"אֶת צֶמַח דָּוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה תַצְמִיחַ, וְקַרְנוֹ תָרוּם

בִּישׁוּעָתֶךָ. כִּי לִישׁוּעָתְךָ קִוִּינוּ וְצִפִּינוּ כָּל הַיּוֹם. בָּרוּךְ

אַתָּה ה' מַצְמִיחַ קֶרֶן יְשׁוּעָה".

ברכה זו שמה דגש על נושא הצמיחה. לכן נמקד את הדברים הן מההיבט של צמיחת מלכות בית דוד, והן מן הזווית הנוגעת לצמיחה האישית של כל אדם.

המשיח כוּנה כבר בכתובים בלשון צמח, ככתוב (זכריה ו, יב) "הִנֵּה אִישׁ, צֶמַח שְׁמו", וְאוֹמֵר (ירמיה כג, ה): "וַהֲקִמֹתִי לְדָוִד צֶמַח צַדִּיק וּמָלַךְ מֶלֶךְ וְהִשְׂכִּיל וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ". ובמדרש אמרו (במדבר רבה יח, כא) שאיש זה הקרוי צמח, הוא המשיח. כינוי הליך הגאולה, וגם שמו של המשיח, מנקודת ראות של "צמיחה", מצביע על קשר מהותי בין תכונות הצמח, לתכונות המשיח. וצריך להבין, מהי אותה תכונה מיוחדת, המשותפת לצמח ולמשיח בן דוד?

נראה, כי בניגוד להליך שארע בבריאת העולם, עת נוצרו כל הבריות יש מאין, כל מה שמתפתח בעולם, מאותה עת, נעשה בדרך הוצאה מן הכח אל הפועל. כלומר, כל ההתפתחויות נמצאות בכח, אך לא בפועל. וזו תכונה אחת שניתן ללמוד מן ה"צומח".

תכונה נוספת הנלמדת מן הצמח, הוא קצב ההתפתחות. לו היה הצמח גדל במהירות הבזק, היה ניתן להבחין בהתפתחותו, מכל נקודת מבט שהיא, אך לא כך הוא. הצמח מתפתח אט אט, מיום אל יום, עקב בצד אגודל. רק כעבור תקופה, ניתן לראותו ניצב על עומדו, בשיא פריחתו.

גאולת מצרים, ארעה בניגוד מוחלט להליך הצמיחה. החפזון והקדחתנות ליוו את כל שלביה, כמאמר הכתוב (דברים טז, ג): "כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם". סיבת החפזון היתה, מעורבותו הבלעדית של הקדוש ברוך הוא, בכל שלבי המילוט. פעולה שזכתה לכינוי "אתערותא דלעילא". הוא לבדו פעל עשה והוביל את כל הליכי ההיחלצות, כפי שנאמר (שמות יט, ד) "וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים". כלומר, אני הוא שפעלתי והובלתי במהירות הבזק, את הצלתכם. כפי שמתאר רש"י שם על אתר: "שהיו ישראל מפוזרין בכל ארץ גושן, ולשעה קלה כשבאו ליסע ולצאת, נקבצו כלם לרעמסס". לא היו אלה ישראל שהשתדלו ועשו מאמצים שונים להשתחרר, אלא הקדוש ברוך הוא לבדו, הוא שהוביל את כל הליכי היציאה.

כחלק מ"אתערותא דלעילא" זו, לא הסתפק הקדוש ברוך הוא בחילוצם ממצרים, אלא העביר את ישראל מהפך מוחלט, מעם נכבש נכנע ומובס, לעם אצילי ומלכותי. פעולה שהכתוב הנזכר לעיל מגדיר "וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי", כפי שפירש אור החיים הקדוש שם:

"הגם שהיו גוי מקרב גוי ערום ועריה בלא שום התעוררות אף על פי כן אני הבאתי אתכם אלי ולא אתם התקרבתם אלי".

וכן כתב רבי צדוק הכהן:

"שֶּׁהָיוּ אָז יִשְׂרָאֵל מְשֻׁקָּעִים בְּאַרְבָּעִים וְתִשְׁעָה שַׁעֲרֵי טֻמְאָה, וַה' יִתְבָּרַךְ הוֹצִיאָם מִשָּׁם בְּלִי אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא" (פרי צדיק פסח אות כד).

