פרשת ויחי
קבורה בארץ ישראל – דרישה מהצאצאים
פרשת ויחי מספרת על מותם של יעקב אבינו ושל יוסף הצדיק בארץ נֵכר. לשניהם אותה הבקשה: להיקבר בארץ. יעקב אבינו מבקש שקבורתו בארץ תתבצע מייד, ואילו יוסף מבקש שיעלו את עצמותיו לארץ כשהדבר יתאפשר – כשייצאו בני ישראל ממצרים.
אומנם המצווה היא לחיות בארץ ישראל ולא להביא לשם את המתים, אך מובא בהלכה שיש חשיבות גם לקבורה בארץ ישראל. וכך כותב הרמב"ם:
אמרו חכמים כל השוכן בארץ ישראל עונותיו מחולין […]. אפילו הלך בה ארבע אמות זוכה לחיי העולם הבא, וכן הקבור בה נתכפר לו, וכאילו המקום שהוא בו מזבח כפרה […]. ובפורענות הוא אומר על אדמה טמאה תמות. ואינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו אחר מותו, ואף על פי כן גדולי החכמים היו מוליכים מתיהם לשם. צא ולמד מיעקב אבינו ויוסף הצדיק (הלכות מלכים ה, יא).
הרמב"ם מדגיש כי העיקר והשורש של המצווה הוא לחיות בארץ ישראל. החי בארץ אפילו בתקופה שרוב עם ישראל מצוי בגלות הוא בן עולם הבא, כי בעצם נוכחותו בארץ ישראל – הארץ שהבטיח הקב"ה לאבותינו – הוא זוכה להיעשות שותף להוכחת אמיתתה של התורה. ואף שהחיים בארץ ישראל הם העיקר, פרשתנו מלמדת שגם לקבורה בארץ יש משמעות רבה. הקבורה בארץ מכפרת על עוונותיו של אדם, ואולי במיוחד על עוון החיים בחוץ לארץ – חיים שיש בהם מעין כפירה בהבטחת ה'.
בקשתו האחרונה של יעקב אבינו, להיקבר בארץ, מבטאת זעקה והודאה שמקומו הבלעדי של כל יהודי הוא ארץ ישראל, ושעובדת היותו-הוא במצרים לא הייתה אלא גזירת-עליון. וכשיוסף הצדיק השולט על כל ארץ מצרים מתחנן לאחיו שלא ישכחו אותו בבוא הגאולה, הרי הוא כמודה ומכריז שארץ מצרים איננה ארצו. בבקשתו להיקבר בארץ הוא מפיח בכולם את האמונה שהגאולה בוא תבוא.
קבורת יעקב אבינו בארץ ישראל מונעת מבניו להיטמע במצרים, ובקשתו של יוסף מחזקת את רוחם שלא יתייאשו מהגאולה; אביהם איננו איתם במצרים אלא ממתין להם שם, בארץ ישראל, ובנו החשוב מחכה ומייחל לשוב גם הוא לארצו.
המבקש להיקבר בארץ ישראל דורש למעשה מצאצאיו לתקן בעבורו את אשר נמנע ממנו לעשות בחייו – לחיות בארץ ישראל.
אבלות
החובה להתאבל שבעה ימים על קרוב משפחה שמת נלמדת מהנהגת יוסף בפטירת יעקב אבינו:
"וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן הָאָטָד אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּסְפְּדוּ שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים" (בראשית נ, י).
וכך דורשת הגמרא:
"מניין לאבל מן התורה שבעה? ויעש לאביו אבל שבעת ימים" (ירושלמי מועד קטן פרק ג הלכה ה).
מהו עניינה של האבלות?
יש אומרים שהיא לכבוד הנפטר ויש אומרים שהיא לטובתם של האבלים.
לכבוד הנפטר:
- האבלות משמרת את זיכרונו של המנוח, שלא יישכח בפרידתו מן העולם.
- הכבוד שחולקים למנוח אחרי מותו מסמל את ההערכה והכבוד שחשו כלפיו אוהביו גם בחייו.
- הבאים לנחם את האבלים מספרים על מעשיו הטובים של המנוח – ומגלים להם פנים חדשות שלא הכירו באישיותו המבורכת.
- ימי האבלות מדגישים את האמונה במורשתו של המנוח ואת ההתחייבות להמשיך את דרכו. המשך דרכו מנציח את חיותו, ואין כבוד גדול מזה.
לטובת האבלים:
- המנחמים תומכים באבלים, מסייעים להם ומחזקים את רוחם. הם לא לבד, החברים מלווים אותם בשעותיהם הקשות.
- סיפור מעשיו הטובים של המנוח מוסיף כבוד גם למשפחתו הקרובה.
- ימי האבלות מאפשרים לאבלים להתעמק בזכויותיו של המנוח ולקבל עליהם להמשיך בדרכיו הטובות.
- ימי האבלות מעניקים לאבלים פרק זמן חשוב לפרוק את כאבם ולעבד את תחושותיהם –תהליך חשוב שיקל עליהם את החזרה לשגרת חייהם.
חובת האבלות היא אפוא מתנה הלכתית המאפשרת להפוך מאורע קשה למציאות מכוננת.
לפעול להבאת הקץ
יעקב אבינו מכנס את בניו ומבקש לגלות להם מתי תבוא הגאולה:
"וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (בראשית מט, א).
ואולם, בפסוקים הבאים יעקב אבינו מוכיח את בניו ומברך אותם, אך אין בדבריו שום רמז על הגאולה העתידית, ואפילו לא על קיצה של גלות מצרים.
לדברי חכמינו זיכרונם לברכה הקב"ה מנע מיעקב לממש את מבוקשו:
"שבקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו" (רש"י בראשית מז, כח).
