה, והיינו לא הלכו בה, כלומר בכוונתה ולשמה, אלו דברי הרב החסיד ז"ל, והם נאים ראויין למי שאמרם".

מבואר כי היהודים תושבי הארץ עסקו תדיר, באופן גלוי, בלימוד התורה. ולא היה אפשר להצביע על ביטול תורה, כגורם מרכזי לאבדון הארץ. ומטעם זה לא ידעו החכמים והנביאים כי זהו המניע לחורבן.

אבל בפועל ארעה מכשלה אמיתית. חל ניתוק מוחלט בין לומדי התורה, לנותן התורה. זנחו לומדי התורה את הבורא ועזבוהו. לא היתה התורה בעינם "דבר השם". אלא כמין אסכולה או מתודה בעלת תחום רחב לאינטלקטואליים, אנשי תבונה, בה ניתן להגות יומם ולילה, להפוך לבר דעת, גדוש ומלא בחכמה.

רק הקדוש ברוך הוא המכיר את נבכי הלב ומכמניו, הכיר בניתוק זה. הוא זה שיכל לחדור אל עמקי הלב ומבוכיו, והוא שהכיר בבהירות ואמר "לא היו מברכים בתורה תחלה". כלומר, לא הייתה התורה חשובה בעיניהם כתורתי שלי, ולא החשיבוה כדבר השם, עליו ראוי לברך.

ההפרדה בין התורה לבין נותנה, גוררת בעקבותיה תוצאות הרסניות וקשות כל כך, הנוגעות לא רק באינטרס הלאומי או המדיני, אלא גם ברמה הפרטית והאישית של כל אדם.

לכן צריך בהכרח לחבר ולאחד בין התורה לנותנה.

הבנה זו היא התשובה לרבים השואלים, מאיזה טעם לומדים גמרא, וכי לא עדיף ללמוד את התורה שבכתב, או את שאר חלקי התורה? בדרך כלל עונים להם על תמיהתם, שלימוד הגמרא יש בו תועלת רבה להגביר את יכולות החשיבה, ולחדד את כושר הניתוח האנליטי. לאור העובדה שלומד הגמרא בהכרח מנַתֵחַ, בודק ומבַקֵר פרטים. מה שאין כן לימוד פסוקים, או שאר חלקי התורה, למרות היותם מצוה ומוגדרים "תורה", הרי אינם גורמים תוצאות כאלה, ואינם משפרים את רמת החשיבה.

שמעתי על קבוצת אנשים בסין, שהתחברו יחד כדי ללמוד גמרא. ודאי לא המצווה מניעה אותם לפענח את דברי התלמוד, אלא רואים הם בתלמוד כלי משובח לפיתוח השכל ושיפור יכולות החשיבה והניתוח, כביכול נועדה תורתנו הקדושה לשמש "תורת חשיבה ייחודית".

יש מי שיתעודד משמיעת סיפור כזה ויראה בו הוכחה על גודל חשיבותה של התורה, עד שאפילו גויים מכירים בכך. אמנם נפשי קצה בעידודים מעין אלה, הואיל ולא לשם כך קיבלנו ירושה נכבדה זו, כי אם להתחבר אל "דבר השם".

מטרת לימוד התורה האמיתית, ולשם כך נדרשים בני הנוער האהובים לעמול בלימוד הגמרא, איננה כאמצעי לחידוד השכל, אלא כדרך להתחבר אל דבר השם, התורה היא נושאת דברו של השם, שהופיע כאן בתוך מציאות חיינו. ובאמצעות עמל התורה מבקשים אנו להתחבר אל האיגרת השלוחה לנו מאת המלך. והמתעסק בצווי המלך ומתאמץ בהבנת רצון התורה, בהכרח מתחבר אל נותן התורה.

זו סיבת חורבן הארץ ואבדונה. היה אמנם לימוד תורה נפוץ מאד בכל מקום, לומדי תורה מצויים היו לרוב בכל אתר ואתר. אך את המטרה העיקרית של לימוד התורה החמיצו הלומדים. לא למדו תורה לשם חיבור עם הקדוש ברוך הוא, אלא ראו בה מקור נרחב לפיתוח דיונים מרתקים ומעמיקים. על שום כך אבדה הארץ.

