פרשת פקודי

הכוהנים העובדים במשכן ובבית המקדש צריכים ללבוש בגדים מיוחדים: ארבעה בגדים לכוהן הדיוט ושמונה בגדים לכוהן הגדול. אחד מבגדי הכהונה, המחייב את כל הכוהנים, הוא כיסוי הראש: הכוהן הגדול חובש מצנפת לראשו בעת עבודתו, והכוהן ההדיוט חובש מגבעת פשוטה יותר.

פרשתנו מתארת את עשיית בגדי הכהונה, ובהם את המצנפת ואת המגבעות:

"וְאֵת הַמִּצְנֶפֶת שֵׁשׁ וְאֶת פַּאֲרֵי הַמִּגְבָּעֹת שֵׁשׁ וְאֶת מִכְנְסֵי הַבָּד שֵׁשׁ מָשְׁזָר" (שמות לט, כח).

מעניין שהתורה כללה בפסוק אחד את כיסויי הראש ואת מכנסי הכוהנים. מדוע? הלוא המכנסיים הם בגד בסיסי הנצרך ללבושו של כל אדם, ואילו כיסוי הראש הוא לכאורה תוספת לא הכרחית! אולי יש כאן רמז שכיסוי הראש איננו מותרות – וכי חבישת כיפה היא חובה בסיסית של כל יהודי, כפי שנפסק בשולחן ערוך:

"אסור לילך בקומה זקופה, ולא ילך ד' אמות בגילוי הראש" (אורח חיים ב, ו).

המפרשים דקדקו משינוי הלשון בין שני חלקי ההלכה שההליכה בדרך של גאווה ("בקומה זקופה") היא איסור, ואילו כיסוי הראש הוא מידת חסידות – ועל כן מותר להסיר זמנית את הכיפה במצבים מיוחדים, כגון בשעת התעמלות או מכורח נסיבות הקשורות בעבודה בין גויים בחוץ לארץ. ואולם מעבר לדקדוק ההלכתי, הסמיכות בין ההלכות מעידה על תפקידה של הכיפה – להכניס ענווה בליבו של אדם.

מסר זה של ענווה נראה לכאורה הפוך מהמסר שמשדרות המגבעת והמצנפת – המעניקות לכוהן מעמד של כבוד. מהי אפוא מהותה של הכיפה? האם היא אות כבוד על השתייכותנו לממלכת כוהנים וגוי קדוש, או שהיא אות לשפלות ולכניעה מפני אדון-כול?

נראה ששני הדברים נכונים ומזינים זה את זה. תלבושת ייצוגית היא אות כבוד למי שלובש אותה – יהא זה מלך או אדמו"ר, שופט או שוטר – אך בד בבד היא מעידה שחשיבותו של הלובש אותה נובעת מתפקידו ולא מאישיותו. המצנפת של הכוהן, כמדיו של השוטר, מייצגת את אחריותו לשמש בקודש בתפקידו.

זו היא הכיפה הנישאת על ראשם של ישראל: אות כבוד לנמנים על עם ה', ואות של ענווה והכרה כי שליחותנו וייעודנו גדולים מאישיותנו הפרטית.

מעלין בקודש ואין מורידין

ישנן כמה הלכות הנובעות מהכלל "מעלין בקודש ואין מורידין", לדוגמה:

בהדלקת נרות החנוכה ההלכה כבית הלל: ביום הראשון של חנוכה מדליקים נר אחד, ובכל יום מעלים בקודש ומוסיפים נר נוסף.
קדושת התפילין גדולה מקדושת הטלית כי שמו של ה' מופיע בהן – ולכן בבוקר מתעטפים קודם בטלית ורק אחריה מניחים את התפילין.

מקורו של כלל זה בדרשת חכמים על פסוקים בפרשתנו:

וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּתֵּן אֶת אֲדָנָיו וַיָּשֶׂם אֶת קְרָשָׁיו וַיִּתֵּן אֶת בְּרִיחָיו וַיָּקֶם אֶת עַמּוּדָיו. וַיִּפְרֹשׂ אֶת הָאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן וַיָּשֶׂם אֶת מִכְסֵה הָאֹהֶל עָלָיו מִלְמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה (שמות מ, יח-יט).

וכך דרשו חכמים:

ויקם משה – תניא, רבי אומר, ויקם משה את המשכן ויתן את אדניו וישם את קרשיו ויתן את בריחיו ויקם את עמודיו, מכאן דמעלין בקודש ואין מורידין (מובא בתורה תמימה).

