"סְלַח לָנוּ אָבִינוּ כִּי חָטָאנוּ, מְחֹל לָנוּ מַלְכֵּנוּ כִּי

 פָשַׁעְנוּ, כִּי אֵ־ל טוֹב וְסַלָּח אָתָּה. בָּרוּךְ אַתָּה ה', חַנּוּן

 הַמַּרְבֶּה לִסְלֹחַ".

סדרת ביאורים זו, שמה דגש על חשיפת יסודות האמונה, המונחות בכל ברכה. כמו בכל ברכה, גם בזו טרחתי רבות למצוא את היסוד האמוני, ובהמשך אציג את שהעליתי בחכתי.

הכנעה ותשובה קודם הסליחה

כהקדמה לברכה זו, חשוב לשים לב שברכת התשובה נסדרה לפני הסליחה. הסיבה לכך היא, כדי שבקשת הסליחה תבוא על רקע בקשת התשובה. לולי כן, מתרוקנת בקשת הסליחה מכל תוכן. הרי לא יתכן לבקש מחילה, בהעדר מוכנות לשינוי.

דומה הדבר ליחסים בין אדם לחברו או בין איש לאשתו, שמטבע הדברים באים מתישהו לחילוקי דעות, עד שהיחסים עולים על השרטון. ויכולים לשוב למסלולם התקין רק אחר בקשת סליחה כנה. אבל אם באים לבקש סליחה ללא כל רצון אמיתי לשיפור, לא ישובו היחסים למסלולם. ברוח זו, רק אדם המתקרב אל הבורא בכנות, יכול לבקש סליחה על שגיאותיו.

אב שהוא מלך

חשוב להפנות זרקור אל הכפילות בנוסח הברכה. תחילה נתכנה הקדוש ברוך הוא "אָבִינוּ", והכשלון בחטא מוגדר – חָטָאנוּ. ואחר כך נתכנה הקדוש ברוך הוא "מַלְכֵּנוּ", והכשלון בחטא פָשַׁעְנוּ.

פשר הכפילות יכול להיות נעוץ בהבדל בין כשלון בשגגה, שאינו הורס את היחסים בין החוטא לבורא, אלא הם עדיין כמו אב ובנו, כלומר, יחס של קירבה. אבל כישלון חמור כמו פשע ומרידה, פוגם ביחסים. ולכן כונה הבורא מַלְכֵּנוּ ביחס לפשיעה, כדי שנבין כי עבירה חמורה נחשבת מרד במלך.

אבל ראיתי (בספר פירושי התפילה לר"י בר יקר, רבו של הרמב"ן) שחילוק זה בין אבא ומלך מוסבר באופן שונה. כי שם כתב וזה לשונו:

"לכך סמך סליחה לאב ומחילה למלך, שלפני האב כל זדונות דומות כשגגות, ונקלים בעיניך לסולחם. ומחול לנו מלכנו כי פשענו, אף על פי ששגגות העם דומות לפני המלך כזדונות וכו' אף על פי כן מחול לנו, כדדרשינן במדרש רות (פתיחתא למדרש רבה על רות, סוף פרשה א) אֱ־לֹהֶיךָ אָנֹכִי, אַף עַל פִּי שֶׁאֲנִי פַּטְרוֹנְךָ, מַה פַּטְרוֹנֵי מְהַנֵּי בְּדִינָא".

כוונתו שמבקשים אנו סליחה בשני דרכים. הדרך הראשונה היא, כאשר היחס בין ישראל והקדוש ברוך הוא, הוא כמו אב ובן, הרי אפילו המזיד הופך שוגג. נוכל להמחיש זאת מן המציאות היום יומית. מצוי הדבר, שמאן דהו פונה אל האב ומתלונן על התנהגות הבן. פעמים רבות אלו המורים בבית הספר, שפיהם מלא טרוניות קשות על תעלולים שונים. האב, מטבע הדברים, הופך להיות סניגור גדול ופיו מלא טענות בזכות בנו. טוען הוא, כי צריך להבין את הילד. ומסתבר שהיו נסיבות מקילות, מה גם שבוודאי לא עשה זאת בכוונה. כך היא דרכו של האב, לגונן על בנו, ולהפוך כל מזיד לשוגג.

