"בָּרֵךְ עָלֵינוּ ה' אֱ־לֹהֵינוּ אֶת הַשָּׁנָה הַזֹּאת. וְאֶת כָּל מִינֵי תְּבוּאָתָהּ לְטוֹבָה. וְתֵן טַל וּמָטָר לִבְרָכָה עַל כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וְרַוֵּה פְּנֵי תֵבֵל וְשַׁבַּע אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מִטּוּבָךְ. וּמַלֵּא יָדֵינוּ מִבִּרְכוֹתֶיךָ וּמֵעֹשֶׁר מַתְּנוֹת יָדֶיךָ. שָׁמְרָה וְהַצִּילָה שָׁנָה זוֹ מִכָּל דָּבָר רָע. וּמִכָּל מִינֵי מַשְׁחִית וּמִכָּל מִינֵי פֻרְעָנוּת. וַעֲשֵׂה לָהּ תִּקְוָה טוֹבה וְאַחֲרִית שָׁלוֹם. חוּס וְרַחֵם עָלֶיהָ וְעַל כָּל תְּבוּאָתָהּ וּפֵירוֹתֶיהָ. וּבָרְכָהּ בְּגִשְׁמֵי רָצוֹן בְּרָכָה וּנְדָבָה. וּתְהִי אַחֲרִיתָהּ חַיִּים וְשָׂבָע וְשָׁלוֹם, כַּשָּׁנִים הַטּוֹבוֹת לִבְרָכָה. כִּי אֵל טוֹב וּמֵטִיב אַתָּה וּמְבָרֵךְ הַשָּׁנִים. בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְבָרֵךְ הַשָּׁנִים".

ברך עלינו – בקשה כוללנית

ברכה מיוחדת זו, היא קו פרשת המים של התפילה. עד ברכה זו, נאמרו ברכות שעיקרם בקשות פרטיות. ובבקשת הפרנסה, הן מסתיימות, כי הפרנסה אף היא נוגעת לאדם הפרטי. לאחריה, מבקשים על עניינים הנוגעים לכלל. קיבוץ גלויות, שופטים הגונים, הצלחת צדיקים, בנין ירושלים וכדומה.

עם זאת, העובדה המעניינת היא, כי בשונה מברכת רפאנו, בה מבקשים רפואה עבור חולי ישראל, כנוסח החתימה "ברוך אתה ה' רופא חולי עמו ישראל", גם ברכת ברך עלינו כוללת בקשה עבור הכלל. ולא רק עבור כלל ישראל, אלא עבור העולם כולו. שהרי אומרים "לִבְרָכָה עַל כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה", וגם "רַוֵּה פְּנֵי תֵבֵל, וְשַׁבַּע אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ", הרי שמבקשים הצלחה בענייני הפרנסה, לכל תושבי העולם כולו.

מאיזה טעם, מבקשים באופן עולמי וכוללני כל כך? נראה שזה משום שמלבד היותה של הברכה נקודת הסיום של בקשות הפרט, היא גם מבוא והקדמה לבקשות הכלל. והרי מהותם של בקשות הכלל הוא תיקון העולם, שהרי מבקשים קיבוץ גלויות, שופטים הגונים, דין ברשעים ובפושעים הזדים, הרמת קרן הצדיקים, בנין ירושלים וביאת דוד, וכל אלה הם מרכיבי הגאולה העתידה ותיקון העולם.

הליך זה של תיקון העולם ודאי יתבצע באמצעות כלל ישראל. שהם נועדו לתפקיד זה, כמאמר התורה (שמות יט, ו) "תִּֽהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּֽהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ". הלכך דווקא בברכה הפרטית האחרונה, שהיא שלב המעבר, בין בקשות הפרט לבקשות הכלל, דווקא שם אנו מגדילים ראש וכוללים בבקשתנו לא רק אותנו עצמנו, אלא גם את כלל האנושות, מאחר וכולם זקוקים להשפעת הבורא. מלבד זאת, כפי שמיד נרחיב, יש גם קשר הדוק בין רווחה כלכלית, לגאולת העולם כולו. לכן, כהקדמה לבקשות שתבואנה מיד אחר כך, כוללים בבקשת הפרנסה הן את ישראל והן את כלל העולם.