גאולת ישראל העתידה תהא שונה בתכלית, כי אופייה יישא תכונות של צמיחה. השתלשלות האירועים שתגרום לה, לא תתרחש בקצב מהיר, כחץ מקשת. אלא כפי שהכתוב אומר (ישעיהו נב, יב):

"כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ, וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן"^[1].

בשונה ממצרים, הליכי הגאולה העתידה תלויים רק בבעירה הפנימית, ובהתעוררות שתבוא מן השטח כלפי מעלה, מה שהספרים הקדושים מכנים "אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא". עלינו לדרוש ולבקש את הגאולה בכל לב, ואלה הליכים האורכים זמן רב. ולמרות שמבקשים "אֶת צֶמַח דָּוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה תַצְמִיחַ", התפתחותה אורכת בכל אופן זמן ממושך.

תפיסה זו חשובה לכל שטחי החיים. כי בדיוק כמו שהכח הרוחני של מלכות בית דוד, טמון בתוכנו, ונמצא בהליכי צמיחה והתפתחות. והגעתו לבשלות מוחלטת, תלויה במעשינו האישיים, ולא בגורמים חיצוניים. כך גם הליכי התפתחות אישיים, בכל שטחי החיים, אינה תלויה בגורמים חיצוניים, אלא במעשינו, ובהתאמצותנו. אל לנו לזלזל בכישורים הגדולים, רבי עוצמה, הגנוזים בנפשנו. אשר התברכנו בהם, אם מכח ההורים שנטעו בנו כוחות גדולים, אם מכח הנשמה של האדם. כל שעלינו לעשות הוא להתאמץ בחשיפתם, והוצאתם מן הכוח אל הפועל.

למרות שזה פשוט, ניתן ללמוד על נוכחותם של כוחות גדולים בקרבנו, מדברי הגמרא (נדה ל, ב) שם מובא כי בעוד העובר מתפתח בבטן אמו, מלמדים אותו את כל התורה כולה. אך כשהוא בא לאויר העולם, מגיע מלאך וסוטרו על פיו, כדי שישכח את התורה כולה. ואף כי דברים אלו מעוררים תהייה, כי אם המלאך משכח את תלמודו, מדוע מלמדים אותו תחילה? אבל המענה לכך הוא המסר החשוב, המבקש להבהיר כי ביד כל אחד ללמוד את התורה כולה. אין רכישת התורה מוגדרת יצירה "יש מאין", אלא חשיפת יכולות גנוזות, והוצאתם מן הכוח אל הפועל. האדם כבר למד את התורה כולה, וכשעמל על לימודה, דומה הדבר לחזרה על לימודו.

למעשה, עלינו לדעת שגילוי משיח וצמיחת מלכות בית דוד אינם בגדר "לא קיימים", כי הם באמת נוכחים נמצאים וקיימים. עלינו מוטלת המשימה להכשיר את השטח, להכינו לגילוי הנרצה. לעורר את לבבות ישראל, בתשוקה וציפייה להשלמת הליך הגאולה. וגם, מבקשים אנו בברכה זו שנצליח להוציא לפועל, לממש ולהצמיח, את הכישורים הגדולים הטמונים בכל אחד מאתנו. להביא לידי ביטוי את הנשמה האלוקית, כחלק מן הגילוי של מלכות בית דוד, שכל העולם יראה כי הקדוש ברוך הוא שוכן בקרבנו.

כִּי לִישׁוּעָתְךָ קִוִּינוּ וְצִפִּינוּ כָּל הַיּוֹם

משמעות המילים מגלה, כי קיימת חשיבות רבה לציפיה עצמה. כלומר, הציפיה עצמה, תגרום לצמיחת הישועה. ולכן אומרים "את צמח דוד תצמיח", ומדוע, "כי ציפינו כל היום". לא רק בברכה זו אנו פוגשים בנחיצותה של הציפיה לישועה, אלא גם בגמרא (שבת לא, א) שם אמרו כי בשעה שמכניסים אדם לדין, שואלים אותו מספר שאלות, ובהם "האם צפית לישועה". שוב אנו מוצאים זאת בפסיקתא (רבתי, פסקא לד, גילי מאד בת ציון ד"ה דבר אחר גילי) שאמר הקדוש ברוך הוא לצדיקים, לא יפה עשיתם שחיבבתם לתורתי ולא חיכיתם למלכותי. הרי שגם צדיקים המחבבים תורה, נדרשים לצפות לישועה.