אבל אם היחס בינינו לבורא הוא יחס של עבד ומלך, הרי אפילו חטא של טעות, מוגדר כהפרה חמורה. התביעה נוקשה מאד במקרה כזה, כך מתנהגים בחצר המלך? ואין מקום לטעון "לא שמתי לב, שגגתי". כי על זה עצמו נתבעים, היתכן שלא לשים לב, וודאי סרה ממך אימת המלך, ועל כך אתה נתבע! וזו כוונת המדרש "מַה פַּטְרוֹנֵי מְהַנֵּי בְּדִינָא", אין מליץ (פַּטְרוֹנֵי) שיכול להמליץ טוב בדין נוקשה כזה.

לפי זה, את בקשת הסליחה שבברכה זו, מבקשים בשתי בחינות אלה. הן מן האב, והן מן המלך.

נחיצותה של בקשת סליחה יומית

והנה, מהותה של בקשת הסליחה היא הרי שיסלח על עוונות שעשינו וימחל על הפגיעה שיש בכבוד המלך.

אך אינו מובן מאיזו סיבה נקבעה תדירות גבוהה כל כך לבקשה זו, שלוש פעמים ביום. אך טרם נסביר זאת, יש לשאול שאלה דומה. יום הכיפורים הוא יום מרוכז ותמציתי של בקשת מחילה מהבורא. מתוודים בכל תפילה – חטאנו. והנה זה פלא, כאילו לא די בכל התפילות של יום הכיפורים, הוסיפו ותיקנו להתוודות גם במנחה של ערב יום הכיפורים, כדי שאם חלילה ייחנק בסעודתו, ולא יספיק להתוודות ביום כיפור עצמו, יתפוס את הווידוי בתפילת מנחה של ערב יום כיפור.

הדבר טעון הסבר, מה הניע את חכמינו להוסיף ווידוי זה במנחה. הרי אם יש לחשוש למיתה, יתכן גם שייחנק עוד לפני מנחה, ומדוע לא יתוודו קודם?

ניתן אמנם ליישב בפשיטות, שהאדם לא יודע את רגעיו ועתותיו. אדם שעתיד למות ברגעי כניסת יום הכיפור, מן הסתם יהא מרוצה מאד אם יעלה בידו להתוודות טרם מותו, כדי שבכניסתו ליום כיפור, יהא כבר אחר הווידוי. הנה סבא שלי, הרב משה בּוֹצ'קוֹ זכר צדיק לברכה, נפטר ממש בכניסת יום הכיפור. ולולי הספיק להתוודות, לא היה זוכה ומתוודה ביום הכיפורים. לכן מזדרזים להתוודות במנחה של ערב כיפור, כי אין האדם יודע את עתותיו.

אגב, זה המקום לספר על זריזותו הגדולה של סבא זכר צדיק לברכה, שהקפיד לשלם כל חובותיו, תיכף ומיד. בשבת האחרונה לחייו, לפני יום הכיפורים, כיבדו הגבאי באחד הכיבודים. וכאשר יצאה השבת, הזדרז ללכת אל בית הגבאי, כדי לשלם את חובו לבית הכנסת. הגבאי הביע את תמיהתו בפניו, מדוע זה תזדרז כל כך, וכבר בצאת השבת הנך מתייצב לשלם חובך? השיב לו סבא, הרי איני יודע את עתותיי. ואכן, לא חלפו יומיים, וסבא נתבקש לבית עולמו. וכשיצא מן העולם, לא הותיר אחריו חובות.

אמנם לגופם של דברים, שמעתי מאמו"ר שיחיה, כי לולי נתקנה חובה זו, היה ניתן לחשוב שרק יום כיפור הוא יום של בקשת סליחה מרוכזת ותמציתית. אבל בכל ימות השנה, אין צורך לבקש סליחה מאת הבורא. ברם, לאמיתו של דבר נדרש האדם להגיש בקשת סליחה קבועה ומתמדת, מחמת הצורך התמידי בכך. לכך נתקנה בקשת ווידוי בערב יום כיפור, כי יש בכך העברת מסר, שבקשת הסליחה אינה שייכת ליום הכיפור בלבד.