התוצאות השליליות של דוחק כלכלי

עתה ניגש אל הנקודה המרכזית שבברכה זו, שהיא בקשת שפע. קבלת השפע, יש בה חשיבות רבה מצד אחד. אבל מצד שני, סכנה רבה מאד, לא פחות מן הטובה הטמונה בה, כפי שמיד נסביר.

הנה, בהעדר שפע, נתון האדם, מטבע הדברים, בלחץ מתמיד של מאבק הישרדות. לא נותר בידו זמן להרהר על תיקון העולם, ואין ראשו צלול או פנוי לחשוב על מעשים שיובילו למטרות נכספות, כגון הקמת מוסדות לימוד, או עמותות חסד וכדומה, שמשמעותן גדולה וחשובה לאין ערוך, מהשגת אמצעי קיום בסיסיים.

ניתן לומר באופן מליצי כי מתקיימים בו, באדם שקשיי הפרנסה השתרגו על צווארו, דברי הפסוק (דברים כח) "בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִֽי יִתֵּן עֶרֶב, וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִֽי יִתֵּן בֹּקֶר". חשש תמידי מקנן בליבו "מה יאכל". מלתעות אימת הרעב או חוסר תזונה מספקת, לופתות את רעיוניו, וראשו טרוד בהרהורים, כל שעה מחדש, על הצעד הבא הנדרש כדי לשרוד.

היו תקופות בהם היינו משעובדים לשונאי ישראל. והללו, ביקשו למנוע מאיתנו את יישוב הדעת, לבל נימלט מעול שעבודם בתחבולות שונות. היו אלו פרעה והמצריים, וממשיכי דרכם, הנאצים. אילצו אותנו להתעסק בהישרדות מתמדת, באמצעות העמסת עול עבודה שאין בה מנוחה, אף לא לרגע. כל זאת, כדי שלא יוותר בידינו פנאי לחשוב על יציאה מהגלות, והתחלת הליך של גאולה.

בפרק ב של מסילת ישרים, כתב הרמח"ל את הדברים הבאים:

"עצת פרעה הרשע שאמר (שמות ה, ט) תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וגו', שהיה מתכוין שלא להניח להם ריוח כלל, לבלתי יתנו לב או ישימו עצה נגדו, אלא היה משתדל להפריע לבם מכל התבוננות, בכח התמדת העבודה הבלתי מפסקת".

הרי כי בפסוקים המתארים את הופעת משה ואהרן בפני פרעה, תוארה תביעתם לשחרר את ישראל מן השעבוד, ככתוב: "בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה כה אמר ה' א־לוהי יִשְׂרָאֵל, שַׁלַּח אֶת עַמִּי…". אלא שפרעה, לא זו בלבד שסירב לשלחם, הוא גם הוסיף והוציא פקודה דחופה לכל הנוגשים, בה ציווה להכביד את עול העבודה על ישראל, כלשון הפסוק "נִרְפִּים הֵם, עַל כֵּן הֵם צֹעֲקִים לֵאמֹר נֵלְכָה נִזְבְּחָה לֵא־לֹהֵינוּ. תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ, וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר".

גם היטלר הלך בדרך זו, ולא הותיר לעם הכבוש זמן למחשבות או הרהורי גאולה. יעסקו היהודים הכבושים במלחמת קיום והישרדות. יוטרדו בחומרי בנייה וטיט, יבנו בניינים, יסללו כבישים, יקימו מחנות, וירעבו עד מוות. ובלבד שתהא דעתם נתונה כל רגע למאבק ההישרדות, לבל יישאר פנאי בידם להרהר במהפכות או במאבק לשחרור וגאולה. כי בני אדם שכל מעייניהם נתונים למאבקי הישרדות, אינם מסוגלים להעלות על דעתם תוכניות או מחשבות גדולות ונעלות, כגון פדות ושחרור.