בהקמת המשכן התחיל משה רבנו באדנים, שהם הבסיס, ומהם המשיך כלפי מעלה עד שהגיע למכסה. ואף שזוהי דרך הבנייה ההגיונית – שהרי קצת קשה להתחיל לבנות מבנה מן הגג – למדו חכמינו מבניין זה לימוד חשוב על בניין האישיות: ראשית, תמיד יש לשאוף למעלה, ויתרה מזו, יש להתקדם ולעלות לאט ובהדרגה, פסיעה אחר פסיעה, קומה על גבי קומה – כמו מבנה שבונים.

יש לציין כי הגרסה בגמרא שלנו שונה במקצת מהגרסה המובאת בתורה תמימה. לפי הגמרא שלנו הפסוק מלמד רק שאין מורידין, ונראה שיש כאן רמז לכל התפתחות בחיים, בעיקר כשמדובר בהתפתחות אישית ורוחנית: אי אפשר להגיע בבת אחת לשיא, וכל ניסיון לדלג על שלבים עלול להביא לנפילה.

מאמר חז"ל מלמדנו אפוא שכאשר מעלים בקודש שלב אחרי שלב – זוכים ל"אין מורידין".

בין אמון לחובת דיווח

ההלכה דורשת מגבאי צדקה לנקוט משנה זהירות בהתנהלותם, שמא יחשדו בהם שהם משלשלים כספי ציבור לכיסם. משום כך עליהם לגבות את הצדקה בזוגות, ואסור להם לפרוש זה מזה במהלך המגבית. וכך מבואר בשולחן ערוך:

"גבאי צדקה אינם רשאים לפרוש זה מזה בשוק, אלא כדי שיראו זה את זה כגון שיהא זה פורש לשער וזה פורש לחנות, וגובים" (יורה דעה הלכות צדקה רנז, א).

ואולם הציבור נדרש לתת בהם אמון ולא להיות עסוק בחשד תמידי:

"אין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה, ולא בהקדש עם הגזברים, שנאמר: 'ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעושי המלאכה כי באמונה הם עושים' (מלכים ב יב, טז). הגה: ומכל מקום כדי שיהיו נקיים מה' ומישראל טוב להם ליתן חשבון. וכל זה בגבאים הכשרים, אבל מי שאינו כשר או שנתמנה באלמות וחזקה, צריך ליתן חשבון. והוא הדין בכל ממונים על הצבור. וכשרוצים הצבור יכולין לסלק הגבאי ולמנות אחר, ואין כאן משום חשד. והוא הדין שאר ממונים" (שם סעיף ב).

על חובת הדיווח למדו חכמינו ממשה רבנו בפרשתנו, פרשת פקודי:

"אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן" (שמות לח, כא).

משה רבנו מפרט במדויק את כל תרומות הזהב, הכסף והנחושת שנתרמו למשכן ושימשו ליצירתו וליצירת כל כליו. בביאורו על השולחן ערוך כתב הגר"א

כי זהו המקור לחשיבות הדיווח:

"ומכל מקום כדי כו'. כמו שכתוב במדרש רבה ובתנחומא ריש פרשת פקודי: דבר אחר, איש אמונות זה משה שנעשה גזבר על מלאכת המשכן כו'. אף על פי שהיה משה גזבר לעצמו הוא קורא לאחרים ומחשב על ידיהם, שנאמר אלה פקודי המשכן. אשר פקד משה אין כתיב כאן, אלא אשר פקד על פי משה – על ידי משה ביד איתמר" (שם סעיף קטן א).

המדרש מדגיש שמשה רבנו לא ספר בעצמו את כל נדבות המשכן אלא מינה אדם אחר שיספור במקומו, כדי למנוע כל חשש לחוסר יושר.

האמון חיוני עד מאוד להצלחת כל תפקיד ציבורי. אדם העובד למען הכלל אינו יכול לפעול באווירה של חשדנות, כאשר מרחף מעליו מלכתחילה ענן של חשד לחוסר ישרות. ועם זאת בעל התפקיד נדרש לתת דין וחשבון על פעולותיו, ואם מתברר שהוא מועל בתפקידו אפשר ואף צריך להחליפו. דרישת הדיווח חיונית כדי להזכיר לעוסקים בצורכי הציבור את חשיבות שליחותם – ולטעת בהם ערנות מתמדת להפרדה מוחלטת בין הקופה הציבורית לכיסם הפרטי.

יש לשאוף תמיד ליצירת אווירה חיובית – ולמצוא את האיזון הנכון בין חובת הדיווח והפיקוח לבין מתן אמון, שבלעדיו אי אפשר לפעול.