מבקשים אנו בברכת התשובה, אנא אבינו, רצוננו ומבוקשנו בלימוד התורה הוא, לְתוֹרָתֶךָ, כלומר להתחבר אל דבר השם, ולא לשום מטרה אחרת.

וְקָרְבֵנוּ מַלְכֵּנוּ לַעֲבוֹדָתֶךָ

יש לעיין על איזו סוג עבודה אנו מבקשים. הרי המשמעות הפשוטה היא לכאורה, עצם קיום המצוות, המוגדר "עבודת השם". אלא שאם כן אינו מובן מה צריך לבקש על זאת, הרי ציבור שומרי המצוות כבר מקיים את המצוות, וכי הוא רחוק מעבודת השם? מוכרח איפה להיות, שיתכן וגם מקיימי המצוות מתרחקים מן העבודה, ואף שנדמה להם כי הם עושים מצוות, פעמים יתכן שטועים ואינם מקיימים מצוות. ועל התקרבות זו, לאדם או קבוצה, שנתרחקו מן המצוות, אף שנדמה להם שעושים מצוות, על קירוב זה אנו מתפללים.

נרחיב מעט. פעמים יתכן שאדם עושה מעשה, ולפי דעתו הוא מקיים בכך מצוה, אבל לפי התורה, הוא חייב במצוה אחרת, וממש פטור ממה שעשה. כלומר, סבור הוא לתומו כי עובד הוא את השם, ועושה מצוות מתוך חשק ורצון לקיים רצון אביו שבשמים, בו בזמן שהוא ממש טועה, ואינו מקיים את רצון התורה. אין זו עבודה. טעות זו מרחיקה את האדם מן ה"עבודה".

כיצד ידע אדם אם מעשיו אכן מוכוונים על פי צו התורה, ומהו רצון התורה האמיתי והנכון? עולם ההלכה הוא המכריע בין הערכים, מה נכון ומה לא, מה עיקר ומה טפל. ורק ההלכה הצרופה, ממנה אי אפשר לסטות, היא הקובעת מהו רצון התורה, ומה אינו רצון התורה.

להמחיש את הנאמר אספר מעשה שארע לפני שנים רבות, ושמעתיו מפי אחד הרבנים שיחי' בישיבה, ואוכל להעיד כי הסיפור הזה הותיר עלי רושם ממש חזק, ובכוחו להמחיש את האמור.

היו אלו ימי חג הסוכות, עת התבקש מאן דהו לשהות לצד מיטת אביו, שמצבו הרפואי הדרדר, ואושפז בבית חולים. הלה אכן נענה ברצון, והתייצב לצד אביו החולה. זה האחרון שכב על מיטת חוליו, מחובר למכשירים רבים. מוט האינפוזיה, עם הצינור הארוך והמחט, פעלו את פעולתם, והחדירו לגופו החולה תרופות ונוזלים שונים. אלא שהשעון עשה את שלו, ובטנו של הבן החלה להציק מרעב. שעת הארוחה הגיעה ובאה, והלה ביקש לאכול את הכריך, שנח באמתחתו. לפתע נזכר, הרי חג הסוכות הוא היום, ואין בנמצא סוכה כשרה, מלבד זו הנמצאת חמש קומות תחתיו. ומתוך שביקש לקיים גם את חובת האכילה בסוכה, וגם לסעוד את אביו ולמלא אחר מבוקשו, המתין לשעת הכושר, ואכן ההזדמנות לא אחרה לבא. ראשו של אביו נשמט, ותרדמה נפלה עליו. זו ההזדמנות שלי, חשב הבן המסור. אמהר בזריזות ובריצה אל הקומה התחתונה, אכנס אל הסוכה, אסעוד את לחמי, וחיש מהרה אשובה הנה, אל אבי החולה.