אלא שהדבר טעון הסבר, כאמור. איזו תועלת יש בריבוי גדול כזה של בקשת סליחה, שלוש פעמים ביום. אפשר אף לומר שזה מייאש קמעא, הלא כבר אמש בקשנו סליחה, ערב ובוקר וצהרים. שבוע שעבר גם בקשנו מחילה. ולכאורה צריך לשים לכך גבול, הלנצח נבקש סליחה?

ברם, זהו בדיוק היסוד החשוב שהונח בברכה זו, והוא היסוד האמוני המתאים לסדרתנו. ואף שאין זה יסוד של אמונה, הוא ודאי משמש כמקדם רוחני.

ביאורו של דבר הוא, האדם הוא נזר הבריאה. ואין בכך שום סתירה להיותו לא מושלם, כי זו מהותו. חומר ורוח, גוף ונפש שולבו יחד, להתמודדות מול אתגרי החיים, ובהכרח, שאינם מצליחים תמיד במשימתם. כל צד מושך לכיוון אחר, לצד הטוב והפכו. הכשלון כמעט צפוי מראש, באופן כזה או אחר. ועל כך אמר הכתוב (מלכים א ח, מו) "כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱטָא". ושוב נאמר כן בקהלת (ז כ) "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא". וזו היא תשובת הגמרא (סנהדרין מו, ב) לתמיהת השואל "צדיקי, לכפרה צריכי?" האמנם זקוקים הצדיקים לכפרה? משיבה הגמרא "אין, דכתיב אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". כלומר, גם צדיקים ודאי חוטאים, ובהכרח זקוקים לכפרה.

יתכן והאדם עצמו לא יהא מודע לכך שבמהותו מעורבים שתי כוחות מנוגדים ולעומתיים בקיצוניות רבה שכזו. ובעקבות חוסר מודעות עצמית זו, עלול להגרר בעתות שפל, למאיסה עצמית חלילה. יתעלם מכל מעלותיו הטובות, ומהפוטנציאל האדיר הטמון בו. לכן נחוצה היא כל כך היכולת העצמית להכיל את מהותו שלו, על כל מגרעותיו. להבין ולקבל, מתוך צלילות הדעת, את היותו לא מושלם.

אבל מצד שני, יתכן ויביאו אותו נקודות התורפה שבאישיותו להסיק, כי מכאן ואילך, הואיל וזו היא מהותו העצמית, אין כל צורך להשתפר ולשאוף לטוב יותר. הרי זו היא אישיותי, כזה אני, ומי שייתקל בי, יצטרך לקבל אותי כפי שאני. אך גם זו אינה הדרך הנכונה, כי האדם צריך לשאוף תמיד לקידום ושיפור מצבו.

לאמיתו של דבר, יש כאן הליכה על חבל דק. נדרש האדם לתפוס בחבל משני קצותיו, ולקיים שתי תנועות סותרות בנפשו. מצד אחד, עליו לקבל את עצמו, על כל חסרונותיו, ומעידותיו. מן הצד השני, נדרש הוא שלא להסתפק במצבו, אלא לשפר את אישיותו בתדירות, ולהיות טוב יותר. דומה הדבר לתפיסת החבל משני קצותיו, כמאמר חכמינו "וּמָה אַתָּה תּוֹפֵשׂ חֶבֶל בִּתְרֵין רֵאשִׁין?" (בראשית רבה, פרשה לט, סימן ו) וזו הרי מלאכה קשה.

לכן יש הכרח לשוב ולשנן שתי קצוות סותרות אלה בכל תפילה ותפילה. מצד אחד, אנו אכן בעלי מגרעות. המעידות ילוו אותנו, כחלק מהווייתנו, למשך כל החיים. בין התפילה הקודמת לזו של עכשיו, אכן נהגנו לא בסדר, ויש לנו על מה לבקש סליחה. יחד עם זאת, אין האדישות אופפת אותנו, בכל הנוגע לחולשותינו. מביעים אנו, בכל תפילה מחדש, את רצוננו הכנה, הפולח כל לב, להשתפר ולהתקדם.

