פרשת במדבר
דגל
יש שטוענים שתליית דגל ישראל בבית הכנסת היא כניעה לרוחות הזרות ליהדות ועל כן היא אסורה על פי ההלכה. לטענתם הדגל הוא סמל של עולם החולין, ואין לו מקום כלל במקום קדוש כבית הכנסת.
ואולם פרשתנו מגלה כי לא כך הם פני הדברים. בכינון סדרי החנייה במדבר מצווה ה' את משה שכל מחנה יתכנס סביב דגלו:
"אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ" (במדבר ב, ב).
עיון במדרשים על הפסוק מלמד שאכן רעיון הדגל כפי שאנו מכירים אותו היום – מקורו בתורת ישראל.
מהו הדגל?
הדגל הוא סימן היכר של קבוצה המתאגדת סביב אידיאל משותף. בדרך הטבע בעיתות שגרה האדם מרוכז בדאגה לעצמו ולמשפחתו, אולם כאשר "נקראים אל הדגל" מתבקשים כולם להתעלות ולפעול למען מטרה כללית וציבורית.
ארבעת הדגלים שחנו מסביב למשכן יצגו כל אחד את תפקידה ומהותה של הקבוצה שנשאה אותו. דגל מחנה יהודה ייצג את ההנהגה על פי התורה, דגל מחנה ראובן ייצג את הערבות ההדדית, דגל מחנה אפרים סימל את מרכזיותה של ארץ ישראל ודגל מחנה דן – את הקדושה הטמונה בקולקטיב היהודי.
הדגל שנבחר לסימן ההיכר הלאומי של מדינת ישראל מייצג גם הוא את הקדושה ואת הטוהר – שהם השאיפות השורשיות של עמנו:
הצבע התכלת, צבעו של הפתיל הנתון בציצית, מזכיר את כיסא הכבוד ואת השכינה השורה עליו, והצבע הלבן מבטא את הרצון להתנקות מכל חטא, כדברי הנביא "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ" (ישעיהו א, יח). צורת המגן דוד מזכירה את המלך הגדול בתולדות ישראל שהצליח לאחד את שבטי ישראל ולהפוך אותם לעם אחד. במשך הדורות היה המגן דוד סמל יהודי מובהק שעיטר את בתי הכנסת.
לאור כל זאת אין שום איסור לתלות בבתי הכנסת את דגל הלאום, המאגד בתוכו את ערכי היהדות – הדתיים והלאומיים – המשלימים אלו את אלו.
צבא
משה רבנו מצטווה לפקוד את בני ישראל החל מגיל עשרים, גיל הכשירות לשרת בצבא:
"מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן" (במדבר א, ג).
מכאן שבני ישראל התכוננו למלחמה לקראת כניסתם לארץ. האם יש חובה הלכתית לשרת בצבא? אכן, התשובה חיובית:
- ראשית, כל חברה צריכה להגן על עצמה ועל חיי חבריה. זוהי חובה אנושית בסיסית ולאו דווקא מצווה דתית בין האדם לה'. יש דברים שאינם זקוקים לחיוב הלכתי ישיר שיבהיר את הכורח שבהם, כי הם צורך קיומי פשוט ומובן מאליו. כשם שאין פסוק בתורה שמצווה עלינו לאכול, או פסוק המצווה אותנו לעבוד – אף ששניהם חובה גמורה – כך אין צורך בפסוק שיצווה על החברה להגן על נפשה.
- הרמב"ם כתב מפורשות שמלחמה להגנה על עם ישראל היא מלחמת מצווה:
"ואי זו היא מלחמת מצוה? זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם…" (הלכות מלכים ה, א).
- נאמר בתורה "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא יט, טז). כאשר יהודים מצויים בסכנה כל מי שיכול חייב על פי דין לקום ולעשות מעשה למען הצלתם.
- עם ישראל מצווה לרשת את ארץ ישראל, כפי שכתב הרמב"ן:
"מצוה רביעית שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה" (השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם, שכחת העשין ד).
אשרינו שאנו חיים בדור שבניו זוכים לשוב ולהיות "יוצאי צבא" אחרי אלפיים שנה. אשרינו שזכינו לפעול עם א-ל ולהיות שותפים מלאים בתקומת עם ישראל ובהגנה עליו במולדתו.
יהי רצון שנזכה במהרה בימינו לשלום אמת ולביאת משיח צדקנו – ולא נצטרך עוד להילחם על קיומנו.
הבימה באמצע
ברוב קהילות ישראל הבימה שעליה קוראים בתורה בבתי הכנסת ניצבת באמצע האולם ולא בקדמתו, כפי שכתב הרמב"ם:
ומעמידין בימה באמצע הבית כדי שיעלה עליה הקורא בתורה או מי אשר אומר לעם דברי כבושין כדי שישמעו כולם, וכשמעמידין התיבה שיש בה ספר תורה מעמידין אותה באמצע, ואחורי התיבה כלפי ההיכל ופניה כלפי העם (הלכות תפלה יא, ג).