עיוורון העיניים התוקף את השרויים במאבקי הישרדות קשה כל כך, עד שכתב עליהם הרמח"ל (שם) וזה לשונו:

"ההולך בעולמו בלי התבוננות, אם טובה דרכו או רעה, הנה הוא כסומא ההולך על שפת הנהר, אשר סכנתו ודאי עצומה ורעתו קרובה מהצלתו".

במאה מאתיים שנים אחרונות אנו עדים לשפע בלתי פוסק ההולך וגובר באופן תדיר. שינויים חלו כמעט בכל תחום בעולם, והביאו שפע עצום לכל השווקים.

רווחה זו, נעוצה בכך שאנו מצויים בשלבים של תחילת הגאולה, כי רק באופן הזה, יוכלו הבריות לעסוק ברעיונות נעלים התואמים לשחרור, גאולה, ושיבה לציון. זו גם הסיבה שמבקשים עבור העולם כולו, כדי שגם דעתם תתפנה לקליטת רעיונות נעלים של גאולת העולם ותיקונו.

הסיכון הטמון ברווחה כלכלית

כעת נפנה את הזרקור לזווית נוספת בברכה זו, והיא, היסוד האמוני או הרוחני, שנחשפת, כדרכנו בסדרת ביאורים זו, בכל אחת מברכות העמידה.

הנה, משאלתנו המרכזית בברכה היא, שינוי לטובה במצבנו הכלכלי, עד שנהיה מסודרים לגמרי. אלא שצריך לדעת, כי השינוי האמיתי הוא דווקא זה המתבקש מאיתנו. שינוי הדיסקט, או ביצוע ריסטרט, מוטל עלינו. גישתנו בכל הנוגע למצבנו הכלכלי, הטוב או שאינו, הוא זה שצריך לעבור שינוי, מהטעם שיוסבר מיד.

למרות המעלות הגדולות הטמונות ברווחה כלכלית, יש בה גם סיכון עבור האדם, כי היא פוערת תהום לרגליו, שם הוא עלול ליפול. שפע חומרי יכול להוביל לבגידה בבורא, כמאמר הכתוב (דברים לב, טו) "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט, שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ, וַיִּטּשׁ אֱ־לוֹהַּ עָשָׂהוּ, וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ". הווי אומר, ריבוי השפע והפנאי, עלול לגרור את האדם למצבים רוחניים מזעזעים, עד כדי זניחת הבורא ומצוותיו, ואולי אף גינויו וביזויו.

ברוח זו אמרו חכמינו (ברכות לב, א):

"אמר משה לפני הקב"ה רבונו של עולם בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל, עד שאמרו די, הוא גרם שעשו את העגל וכו' אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן, אלא מתוך קופה של בשר. אמר רבי אושעיא משל לאדם שהיתה לו פרה כחושה ובעלת אברים, האכילה כרשינין והיתה מבעטת בו, אמר לה מי גרם ליך שתהא מבעטת בי, אלא כרשינין שהאכלתיך".

הרי כי בעלי חיים השקועים במאבק קיומי, אינם פנויים למאבק במטיב להם. כך גם בני אדם, בהיותם טרודים במאבקי הקיום, אין להם פנאי לחטוא נגד הבורא, ולהמרות את פיו. אמנם אלה ששפר עליהם גורלם, ומצבם החומרי בכי טוב, עלולים להתנהל מול הבורא, מנהיג העולם, בצורה כפוית טובה, וזו סכנה רבה.

