0

פרשת שמיני

אבלות – שיר הלל לחיים

ביום חנוכת המשכן אירע אסון: שני בני אהרן מתו. שמחה וצער התערבבו זה בזה. 

אהרן אביהם של הנפטרים ואלעזר ואיתמר אחֵיהם הצטוו שלא להתאבל, בשל התפקיד הציבורי החשוב שמילאו ביום הגדול:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה'" (ויקרא י, ו).

מכאן למדו חכמים שאדם שקרובו נפטר צריך לקיים דיני אבלות. הרמב"ם מסכם את עיקר דיני האבלות, שחלקם מופיעים בפרשתנו:

אלו דברים שהאבל אסור בהן ביום ראשון מן התורה ובשאר ימים מדבריהם: אסור לספר, ולכבס, ולרחוץ, ולסוך, ולשמש מטתו, ולנעול את הסנדל, ולעשות מלאכה, ולקרות בדברי תורה, ולזקוף את המטה ]מתקיים היום בישיבה על כיסא נמוך[, ולפרוע את ראשו ]כלומר לגלות את ראשו[, ולשאול שלום, הכל אחד עשר דבר (הלכות אבל ה, א).

אנו למדים שאבלות היא מצווה מן התורה אך זוהי מצווה שנדחית מפני השמחה של הכלל.

האבלות על הנפטר ממחישה כי הסתלקותו של אדם מן העולם היא אסון. אומנם אנו מאמינים בחיי נצח, אך חיי המעשה הם דווקא חיי העולם הזה, חיים המורכבים מאתגרים והתמודדויות לצד התעלות ורוממות רוח. העולם הזה הוא המקום שבו אנו פועלים, יוצרים ובונים, ועל כן יש צער גדול כאשר אדם מסתלק מן העולם ופעולתו נקטעת. אולם על אף הכאב והצער אין להגזים באבלות – ועל כן ביום החג הלאומי לא קיימו הכוהנים דיני אבלות אלא המשיכו לשרת את העם. רעיון זה מתבטא בהלכה הקובעת שאף שיש מצווה להתאבל על המת אסור להתאבל יותר מדי, אלא לפי מה שקבעו חכמים. 

בין שלל הסיבות לאיסור ההפרזה באבלות נציע שתיים:

  1. הפרזה באבלות מבטאת כפירה באמונה בנצחיות הנשמה;
  2. אבלות מוגזמת קוטעת את פעילותם של האבלים השוקעים באבלם במקום לקום ולהמשיך לפעול בעולם.

דיני האבלות מביעים אפוא שיר הלל לחיים: הלל לחייו של הנפטר, למעשים הטובים שעשה ולאור שהוסיף בעולם, והלל לחייהם של האבלים שאינם שוקעים באבלם אלא קמים וממשיכים בפועלם עלי אדמות. 

אף שגופו הנפטר אבד מן העולם, פועלו נמשך מכוחם של בני משפחתו המתחזקים וממשיכים לצעוד בעוז קדימה.

יין במידה הראויה

גלוי וידוע שהיין ביהדות זוכה ליחס מיוחד. איננו נזירים, ומותר לנו לשתות יין, ולא זו בלבד אלא שנתקנה על היין ברכה מיוחדת. במצוות מסוימות מקדימה ברכת היין את ברכת המצווה – כגון בקידוש ובהבדלה, בחתונה או בברית מילה. בזאת אנו מעידים כי אנו שמחים שמחה גדולה במצוות ה', וכי הנאתנו ושמחתנו בעולם הזה קשורות קשר הדוק לחיי התורה שאנו חיים.  

ועם זאת, על אף חשיבותו של היין נאסרו הכוהנים בשתייתו לפני עבודתם:

 "יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם. […] וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה" (ויקרא י, ט-יא).