בבוקר מבקשים סליחה מכבוד המלך, אנא סלח, היינו לא בסדר. והקדוש ברוך הוא ברוב טובו משיב כביכול, בקשתך מקובלת לרצון, הנני סולח. חולפות מספר שעות, ושוב ניגשים לבקש, רבונו של עולם, לא נהגנו כרצונך. אבל אתה ברוב טובך, אנא סלח, רצוננו להיות טובים יותר. שוב הקדוש ברוך הוא משיב ואומר כביכול, הנני מוחל, כי זו דרכי. חולפות השעות ותפילת הערב מגיעה, ושוב נבקש סליחה. נשיח את לבנו לפני אבינו, אחר הצהרים ספרנו לשון הרע, נהגנו לא בסדר, אנא ממך, סלח ומחל. והוא ברחמיו, מוחל וסולח, שוב ושוב ושוב. פעם ועוד פעם ועוד פעם.

חשיבות הכרת המצב האישי

חשיבות רבה וגדולה יש בה בבקשת הסליחה התמידית. לא רק כלפי הקדוש ברוך הוא, אלא בעיקר כלפי עצמנו, קרובי משפחתנו, וכל מכרינו.

מן הסתם ספג כל אדם איזה עלבון צורב או פחיתות כבוד, מאדם קרוב. ובעקבות כך נמלא כעס רב ואכזבה. מצוי מאד שעקב העיוורון הנגרם לשכל, אחר עלבון כזה, מתחפר האדם באיזו שוחה, ומסרב לסלוח ולוותר. הנפש מרבה להרהר על הפגיעה והעלבון. ומרוב כאב באים להחלטה ש"אין לו על זה מחילה, אפילו ביום כיפור". ואף כי בתחילה זו התבצרות קטנה, ולא רצינית. אך כבר הבהירו חכמים בדרך משל (סנהדרין ז, א) "האי תִּיגרָא דַמיָא לְצִינורָא דְבִידְקָא דְמַיָא, כֵּיוָן דְרָוַוח, רָוַוח". ובעברית, כמו שפירש רש"י, כשהנהר עולה על גדותיו, הוא יוצא לפעמים לשדות שעל אגפיו, ונפתחים בגדותיו כעין זרמים וערוצים קטנים, שאם לא ייסתמו מיד, ילכו ויתרחבו עד שייעשו זרם עוצמתי, שאף אחד לא יוכל לעצור.

גם מריבה מתחילה בפגיעה מסוימת של מה בכך, וניתן להגדירה אירוע חולף, או מעידה מקרית. אלא שאם בתחילתה לא יעצרו בעדה, היא תתרחב ותגיע לעוצמה חזקה כל כך, שאף אחד לא יוכל לעצרה.

אביי קשישא אמר שם בגמרא, שהמריבה בתחילתה דומה "לגודא דגמלא, כיון דקם קם", ובתרגום: המריבה דומה לנסרי עץ המונחות על גשר. בתחילה, לאחר שהושמו, הם אינם קבועים, אלא מתנענעים ומתנדנדים. אבל בסוף, לאחר שדורכים עליהם פעמים רבות, הם מתחזקים ונקבעים במקומם. והנמשל הוא, שהמריבה בתחילתה אינה חזקה. אבל אם מסרבים לוותר, ומתבצרים בעמדה, כל אחד עומד על דעתו, המריבה מתחזקת ונעשית סכסוך קבוע ומתמשך.

דוגמא חיה על התרחבותם של סכסוכים לשיאים מצמררים של מרחץ דמים בלתי פוסק, ניתן לראות באלימות המשתוללת בחברה הערבית, בה גואה מספרם של הנרצחים ללא הרף.  ברור שכל צחצוח חרבות שכזה מתחיל בתקרית זעירה שפגעה בכבודו של אחד הניצים, וזו גררה חילופי דברים קשים, עד שכל קשרי הידידות פגו והיו כלא היו. משם ואילך הפלגנות מחריפה בצעדי ענק, האחד פוגע והשני מחזיר. האחד חובל, וזולתו מחבל. מקיצוניות לקיצוניות נגררים עד שהאחד מבקש לתבוע את דמו של קרובו, ונוטל נקמה. זה שנגדו לא נותר חייב, ומודד לו כמידתו. וכבר ניצבים הם על סיפה של סדרת נקמות, עקובות מדם, ואין לדבר סוף. כל כך מרחיקים המה לכת עד שלא אחת הם מבצעים את נקמות הדם עוד בהיותם בבתי החולים. עד לשם הם מגיעים, ובלבד שהנקמה תבוצע.