ופסקו חכמינו שאסור לחשב את הקץ:
"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: תיפח עצמן של מחשבי קיצין, שהיו אומרים: כיון שהגיע את הקץ ולא בא – שוב אינו בא" (סנהדרין צז, ב).
בגילוי הקץ טמונה סכנה גדולה שעלולה לשתק את האדם, שכן הוא עלול לחשוב בטעות שהתהליכים ההיסטוריים קבועים וידועים ואינם תלויים בו – ולהפסיק לפעול במציאות. חלילה לנו מלחשוב כך, תיפח רוחן של מחשבי קיצין!
פעילותו של האדם היא המנוע להתקדמות הגאולה, ולכן מוטל על כל יהודי לפעול למען החזרה לארצו, ללחום ולשמור על קיומו בתוכה ולהתאמץ כדי לשמור על זהותו – ועל התורה שהיא נשמת אפו.
גילוי הקץ נסתם ונעלם מעיני רוחו של יעקב אבינו כי הבנים שעמדו לפניו לא תכננו כלל לחזור לארץ, וכל עוד לא מתעורר הרצון להיגאל – אין גאולה.
בדורות האחרונים התעורר עם ישראל ופעל כדי לגאול את עצמו, ומתוך כך זכינו לגאולה. כמובן שאין אנו יכולים לפעול לבד להשלמת גאולתנו, והקב"ה פועל עימנו, עוזר ומסייע – אך אין הוא עובד במקומנו. איננו חיילי שחמט דוממים – הקב"ה יצר אותנו מלאי כוחות להובלת המציאות והפקיד בידינו את מפתח הגאולה.
נמשיך לפעול הן רוחנית הן חומרית לקידום הגאולה.
יעקב אבינו מברך את כל בניו, ולאחר מכן נפטר לבית עולמו. קבורתו מתבצעת בשני שלבים. בשלב הראשון חונטים את גופתו, וכל המצרים מתאבלים עליו:
"וַיְצַו יוֹסֵף אֶת עֲבָדָיו אֶת הָרֹפְאִים לַחֲנֹט אֶת אָבִיו וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים אֶת יִשְׂרָאֵל. וַיִּמְלְאוּ לוֹ אַרְבָּעִים יוֹם כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַחֲנֻטִים וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם" (בראשית נ, ב-ג).
בשלב השני מובא יעקב אבינו לקבורת עולמים במערת המכפלה:
"וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה לַאֲחֻזַּת קֶבֶר מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי עַל פְּנֵי מַמְרֵא" (בראשית נ, יג).
בעבר הייתה נהוגה בארץ ישראל קבורה דו-שלבית: ראשית היו קוברים את הנפטר באדמה – באמירה מפורשת שקבורה זו זמנית בלבד – ואחרי שנה, כשהתעכל הבשר, היו מלקטים את העצמות, מכניסים אותן לגלוסקמה (סוג של תיבה) ומביאים אותה לקבורת עולמים. הקבורה הקבועה הייתה בדרך כלל במערת קבורה שבה נטמנו הגלוסקמאות של בני משפחה אחת זה לצד זה.
בשולחן ערוך נפסק כי מותר לקבור את המת בדרך זו:
"מקום שנוהגין לקבור במהמורות (פירוש בשוחות עמוקות, מן "במהמורות בל יקומו"[1]) בלא ארון עד שיתעכל הבשר, ואחר כך מלקטין העצמות וקוברין אותן בארון, מותר" (יורה דעה שסג, ד).
אימוץ שיטה זו של קבורה הייתה יכולה לפטור את מצוקת הקבורה הקשה במדינת ישראל, שכן קבורה בדרך זו תופסת הרבה פחות שטח. בשיטת הקבורה המקובלת היום אפשר לקבור בדונם אחד 330 מתים, ואילו שיטת הקבורה הקדומה תאפשר לקבור כ-5000 מתים בדונם אחד.
עיון במשנה במסכת מועד קטן מגלה שקבורה כזו – לא זו בלבד שהייתה מותרת, אלא שהייתה המנהג הנפוץ בעבר:
"עוד אמר רבי מאיר מלקט אדם עצמות אביו ואמו [בחול המועד] מפני ששמחה היא לו. רבי יוסי אומר אֵבֶל הוא לו" (מועד קטן א, ה).
המשנה אינה דנה בעצם ליקוט העצמות – שכן זו הייתה דרך הקבורה הרווחת – אלא רק באפשרות לעשות זאת בחול המועד, שהוא זמן של שמחה. לדעת רבי מאיר הבאת ההורים לקברי אבותיהם משמחת את הבן, ולכן מותר לעשות כן בחול המועד, ואילו לדעת רבי יוסי ההתעסקות בקבורה מעוררת מחדש את האבל, ועל כן יש לדחותה לאחר המועד – והלכה כמותו.
כמובן שקבורה בדרך זו אינה פוגעת כהוא זה באמונתנו בתחיית המתים. הקב"ה איננו זקוק לשטח גדול כדי להחיות את המתים, וכבר הסביר הרמב"ם שהאמונה בתחיית המתים היא האמונה ביכולתו של הקב"ה לברוא יש מאין. ייתכן אפוא שיום יבוא וישובו בארץ ישראל למנהג הקדמון של קבורה
דו-שלבית.
ונסיים בדברי הגמרא המלמדת שיעקב אבינו עודנו חי בקרבנו – כי צאצאיו ממשיכים את פועלו בעולם:
"הכי אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת. אמר ליה: וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטייא וקברו קברייא? אמר ליה: מקרא אני דורש, שנאמר ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים. מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים – אף הוא בחיים" (תענית ה, ב).
[1]. תהילים קל, יא.