ליבו אמנם נקפו בסתר, היתכן להותיר אב חולה לבדו? ומה יקרה אם לפתע יקיץ ויבקש דבר. שמא אף סיכון מה יש בכך לחיי החולה. אולי ינתק מתוך בלבול את אחד המכשירים הנחוצים לו, אולי ישלח יד למחט האינפוזיה, ויוציאה מידו. אולם לאחר היסוס מה, התגבר היהודי על מחשבותיו, הרגיע את עצמו וטען, אין חשש. הרי אבי החולה עייף כהוגן, ושקוע בשינה עמוקה, אין איפה מקום לדאגה. וממחשבה למעשה, קם הבן, יצא את חדר האב, מיהר לרדת בזריזות חמש קומות, נכנס אל הסוכה, נטל ידים, ישב על מקומו, אכל את הסנדויץ', בירך ברכת המזון, וחיש מהרה, כעבור עשר דקות, שב ועלה למחלקה בה נמצא חדר אביו, ומיטת חוליו.

כאן ציפתה לו הפתעה לא נעימה. עוד כשדרכה רגלו על מפתן המחלקה, הבחין בהמולה רבתי. ולגודל תדהמתו, נמלא חדר אביו רופאים ואחיות, צוות רפואי שלם, כולם מתרוצצים ומקיפים את החולה. התברר כי את אשר יגור, בא לו. אחד המכשירים נותק בטעות, והצוות הובהל לקול צפצופים מחרידים אל חדרו, שמא חלילה ארעה סכנה, הדורשת התערבות רפואית מיידית.

הבן שזה עתה סיים לסעוד, הרגיש כמובן מאד לא נעים, הרי אם היה נותר שם, לא היה קורה דבר מכל זה. אבל השתדל שלא להתערב ולא להפריע לעבודת הרופאים. לא עבר זמן רב, והצוות השלים את מלאכתו. אחר שווידאו כי הכל תקין, פינו את מקומם והותירו את הבן יחד עם אביו החולה.

האב, שכבר התקשה לדבר, החל להראות סימנים בפיו, כמבקש לומר דבר. כפף הבן עצמו והתקרב אל שפתי אביו, ושמע מלמול חלש "אתה פטור". באותו רגע, כמוכה רעם, חדרה אל שכלו הכרה בהירה על גודל שגיאתו. משנה מפורשת היא "חולים ומשמשיהם פטורים מן הסוכה", עיניו נפערו ולסתו נשמטה בחוסר אמון, האמנם, כל כך טעיתי? נקל להבין את ההלם הגדול, שחש אותו רגע.

מה ארע כאן בסיפור הזה, שאף הותיר עלי רושם חזק מאד?

התשובה היא – "קרבנו מלכנו לעבודתך". הווי אומר, פעמים מרוכזים אנחנו כל כך באיזו שהיא מצווה, עובדים עבודה קשה, מתאמצים בכל מיני דרכים לקיימה, בזמן שעל פי הוראות התורה, צריך לנקוט בדרך שונה לחלוטין.

כפי שארע במעשה הנזכר לעיל. תר האדם אחר סוכה, מתוך תחושת מחויבות עמוקה, למצוות הסוכה. אבל על פי התורה, הרי היה פטור ממנה. נתעלמה ממנה חובתו האמיתית אותה שעה, לשהות סמוך לחולה, ולסייע לו בכל הנדרש. ועל כך אמרו "חוֹלִים וּמְשַׁמְּשֵׁיהֶן פְּטוּרִים מִן הַסֻכָּה" (סוכה כה, א) כפי שנפסק להלכה (שולחן ערוך סימן תרמ סעיף ג).

שגיאה כזו יכולה שתארע לכל אחד ואחת מאיתנו, דעתנו או מהלך חיינו יתמקדו במעשה שנדמה לנו כמצווה, או אפילו במהלך חיים שלם, שגם הוא נדמה לעינינו כדרך נכונה ועבודת השם, כולו מצווה. בו בזמן שחובות אחרות המוטלים עלינו, נעלמים מעינינו. עלולים אנו, מתוך תשוקה גדולה לקיום רצון הבורא, לעבוד בשוגג רק את עצמנו, ולא את הקדוש ברוך הוא.

לכן נחוצה היא כל כך הבקשה "קרבנו מלכנו לעבודתך", בה מתבטא רצוננו לעבוד את השם עבודה שנקראת עבודה על פי הגדרות ההלכה, כרצון הבורא, לבל נטעה חלילה.