ולא רק על הכוהנים משפיע היין. חכמינו זיכרונם לברכה למדו מהמילה "וּלְהוֹרֹת" שאסור לפסוק הלכה אחרי שתיית יין, וכך פסק הרמב"ם בפתח הלכות ביאת מקדש: 

"כל כהן הכשר לעבודה אם שתה יין אסור לו להכנס מן המזבח ולפנים, ואם נכנס ועבד עבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים, שנאמר ולא תמותו" (הלכה א). 

וכשם שאסור לכהן להכנס למקדש מפני השכרות כך אסור לכל אדם בין כהן בין ישראל להורות כשהוא שתוי" (הלכה ג). 

האיסור חל משתיית רביעית יין, שהיא כ-86 מ"ל. התורה מבהירה ששתיית היין צריכה להיות מוגבלת: יש עניין ליהנות מטובו של ה' יתברך – אך בדרך מדודה שאינה מעבירה אותנו על דעת קוננו.

בפורים נוהגים רבים מישראל לשתות יין עד כדי איבוד שיקול הדעת – בשל הבנה שגויה של מהות המצווה. הבית יוסף מבהיר שאומנם ראוי שישתה האדם מעט יותר מהרגלו, אך אסור בשום אופן להגזים בשתייה! 

ואלה דבריו:

"כתוב בארחות חיים (הל' פורים אות לח) 'חייב אינש לבסומי בפוריא', לא שישתכר, שהשיכרות איסור גמור, ואין לך עבירה גדולה מזו, שהוא גורם לגילוי עריות ושפיכות דמים וכמה עבירות זולתן, אך שישתה יותר מלימודו מעט" (בית יוסף אורח חיים תרצה, א).

מותר, ולפעמים אפילו מצווה, לשתות יין המשמח את לב האדם ומביאו להודות לבורא על טובו – אך בלי הגזמה.

כשרות ג'לטין

בין הפוסקים קיים ויכוח אם החומר ג'לטין, המופיע בהרבה מאכלים תעשייתיים, כשר או לא.

הג'לטין הוא חלבון קרישי המופק בין השאר מעצמות ומעורות של בעלי חיים, בעיקר של בקר, חזירים ודגים. הג'לטין משמש חומר מייצב בתעשיית המזון.

היות שהג'לטין אינו מופק בדרך כלל מבעלי חיים כשרים או כאלו שנשחטו כדין – רבים הם הטוענים שמאכלים שמעורב בהם ג'לטין אסורים במאכל.

עם זאת ישנם פוסקים המקילים בדין זה, בהסתמך על פסוק בפרשתנו:

אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִסֵי הַפַּרְסָה אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם… מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם (ויקרא יא, ד-ח).

הגמרא דורשת מהמילה "מִבְּשָׂרָם" שדווקא הבשר הוא שנאסר, אך  

לא בעור, ולא בעצמות, ולא בגידין, ולא בקרנים, ולא בטלפים (חולין עז, ב).

וכך פסק השולחן ערוך:

חתיכת נבלה שיש בה בשר ועצמות שנפלה לקדירת היתר, עצמות האיסור מצטרפים עם ההיתר לבטל האיסור (יורה דעה צט ,א).

הסבר: אם נפלה כמות מעטה של דבר האסור במאכל ("איסור") לתוך מאכל מותר ("היתר"), וכמות ההיתר גדולה פי שישים מכמות האיסור, המאכל כולו מותר. השולחן ערוך פוסק שאם התערבבה חתיכת נבלה, המכילה בשר ועצמות, במאכל מותר – עצמות הנבלה נחשבות חלק מן ההיתר בחישוב היחס בין האיסור להיתר. מכאן שלדעת השולחן ערוך העצמות אינן אסורות אפילו מדרבנן. 

האוסרים אכילת ג'לטין טוענים שאם הופכים את העצמות למאכל הן נחשבות לבשר, ולכן הן אסורות. המקילים טוענים כנגדם שהעצמות לא הותרו משום שהן אינן ראויות למאכל – אלא משום שהתורה אסרה רק בשר, ועצם אינה יכולה להפוך לבשר. אשר על כן, הכשרת העצמות למאכל באמצעות תהליך כימי אינו הופך אותן לאיסור.

