פרשת מצורע
כוחו של דיבור
אדם שמצטרע נטמא, וכשהוא נרפא מצרעתו הוא עובר טקס מורכב כדי לחזור לטהרתו. במהלך הטקס הכוהן לוקח שתי ציפורים: את הציפור האחת הוא שוחט, ואת השנייה טובל בדם הציפור השחוטה ומשלחהּ לחופשי:
"וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב. וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים. אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ וְאֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת הָאֵזֹב וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים. וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה" (ויקרא יד ד-ז).
על פי ההלכה אם הציפור החיה חוזרת שולחים אותה שוב ושוב, עד שלא תשוב:
"שִלחה וחזרה חוזר ומשלחה אפילו מאה פעמים" (תוספתא נגעים פ"ח).
הציפורים מזכירות את הפטפוט שגרם לאדם לחטוא בחטא לשון הרע. האם אחרי שהזדכך וחזר בתשובה עליו לגזור על עצמו שתיקה – כדי שלא ייפול חלילה שוב אל החטא? לא ולא, מבהירה התורה. אומנם הדיבור עלול להיות רע ומסוכן, אך יש בו גם צד טוב ומבורך עד מאוד. מסר זה מובע בתהליך הטהרה: הציפור האחת נשחטת כדי להביע את הסכנה הטמונה בפטפוט, אך אין זה סוף פסוק. ציפור שנייה, חיה ותוססת, נטבלת בדם השחוטה ונשלחת לחיי החופש – "עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה".
יש דיבור ויש דיבור, והאדם נתבע להבדיל בין השניים ולאמץ לעצמו את הדיבור הטוב. אל מול הדיבור ההרסני ישנו דיבור הבונה עולמות: בכוחו של הדיבור לעודד חולים ונדכאים, לנחם אבלים, ללמוד וללמד תורה ולברך לא-ל עליון. אין כל דרישה להתנתק מן העולם כדי שלא להיכשל אלא אדרבה, יש להתמודד עם הכישלונות וללמוד מהם להבחין בין טוב לרע ובין הטמא לטהור. הכול ביד האדם, בפיו ובלבבו.
התורה מלמדת אותנו שאסור לתת לכישלונות ולטעויות לכבות את תסיסת החיים. עלינו לתקן את דרכינו, להתמודד עם מורכבות החיים ולהמשיך הלאה – על פני השדה.
הקב"ה חס על ממונם של ישראל
ישנן מצוות שקיומן כרוך בהוצאה כספית. כשם שעלינו להשקיע ממון לקיום מצוות מן התורה, כגון מצוות צדקה וקניית מצות, ולקיום מצוות דרבנן כגון הוצאות לכבוד שבת ולעונג שבת – כך עלינו לוותר על ממון כדי להימנע מלעבור על איסור דרבנן. על כך נאמר בקריאת שמע "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ה), ודרשו חכמים: "ובכל מאודך – בכל ממונך" (משנה ברכות ט, ה).
עם זאת נפסק בשולחן ערוך כי במקום הפסד יש לוותר על חומרות בהלכה, וכן התירו חכמים במקרים מסוימים לעבור על איסור דרבנן בשינוי כדי למנוע הפסד. לדוגמה:
צנור המקלח מים מן הגג שעלו בו קשים ועשבים שסותמים ומעכבים קילוחו, ומימיו יוצאים ומתפשטים בגג ודולפים לבית, ממעכן ברגלו בצנעה, דכיון דמתקן על ידי שינוי הוא, שאינו עושה אלא ברגליו, במקום פסידא לא גזרו רבנן (אורח חיים שלו, ט).
מהיכן למדו זאת חכמינו שאפשר להקל במקרים כאלו? מפסוק בפרשתנו. בין שלל הנושאים בפרשה הקשורים למחלת הצרעת דנה התורה בצרעת הבית: אם התגלה נגע בבית יש לקרוא לכוהן – ואם אכן מתברר שמדובר בנגע הצרעת כל מה שנמצא בבית נטמא. ואולם התורה ציוותה לפנות מהבית את כל תכולתו לפני בואו של הכוהן – כדי שלא תיטמא:
וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת. וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת (ויקרא יד, לה-לו).