אף כי בחברה היהודית זה לא מרחיק לכת כל כך, ואין ההשלכות דומות. בכל זאת, גם אנו בני אדם, וסכסוכים רבים מתפתחים ונותרים לא פתורים שנים רבות. ועיקר פתרונן של מריבות אלה הוא בשלביהן הראשוניים. צריך כל אדם להכיר בקושי, להתוודע אל הבעיה שארעה, ולברר עם הזולת כיצד יוכל הקונפליקט להיפתר.

כאן מגיעה חשיבותה של בקשה סליחה תדירה. כי היכולת לפתור קשיים בין אישיים נעוצה ביכולת האדם להבין, מתוך מודעות עצמית, כי גם הוא עצמו אינו מושלם.

הרי הסיבה המניעה אדם שלא לוותר ולהמשיך להתבצר בעמדתו היא, הציפיה מן הזולת לנהוג כאדם מושלם. כל אדם רואה את עצמו כאדם מושלם, החף מכל טעות, והנוהג כראוי בכל ענין^[1]. בדומה לכך הוא מצפה מן הזולת לנהוג אף הוא כך.

לכן קבעו חכמינו את בקשת הסליחה כחלק מסדר היום הקבוע, כדי להביא כל אדם למודעות עצמית. יאמר האדם סלח לנו שוב ושוב, לא כדי להתייאש חלילה, אלא כדי להכיר בחסרונותיו וחולשותיו. אלא שיחד עם זאת, מצפה הוא לסליחה מהבורא. כי יחד עם ההכרה בחולשותינו, אנו מביטים הלאה ומשתדלים להתמיד בשיפור מצבנו לטובה.

כאמור, אין זה מבט הנוגע רק ליחסנו אל הבורא, כי בה בעת, יחד עם ייחולנו לסליחתו של הקדוש ברוך הוא, עלינו לנהוג בדומה לכך גם כלפי שגיאות הזולת. וכמה מתאים השיר של דודו פישר לנקודה זו "אם אלוקים הכל סולח, סולח כל יכול, אז גם אתה יכול לסלוח ולמחול". זה כל כך קולע. כשם שנפשנו מצפה לסליחת אדון כל, בה במידה צריכה להתפתח בנו מסוגלות למחול ולסלוח, למי שטעה ביחסו, והציק, הטריד, או הכאיב לנו.

בלתי אפשרי, ואף לא נכון, להתעלם מן התקרית הלא נעימה. אין להפנות אליה עורף, כאילו דבר לא ארע. הדרך הנכונה היא להודות שאכן נזרקה מילה, נפגעתי, הרגשתי נעלב. למרות זאת, אפשר למחול, ולבוא לקראת השני. כי מה לעשות, כל אחד, אינו מושלם. ועל הנפש להיות מיומנת בהכנת מקום לסליחה. להתקדם הלאה, ולא להתבצר בסירוב מתמיד לסלוח.

גיבור הרוח, שישלוט על הכעס המפעפע בו, ויכין מקום לסלוח על שגיאות הזולת, יזכה בהנהגה דומה מן השמים.

כשהייתי בצבא, והתפללנו תפילת מנחה של יום הכיפורים, נעמד הרב הצבאי, הרב אריאל חלה, ואמר יש בידי כרטיס מעבר, שעמו וודאי תעברו בשלום את המשפט של יום כיפור, ותזכו לשנה טובה ומתוקה. האם אתם מעוניינים בכרטיס כזה? הופתענו לחלוטין. היוכל בר אנוש להבטיח דבר שכזה, וכי יש לו שיג ושיח בשמי מרומים? אין זאת אלא שבכוונתו להטיל עלינו איזו מצווה כבדה, שאין אדם יכול לקיימה. ולכן הוא כל כך בטוח, שבקיומה נזכה לחיים טובים ולשלום.

ברם הרב חלה שב והפתיע באמרו כרטיס המעבר הוא "מחילה, למי שפגע בכם". יאמר הנפגע כי מוחל הוא למי שציערו, ובכך וודאי יזכה לשנה טובה.

שמעו זאת החיילים ושאלוהו מה הקשר, מדוע אם נסלח לאחרים, נזכה לחיים טובים ולשלום? השיב הרב ואמר, הרי כך מפורש בגמרא (ראש השנה יז, א): "כל המעביר על מידותיו, מעבירין לו על כל פשעיו". ובאופן פשוט כוונת הגמרא היא, שאדם המעביר על מידותיו, זוכה ליחס של מידה כנגד מידה, והקדוש ברוך הוא יעביר גם לו על פשעיו, וזה בוודאי אמת.