ניתן לראות זאת באופן מוחשי, כאשר נותנים לילד מתנה או דבר טוב, ובמקום שייגש להודות, הוא יכול לחושב "אם נתנו לי דבר טוב, כנראה אני באמת זכאי לכך. ואם אני זכאי, הרי מגיע לי הרבה יותר". ומנצל את ההזדמנות, כדי לתבוע עוד. הרי התנהגתי טוב, ומגיע לי יותר…

גם האדם הזוכה לחיי רווחה, עלול להפוך לחסר מעש, וימיו יחלפו עליו בבטלה מרובה, שתגרור עמה בהכרח ירידה גדולה במצבו הרוחני, ובכל שטחי החיים. כי דווקא כאשר האדם מוקף בשפע רב, הבלבול תוקף אותו בעוז.

רבים הם שזכו בסכומי עתק בהגרלות הלוטו, ובאופן מפתיע במיוחד, רבים מהם מצהירים "הלוואי ולא הייתי זוכה…". אותם "מאושרים" לכאורה הופכים באחת למבולבלים יותר ויותר. וככל שהזמן חולף, הזעזועים והמשברים החולפים עליהם מערערים את כל יסודות החיים שלהם. המריבות והבעיות המתעוררות במשפחה גוברים והולכים, היחסים עם השכנים נהרסים לחלוטין, וכל שאר עניני החיים הופכים לגרועים יותר ויותר. כל זאת משום שאינם יודעים להתנהל נכון מול שפע ענקי זה, שנפל בחלקם.

לצורך מניעת הסכנה הטמונה בשפע כלכלי, תיקנו חכמינו לומר "כַּשָּׁנִים הַטּוֹבוֹת לִבְרָכָה". כלומר, שתבוא אלינו ברכה כאותם שנים, בהם גרם השפע החומרי לתוצאות חיוביות, והביא להתרוממות הרוח, ולא להשחתה וקלקול המידות.

שביעות רצון – בכל מצב

בהמשך לשון הברכה אנו מוצאים בקשה על שובע – וְשַׁבַּע אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מִטּוּבָךְ, וּתְהִי אַחֲרִיתָהּ חַיִּים וְשָׂבָע וְשָׁלוֹם. ואצל האשכנזים הנוסח הוא "וְשַׂבְּעֵנוּ מִטּוּבֶךָ". כלומר הושם כאן דגש חזק על בקשת השובע. ולכאורה צריך להסביר, לאיזה צורך מבקשים שובע?

היה אמנם מקום להסביר בשתי דרכים פשוטות. יכול אדם לקבל מן השמים שפע רב, ועדיין, למרות רווחתו הכלכלית, לא יחוש שלווה ורוגע נפשי. כלומר, רק כאשר יש שָׂבָע, יש שלום. אבל אם אין שָׂבָע, אין שלום, אלא תחושת חֶסר קבועה נלווית אל האדם תדיר. ואין הברכה מסייעת בהשגת תחושת רוגע ושלווה. לכן מצרפים למשאלת הברכה והשפע בקשה נוספת והיא, לשבוע מן השפע.

עוד ניתן לפרש, שגם אם מושפעת ברכה מרובה על העולם, לא תמיד זוכה האדם ליהנות ממנה. כי לאחד ניתן שפע רב, ולאחר ניתן פחות. על כך אנו מבקשים, אם גזרו ברכה ושפע על העולם, אנא עזור לנו, שגם אחרים ייהנו מן השפע, וגם אנו נזכה בכלל כולם, להיות שבעים מכך.

אבל יותר נראה שהפירוש העיקרי והנכון הוא ממד השובע הנפשי. כי בו מתבטא השינוי הפנימי, עליו דברנו לעיל. וכפי שמוכח מהבקשה בתפילות שבת "שבענו מטובך". ובשבת הרי אין מבקשים על צרכי הגוף, ובהכרח שבקשה זו מופנית בעיקר על צרכי הרוח והנפש.