וכך מסבירה המשנה דין זה:
אָמַר רַבִּי מֵאִיר, וְכִי מָה מִטַּמֵּא לוֹ? אִם תֹּאמַר כְּלֵי עֵצָיו וּבְגָדָיו וּמַתְּכוֹתָיו, מַטְבִּילָן וְהֵן טְהוֹרִים. עַל מֶה חָסָה הַתּוֹרָה? עַל כְּלֵי חַרְסוֹ וְעַל פַּכּוֹ וְעַל טִפְיוֹ. אִם כָּךְ חָסָה הַתּוֹרָה עַל מָמוֹנוֹ הַבָּזוּי, קַל וָחֹמֶר עַל מָמוֹנוֹ הֶחָבִיב. אִם כָּךְ עַל מָמוֹנוֹ, קַל וָחֹמֶר עַל נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו. אִם כָּךְ עַל שֶׁל רָשָׁע, קַל וָחֹמֶר עַל שֶׁל צַדִּיק (נגעים, יב, ה).
הרי שרצון התורה הוא למנוע הפסד כספי, והוא שעמד ביסוד תקנתם של חכמינו להקל במקרים שונים כשיש חשש להפסד.
ואם כך בממון של עצמנו – על אחת כמה וכמה שעלינו לדאוג שלא לגרום הפסד ממון לשום יהודי.
מקווה וחציצה
פרשתנו עוסקת בדיני טומאה וטהרה. המצורע, הנידה, בעל הקרי, הזב והזבה צריכים לטבול במקווה כדי להיטהר. רוב הלכות הטבילה נרמזות בפסוק אחד:
"וְאִישׁ כִּי תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטָמֵא עַד הָעָרֶב" (ויקרא טו, טז).
וכך דרשו חכמינו את הפסוק:
"וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ – שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים. בַּמַּיִם – במי מקווה. כָּל בְּשָׂרוֹ – מים שכל גופו עולה בהן. וכמה הן? אמה על אמה ברום שלוש אמות. ושיערו חכמים מי מקווה ארבעים סאה" (עירובין ד, ב).
הפסוק קובע כי אדם שנטמא צריך לטבול את כל גופו במי מקווה בלי שום חציצה בינו לבין המים, ורק לאחר מכן יוכל להיכנס למקדש – והוא הדין לגבי טהרתם של שאר הטמאים שנמנו בפרשתנו.
הטומאה מבטאת את מגבלות האדם, שרוחו אינה יכולה לשלוט לחלוטין על תופעות גופו – ובשל כך הוא חי במחזוריות של טומאה וטהרה. האדם נדרש להבין שאיננו מושלם, אך בד בבד לנסות להתחבר אל הקודש. הטבילה במים מבטאת את שאיפתנו לקודש על אף מגבלותינו, וכבר אמרו חכמינו "אין מים אלא תורה"[1].
בטבילת כל גופו במים בלי חציצה נעשה האדם כביכול עטוף כל כולו בקודש. עם זאת יש לדעת כי הלכות החציצה אינן כה חמורות, כפי שלימדונו חכמים:
"אמר רבי יצחק: דבר תורה, רובו ומקפיד עליו – חוצץ, ושאינו מקפיד עליו – אינו חוצץ. וגזרו על מיעוטו המקפיד משום רובו המקפיד. וליגזור נמי על מיעוטו שאינו מקפיד משום מיעוטו המקפיד […] – היא גופה גזירה, ואנן ניקום וניגזור גזירה לגזירה?!" (שם).
הגמרא מלמדת שהלכות חציצה אנושיות מאוד. מן התורה רק אם רוב הגוף מכוסה בדבר שאין אדם רוצה בו, כגון לכלוך הדבוק לגופו שבני האדם מקפידים שלא יהיה על הגוף – רק אז הטבילה איננה טבילה והאדם נותר טמא כשהיה. ואולם אם הלכלוך ממוקד רק בחלק מהגוף אין הוא חוצץ מן התורה, ואם החציצה אינה מפריעה לטובל – טבילתו כשרה גם לדעת חכמים.
מכאן שאדם יכול להתעלות ולהיטהר גם אם איננו מושלם. הקדושה איננה מנת חלקם של צדיקים גמורים בלבד שאין שום חציצה בינם לבין התורה, אלא גם מי שיש בו לכלוך מסוים יכול להתחבר לה' ולתורתו. התורה ניתנה לכולם.
בימינו דיני הטבילה משמעותיים בעיקר לנשים הטובלות, וחשוב שכל אישה תדע שחציצה קטנה שהיא אינה מקפידה עליה אינה פוסלת את הטבילה.
לכולנו יש מקום אצל ה' ותורתו – גם אם איננו מושלמים.
[1]. בבא קמא פב, א.