על פי הרמב"ם הסיבה להנחת הבימה באמצע נועדה לאפשר לכלל המתפללים לשמוע בדרך הטובה ביותר את קריאת התורה ואת הדרשה, ועל כן כתב הכסף משנה שאם אולם בית הכנסת קטן, והנחת הבימה במרכזו אינה נוחה, מותר להניחה בקדמת החדר:
ואל תשיבני מהבימות שבונים בימים האלו בקצת מקומות בסוף בית הכנסת ולא באמצע […] כי העמדה באמצע אינו מהחיוב, אך הכל לפי המקום והזמן, שבאותם הזמנים שהיו בתי כנסיות גדולים עד מאד היו צריכים להעמיד הבימה באמצע כדי להשמיע לכל העם, אבל בזמנים הללו שבעונותינו בתי כנסיות שלנו הם קטנים וכל העם שומעים – יותר נוי הוא להיות לצד אחד מלהיות באמצע.
ואולם מעיון בפרשתנו נראה שהעמדת התיבה באמצע לא נועדה רק לנוחות השמיעה, אלא יש בה מעין בבואה לתבנית החנייה של בני ישראל במדבר:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ. וְהַחֹנִים קֵדְמָה מִזְרָחָה דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה לְצִבְאֹתָם וְנָשִׂיא לִבְנֵי יְהוּדָה נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב (במדבר ב, א-ד).
וְנָסַע אֹהֶל מוֹעֵד מַחֲנֵה הַלְוִיִּם בְּתוֹךְ הַמַּחֲנֹת כַּאֲשֶׁר יַחֲנוּ כֵּן יִסָּעוּ אִישׁ עַל יָדוֹ לְדִגְלֵיהֶם (שם פס' יז).
שבט יהודה, המסמל את המלכות, חונה בראש המחנה – ואילו שבט לוי, מקור הרוחניות, שוכן עם המשכן בתוך בני ישראל, בלב המחנה.
חברה אנושית זקוקה למנהיג שיעמוד בראשה כדי לפעול בצורה תקינה, שכן חוסר הנהגה מוביל להפקרות. אך יש תפקיד נוסף – תפקידם של הלוויים והכוהנים – לשרת את העם ולקרבם לאביהם שבשמיים. אנשי הרוח צריכים להיות במרכז, בקרבה הגדולה ביותר לכל אחד ואחד. הם אינם מוצבים בראש, על בימת המנחה – אלא בתוך העם, בהתלהבות הסוחפת את הציבור ללכת בדרכי ה'.
הבימה המונחת במרכז בית הכנסת נושאת אפוא שתי מטרות חשובות: לאפשר לקהל הרחב לשמוע היטב את קריאת התורה, ולטעת בלבבות את ההרגשה שהתורה היא הלב הפועם של ישראל.
היחס הראוי למבקשים להתגייר
פרשתנו מלמדת כי לאדם שאיננו כוהן אסור להיכנס להיכל שבמקדש, והעובר על כך נענש בחומרה:
"וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּפְקֹד וְשָׁמְרוּ אֶת כְּהֻנָּתָם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" (במדבר ג, י).
בגמרא מסופר על גוי אחד ששמע על כבודם של הכוהנים הגדולים, והתעורר בו רצון עז להתגייר כדי להפוך לכוהן גדול:
"שוב מעשה בנכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש, ושמע קול סופר שהיה אומר ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ואפוד. אמר: הללו למי? אמרו לו: לכהן גדול. אמר אותו נכרי בעצמו: אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול. בא לפני שמאי, אמר ליה: גיירני על מנת שתשימני כהן גדול, דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל – גייריה".
ומה עשה הלל לאחר הגיור כדי להניא את הגר מרצונו להיות כוהן גדול?
"אמר לו: כלום מעמידין מלך אלא מי שיודע טכסיסי מלכות, לך למוד טכסיסי מלכות. הלך וקרא, כיון שהגיע והזר הקרב יומת אמר ליה: מקרא זה על מי נאמר? אמר לו: אפילו על דוד מלך ישראל. נשא אותו גר קל וחומר בעצמו: ומה ישראל שנקראו בנים למקום, ומתוך אהבה שאהבם קרא להם בני בכרי ישראל, כתיב עליהם והזר הקרב יומת, גר הקל שבא במקלו ובתרמילו – על אחת כמה וכמה! בא לפני שמאי, אמר לו: כלום ראוי אני להיות כהן גדול? והלא כתיב בתורה והזר הקרב יומת! בא לפני הלל, אמר לו: ענוותן הלל, ינוחו לך ברכות על ראשך שהקרבתני תחת כנפי השכינה" (שבת לא, א).
סיפור זה בא על רקע שני סיפורים דומים שהובאו לפניו בגמרא על נוכרים שביקשו להתגייר – ואת שניהם דחה שמאי וקירב הלל. לאחר כל הסיפורים מתארת הגמרא:
"לימים נזדווגו שלשתן למקום אחד, אמרו: קפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם, ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה" (שם).
הינה כי כן, עלינו ללמוד מהלל את היחס הראוי לאלו הדופקים על דלתנו ומבקשים להיכנס לעם ישראל.