אכן זוהי מחלוקת גדולה בין הפוסקים, ובוודאי שלמקילים יש על מי לסמוך – כגון על הרב עובדיה יוסף, שפסק להיתר. 

כמה יפה לראות ששאלת כשרותם של תהליכים חדישים בתעשיית המזון כבר רמוזה בתורה ובתלמוד!

בדיקה מתולעים

בפרשתנו אנו לומדים על האיסור לאכול בעלי חיים זעירים, המכונים שרצים:

"וְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ שֶׁקֶץ הוּא לֹא יֵאָכֵל" (ויקרא יא, מא).

לפעמים קשה לראות את השרצים בשל קטנותם, ועל כן הורו חכמים לבדוק פירות, ירקות וקטניות שיש בהם חשש לקיומם של תולעים ושאר שרצים:

"כל מיני פירות שדרכן להתליע כשהם מחוברים, לא יאכל עד שיבדוק הפרי מתוכו שמא יש בו תולעת" (שולחן ערוך יורה דעה, הלכות בהמה וחיה טהורה פד, ח).

אחרי הבדיקה מותר לאכול, ואין לחשוש שמא נותרו שרצים זעירים שנעלמו מן העין בבדיקה.

אומנם יש מחמירים, מן הטעם ש"ברייה" אינה בטלה ברוב. הסבר: בתערובת שהתערבבו בה דבר מותר ודבר אסור, אם החלק המותר גדול פי שישים מהחלק האסור – התערובת מותרת לאכילה. אולם "ברייה", שהיא דבר שלם המופיע במצב שבו נברא, אינה בטלה אפילו בכמות גדולה מאוד, כמבואר בשולחן ערוך:

"בריה, דהיינו כגון נמלה או עוף טמא וגיד הנשה ואבר מן החי וביצה שיש בה אפרוח וכיוצא בהם, אפילו באלף לא בטל" (הלכות תערובות ק, א).

הלכה למעשה אין לחשוש לחומרה זו מכמה טעמים, שכל אחד מהם בפני עצמו די בו כדי להתיר:

  • דין זה של חכמים, שברייה אינה בטלה, חל כאשר יודעים שאכן ישנה ברייה בתערובת. ואולם אחרי שניקו ובדקו את המאכל ולא ראו בו כל ברייה, החשש לקיום נסתר של שרץ כלשהו מקורו בספק – והואיל ובספק דרבנן יש להקל, אין אומרים שברייה אינה בטלה במצב של ספק.
  • הדין שברייה אינה בטלה תקף רק בדבר שהיה אסור מתחילת ברייתו, כפי שפירש רש"י בפירושו על פסוקנו: "הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ – להוציא את היתושין שבכליסין ושבפולין ואת הזיזין שבעדשים, שהרי לא שרצו על הארץ אלא בתוך האוכל, אבל משיצאו לאויר ושרצו הרי נאסרו". מאחר שייתכן שהשרץ שנותר במאכל לא שרץ על הארץ בתחילה – ועל כן לא היה אסור מתחילת ברייתו – הוא בטל בשישים ככל שאר האיסורים.
  • יש אומרים שדבר מאוס אינו אוסר בדיעבד, כמבואר בשולחן ערוך: "כל דבר שטעמו פגום, אינו אוסר תערובתו" (הלכות תערובות קג, א).
  • אין דין ברייה חל אלא על דבר שכשחותכים אותו ניכר שהוא חלק משלם, כמו חצי נמלה, אך בשרצים הזעירים, מפאת קטנותם, אי אפשר להבדיל בין השלם לחלקיו.
  • דבר שטעמו אינו מורגש כלל, ומי שאוכל ממנו אינו מודע כלל לקיומו – אין בו איסור.

לאור כל הטעמים הללו אין לחשוש חששות מיותרים. יש להקפיד לבדוק היטב את המאכלים, ואז מותר לאוכלם בלא כל חשש.