אך מדוע יש לה חשיבות רבה כל כך, לציפיה?

התשובה היא, שבכח הציפיה אנו מקדמים את הגאולה. כפי שאמרו חכמים (ילקוט שמעוני איכה רמז תתקצז):

"בשעת חורבן הבית אמר יצחק אבינו לפני הקדוש ברוך הוא, ריבונו של עולם שמא אין חזרה לבנים. והשיב הקדוש ברוך הוא אל תאמר כך, יש דור שהוא מצפה למלכותי, מיד הם נגאלים, שנאמר 'ויש תקוה לאחריתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם'".

כלומר, אם יקום דור שבניו מקווים לאחרית, מיד ושבו לגבולם.

אם כי, למרות חשיבותה של הציפיה, שטף טרדות החיים תופס את תשומת לבו של אדם. המחשבות נעות על ציר העניינים האישיים, בכל גיל שהוא. הצעיר טרוד במחשבות ותוכניות על עתידו, מבקש הוא לישא אשה, להתחתן, לגדל ילדים. המבוגר יותר עסוק בטרדות הפרנסה, או ענייני רפואה ובריאות. סופו של דבר, עם היותנו מצפים לישועה, חסרה ציפייה אקטיבית. דומים אנו לחייל שהופקד על עמדת שמירה כלשהי, ומפאת עיסוקיו הפרטיים זנח אותה, ופנה הצידה, לטפל בהם. רק מידי פעם, הפנה את ראשו, כדי לוודא שהכל כשורה. ברור שהוא חוטא למטרה, כי לא תיתכן מציאות כזו, שעמדת השמירה תופקר ותיוותר פנויה. הפוך בדיוק, נדרש הוא הצופה להיות ערני ודרוך, עד רגע סיום המשמרת.

כך מבואר בדברי הרב קוק זכר צדיק לברכה, שכמו שהצופה עומד על המשמר ימים ואף שנה, ואינו נוטש את העמדה, אפילו לא קרה דבר, ודריכות תמידית מלווה אותו בכל תנועותיו. כך גם רמת הציפייה לישועה שלנו צריכה להיות הגבוהה ביותר. צריכה היא שתדמה לזו של הלוחמים היוצאים למבצע רציני, שדריכותם וערנותם לכל המתרחש סביבם, עומדת ברף הגבוה ביותר. הכדור טעון בבית הקנה, כדי שברגע בו ירים האויב את ראשו, הוא יחוסל מיידית. כך נראית ציפייה אקטיבית.

נמצא כי מצד אחד עלינו להמתין ולראות כל הזמן מה יהיה. אך מצד שני, לא להיכנס לשאננות. אדרבה, עלינו להיות אקטיביים כמו צופים, הרואים מתי נפתחת הזדמנות או שעת כושר, לקדם את הגאולה. כלומר, כל אחד צריך לשאול את עצמו, מה הוא יכול לעשות, או להוסיף, כדי לקרב את הישועה.

~~~~

[1]. חכמינו זכרונם לברכה האריכו בדבר בכמה מקומות, כגון המובא במדרש (תנחומא פרשת דברים פרק א): "שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְגַלֶּה שְׁכִינָתוֹ עַל יִשְׂרָאֵל, אֵינוֹ נִגְלָה עֲלֵיהֶם כְּאַחַת וכו' מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה, מִתְגַּלֶּה לָהֶם קִמְעָא קִמְעָא. בִּתְחִלָּה מֵשִׁישׁ אֶת הַמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה. וְאַחֲרֵי כֵן, תָּגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצֶּלֶת. וְאַחֲרֵי כֵן, פָּרֹחַ תִּפְרַח. וְאַחֲרֵי כֵן, כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן לָהּ. וְאַחֲרֵי כֵן, הֵמָּה יִרְאוּ כְּבוֹד ה' הֲדַר אֱ־לֹהֵינוּ".

וכן במדרש תהלים (שוחר טוב סוף מזמור יח): "כתוב אחד אומר מגדיל וכתוב אחד אומר מגדול, אמר רב יודן לפי שאין הגאולה של אומה זו באה בבת אחת, אלא קימעא קימעא. ומהו מגדיל, שהיא מתגדלת והולכת לפני ישראל וכו' לכך היא באה קימעא קימעא ומתגדלת והולכת".