אולם בעומק הדברים, מונחת כאן הבנה רחבה בהרבה, שיש בה חידוש. לא מדובר רק על גמול או פיצוי בעד התנהגות טובה, אלא בהשתקפות של התנהגות. המסגל את נפשו להבין את הזולת ממש כמו את עצמו, וכמו שאני עלול לנהוג גם באופן ראוי וגם באופן לא ראוי, כך גם הזולת עלול לנהוג. אדם כזה גורר בהכרח יחס זהה של הקדוש ברוך הוא כלפיו, באותה צורה בדיוק.

כלפי עצמנו, קל יותר לנהוג בהבנה וגמישות, ולהכיל את הדינמיות של פגמים והצלחות, כשלים וניצחונות. למרות שהיינו לא בסדר, נהגנו שלא בהוגנות, יכולים אנו להשתפר ולהתייעל. כלפי הזולת, הדבר כרוך אמנם במאמץ רב יותר, אבל הוא ממש אפשרי. נוכל להצליח בו, אם נעשה צעד של קירבה בכיוונו.

דומה הדבר למה שאמרנו בתחילה, אם הבורא מוגדר "אבינו", הרי כל מעשה שלילי, יכול להפוך לשוגג. כי זו דרכו של אב, ללמד זכות על כישלונות בנו. ולהיפך, אם הוא מוגדר "מלך", השוגג הופך למזיד. נמצא כי היכולת לסלוח ולמחול תלויה מאד ביחסי הקירבה.

כדי לסייע בידינו, בנקיטת צעדים של קירבה כלפי הזולת, תוקנו מספר הנהגות, שממש תומכות ומסייעות בידינו, בביצוע צעדי קירבה כאלה. וסדר יומו של היהודי, מבוקר עד ליל, מלא בהנהגות דומות. 

תלמיד האריז"ל^[2], רבי חיים ויטאל, כתב בשמו וזה לשונו:

"קודם שהאדם יסדר תפילתו בבית הכנסת וכו' צריך שיקבל עליו מצות ואהבת לרעך כמוך, ויכוין לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו".

הרי כי לדעת האריז"ל צריך האדם להחליט כי הוא אוהב כל יהודי ויהודי כנפשו.

מר זוטרא היה אמורא, שנהג לוותר בכל לילה, טרם שכב לישון, לכל מי שציערו, כמסופר במסכת מגילה (כח, א). מכאן למדו כי כך ראוי לכל אדם לנהוג, כפי שכתב בסדור בית יעקב (סדר קריאת שמע שעל המטה) שמגמרא זו יש מקור לתפילה "ריבונו של עולם הריני מוחל לכל מי שהכעיס וכו'". וכעין זה כתב בקיצור שולחן ערוך^[3] שטרם השינה:

"יִתֵּן הָאָדָם אֶל לִבּוֹ לִמְחֹל לְכָל אָדָם שֶׁחָטָא כְּנֶגְדּוֹ, שֶׁלֹּא יֵעָנֵשׁ שׁוּם אָדָם מֵחֲמָתוֹ. דְּאִיתָא בַּגְּמָרָא (שבת קמט, ב) כָּל מִי שֶׁחֲבֵרוֹ נֶעֱנָשׁ עַל יָדוֹ, אֵין מַכְנִיסִין אוֹתוֹ בִּמְחִצָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְיֹאמַר שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, שָׁרֵי לְכָל מָאן דִּי צַעֲרָן. וְאַחַר כָּךְ יֹאמַר רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם הֲרֵינִי מוֹחֵל וְכוּ'".

לאמיתו של דבר, קשה היא הסליחה לאדם שממש "פגע" וציער, ומה פתאום לסלוח לו? זו פעולה בלתי אפשרית לכאורה. אך בדיוק לשם כך מומלץ להתקרב לכל יהודי, באמצעות פעולות אלה, בוקר וערב. כי בכך וודאי תיווצר אצלו תחושת קירבה ואהדה, לכל אדם מישראל. גם לאלה שנהגו כלפיו באופן ממש לא ראוי, הקניטוהו, ציערוהו, ופשעו נגדו. גם כלפם, יוכל לומר בסוף היום בלב נקי, הריני מוחל וסולח לכל מי שהכעיס אותי או חטא כנגדי.