אגב, זה המקום להסביר מדוע מבקשים על שובע נפשי גם בשטחים רוחניים. וכי דבר הגון הוא להסתפק בהישגים רוחניים, הרי לכאורה ראוי יותר שלא יסתפק בהישגיו, ויבקש תמיד להתקדם עוד במצבו הרוחני. אמנם ההסבר הוא, כי יש והאדם מלא שאיפות להתקדמות ועליה במצבו הרוחני, ואף משיג הישגים רוחניים נהדרים, ולמרות זאת חש חוסר סיפוק. תחושה כזו עלולה להביא אותו לחדול לחלוטין מהתקדמות ועלייה בשטחיים של תורה ועבודה וכדומה. ואף שיש לה לתחושה זו חשיבות מה, בהיותה גורם לשיפור בלתי פוסק, הרי ברור שהאדם זקוק גם לחוש שביעות רצון נפשית, ושמחה בהישגים שכבר הושגו, כי רק שובע כזה יכול לגרום להמשיך במאמציו.

תובנה זו היא העומדת בבסיס אמירתם של חכמינו ז"ל, שאמרו (אבות ד) "איזהו עשיר השמח בחלקו". כי העשיר האמיתי שבע רצון במצבו הנוכחי, כפי שהוא.

אינני עובד בנק, ולא ראיתי את העובדה הבאה במו עיני, אך שמעתי מאדם נאמן כי רישומי הבנק הוכיחו פעם אחר פעם כי ככל שהכנסותיו של אדם תגדלנה, כך גם המינוס וחסרון הממון שלו בבנק יתרחב וילך. כלומר אדם המרויח מידי חודש סך חמש מאות אלף ₪, גם החריגות והמינוס בחשבונות עומד על סכום זהה להכנסותיו. אבל אדם שהכנסותיו בגובה עשרים אלף ₪, לא ייכנס למינוס מעבר לסך עשרים אלף.

זו עובדה מציאותית, כפי ששמעתי ממקור נאמן. ומה פשר הדבר, מדוע לא יהיה המינוס של זה עם ההכנסות הגבוהות בגובה של עשרה או עשרים אלף? התשובה לכך היא כאמור. ככל שגדל סך ההכנסה, כך גדלה תאוות הממון, והשאיפות מתרחבות. ומתוך כך מגיע בעל הממון, לאותו מקום נמוך מאד של מחסור.

זו תובנה חשובה מאד. מצד אחד מוכוונת תנועת הנפש לריבוי ושגשוג, ולכן פורטו בקשות רבות על עושר שפע וברכה, כנוסח עדות המזרח "וְרַוֵּה פְּנֵי תֵבֵל וְשַׁבַּע אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מִטּוּבָךְ. וּמַלֵּא יָדֵינוּ מִבִּרְכוֹתֶיךָ וּמֵעֹשֶׁר מַתְּנוֹת יָדֶיךָ". ויחד עם זאת, נדרשת הסתפקות ושמחה במה שיש.

עזר שמימי נדרש לכל אדם, כדי להכווין את הזמן הפנוי למטרות נאותות כשם שבכל הצלחה בה זוכה האדם, זקוק האדם ל"שמירה הדוקה". שהרי תיכף אחר ברכת הכהנים "יברכך", מוסיפים הכהנים ואומרים "וישמרך". כלומר יחד עם הברכה, נחוצה גם שמירה.

~ לסיכום ~

כדי שתבוא גאולה, זקוקה האנושות בראש ובראשונה לשפע כלכלי ורווחה בעולם. שכן שפע וגודש פנאי מותירים את האדם פנוי לחשיבה עילאית על עניינים נשגבים יותר ממאבק ההישרדות היום יומי. אך יד ביד אנו מבקשים גם שבענו מטובך, כלומר פונים אל הקדוש ברוך הוא וקוראים גם לעצמנו, לשמוח בחלקנו, ברמה הגשמית וברמה הרוחנית. כי השמח במצבו ומרוצה מחלקו, יכול להתקרב לבורא העולם, ולעשות את הדברים הטובים באמת.

~~~~