ובהכרח זקוקים אנו לבקש על זאת, כי אין בכוחות עצמנו להכיר באיזו דרך תשכון אור. לפעמים איננו אובייקטיבים, נשבינו ברמה כזו או אחרת, במרוצת הפעילות השוטפת, בכיוון מאד מסוים שבחרנו בו. וממשיכים מכוח השגרה לפעול בכל הכח, בכיוון מאד מסוים, אף כי יתכן והוא ממש טעות, הרחק מן הכיוון הנכון. לכן הכרח הוא, לצורך בירור הדבר, לקבל סייעתא דשמיא גדולה מאד.

וְהַחֲזִירֵנוּ בִתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ

סגנון בקשה זו, בה מבקשים על תשובה "שלימה" מובן היטב אחר ההסבר לעיל, במהות שתי הבקשות הקודמות. שהרי זה עתה ביקשנו כי לימוד התורה ייעשה כדי להתחבר לדבר השם, ולא למטרות אחרות. וזה עתה ביקשנו שקיום המצוות הנעשה על ידינו יוכוון בעזר ממעל לעבודה נכונה, כנדרש על פי ההלכה, ולא על פי רצוננו. כעת, נוכל לבקש על חזרה בתשובה.

בזה מתבאר היטב מה הכוונה תשובה שלימה. "תשובה שלימה" פירושה שהתורה והמצוות שלנו אכן יהיו באופן מושלם, אמיתי, ולא נסטה לכיוון מסוים, הנוטה מן הדרך הנכונה.

בלתי אפשרי להשיג תשובה שלימה אלא אחר קיום שני השלבים הראשונים שהם, השיבנו לתורתך, וכאמור, על ידי לימוד התורה כדבר השם. ובנוסף, קרבנו מלכנו לעבודתך, נדע להתאים את מעשינו לרצון הבורא, המפורש בתורה. אחר זאת, אפשר גם לבקש שהתשובה תהיה שלימה, כלומר שתתן מענה לכל העניינים בהם אנחנו אכן לא בסדר.

והנה דרכנו בביאור זה, לברר ולהסביר את יסודות האמונה שהונחו בתוך תפילת שמונה עשרה. לכן ניגש להסביר מהו היסוד האמוני המונח בברכה זו.

יתכן אולי, שהיסוד האמוני המקבל תמיכה וחיזוק בברכה זו הוא קבלת התורה מן השמים. הרי כתב הרמב"ם (בהקדמה לפרק חלק ממסכת סנהדרין), את י"ג עיקרי האמונה, שקוצרו לאמירה בתום תפילת שחרית, ואחד מהם הוא "אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, שֶׁזֹּאת הַתּוֹרָה לֹא תְהֵא מֻחְלֶפֶת, וְלֹא תְהֵא תוֹרָה אַחֶרֶת מֵאֵת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ".

מדוע הבנה זו מוגדרת יסוד אמוני?

משום שיש מי שמנתק בין התורה לבין הקדוש ברוך הוא, כמוסבר לעיל. לפי דעות טועות אלה, התורה גם פתוחה לכל מיני פרשנויות, ואף שנאמרו בה דברים מאד ברורים, בכל מיני נושאים, תמיד באים המה ומביעים דעה נוספת בטענה שהאמור בכתוב אינו חד משמעי, כל אחד לפי האינטרס הספציפי שלו.

אבל אנחנו מאמינים שהתורה שבידינו היא התורה שהקדוש ברוך הוא נתן למשה רבנו, אותה תורה בדיוק, באופן חותך וחד משמעי, לכן זאת התורה לא תהא מוחלפת.

יסוד אמוני זה הוא שצריכים להתבונן בו, באמירת ברכה זו. כי התורה שלנו "תורתך", כלומר התורה שניתנה לנו מאת הבורא, ומטרתנו בלימודה להתחבר אל תורת השם כדי שנוכל לעבדו באופן הנכון.

~~~~

[1]. לבוש ואליה רבא (אורח חיים סימן קטו) ציטטו את דבריו.