~ לסיכום ~

היסוד האמוני בברכה זו נחוץ והכרחי באופן חד משמעי לעבודת השם. כי מצד אחד משתוקק כל עובד אלוקים להצטיין, וללכת מחיל אל חיל בעבודתו. אבל מצד שני עליו להכיר במגרעותיו, ולא להתעלם מהם. כי אם יתעלם מהם, עלול הוא לחדול לחלוטין מעבודת השם. כי המחשבה על היותו מלא חטאים ורשעות, לא תניח לו. ומתוך כך יסיק שאינו שייך לעבודת הבורא. הרי הוא כזה רחוק מהקדוש ברוך הוא.

וזו בדיוק הטעות. פעמים והקדוש ברוך הוא כבר סלח לאדם על חטאיו, עקב חרטתו העמוקה. והאדם עדיין תקוע בנקיפות מצפון

מאשימות, ורגשות האשם מקננים חזק בנפשו.

בעוד שהאמת היא, שהקדוש ברוך הוא כבר סלח לו, כי הוא שב וסולח פעם ועוד פעם. כמו שתיקנו חכמינו, בחתימת הברכה "חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלֹחַ", וקדמה התורה וכתבה כי זו דרכו הקבועה של הבורא, כלשון הכתוב (שמות לג, יט) וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן. וכפי שביאר הגר"א^[4] וזה לשונו: "ה' חונן לבני אדם פעם ראשון, גם שיודע שיחטא עוד, ויצטרך להרבות סליחה ומחילה, וזהו אֶת אֲשֶׁר אָחֹן עוד".

לא סתם נקרא הקדוש ברוך הוא "חַנּוּן" ביחס לסליחה. כל כך הרבה פעמים הוא פשוט סולח ומוחל, ומעניק סליחתו במתנת חנם. למרות ששוב ושוב חטאנו, כשלנו, הוא אינו חדל מלמחול, אלא מרבה לסלוח. ובכל פעם שנשוב ונביע רצון לשיפור, הוא יקבל אותנו, ולא משנה כמה הרבינו לפשוע. אם כך נוהג הבורא, מדוע לא יסלח האדם לעצמו.

לו יכיר האדם בסליחתו של הבורא, וודאי יוכל לסלוח לעצמו, לסובביו, ולכל מי שעלב בו. בעוד שהמסרב להכיר בכח הסליחה, יהא מלא שנאה אפילו על עצמו, על תבוסותיו ומפלותיו. ובוודאי ינהג באופן זהה, כלפי חבריו וסביבתו.

לכן מוכרח האדם לבקש סליחה שלוש פעמים ביום, כדי להחדיר אל תודעתו הפנימית את ההכרה בכך שאינו מושלם, ואת ההכרה בחסדו של הבורא, הסולח פעמים רבות כל כך, שוב ושוב. מובן מאליו, שיחד עם זאת, הוא נדרש להגביר את רצונו לשיפור עצמי.

~~~~

[1]. ככתוב (משלי טז, ב) "כָּל דַּרְכֵי אִישׁ זַךְ בְּעֵינָיו", (משלי כא, ב) "כָּל דֶּרֶךְ אִישׁ יָשָׁר בְּעֵינָיו". בזה פירש הספורנו מדוע אסרה תורה לקלל דיין, כלשון הפסוק (שמות כב, כז) "אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל". ומשום שהאדם סבור תמיד שהוא בסדר, ובוודאי הדיין טעה בפסק הדין. וזו לשונו: "אל תקלל, אף על פי שתחשוב שהטה את דינך הדיין לא תקללהו, שאין אדם רואה חובה לעצמו" (שבת קיט, א). ויש מי שהמליץ על כך את המובא במשנה (נגעים פרק ב משנה ה) "כל הנגעים אדם רואה, חוץ מנגעי עצמו".

[2]. שער הכוונות, דרושי ברכת השחר, הקדמה אחת קטנה.

[3]. קיצור שולחן ערוך סימן עא, סעיף ג.

[4]. אבני אליהו על התפילה, נדפס בסדור אשי ישראל.