פרשת מסעי

האם חבל עזה הוא חלק מארץ ישראל?

יהודי שגר בעזה ברח למצרים בגלל סכסוך שכנים, והשיא את בנו במצרים. לאחר נישואיו ביקש הבן לחזור לארץ, אך אשתו סירבה. הואיל ועל פי ההלכה "הכול מעלין לארץ ישראל" (משנה כתובות יג, יא), ויכול האדם לכפות את בני ביתו לעלות עימו כדי לקיים מצוות יישוב הארץ, פנה הבן למהרי"ט, אחד מגדולי הפוסקים בדורו, ושאלו אם על פי ההלכה אשתו חייבת להתלוות אליו לעזה.

וכך ענה לו המהרי"ט:

[…] ובעניותי הריני דן לפני רבותינו שיחיו שנראה בבירור שהיא חוץ לארץ לכל דבריה, דתנן בפרק קמא דגיטין מרקם למזרח – ורקם כמזרח, מאשקלון לדרום – ואשקלון כדרום. ועזה בדרומה של אשקלון היא, שהכול היא חוץ לארץ […] ומעתה אין בדבר ספק דכיוון דאינה נחשבת ארץ ישראל לעניין המצוות הנוהגות בה הרי היא כחוץ לארץ גמורה לכל הדברים (שות מהרי"ט א, מז).

לדברי המהרי"ט אין האיש רשאי לכוף את אשתו לעלות עימו משום שעזה איננה חלק מארץ ישראל. האומנם?!

בפרשת השבוע אנו לומדים על גבולות הארץ, ושם מפורש כי הגבול הדרום מערבי הוא נחל מצרים, הנמצא דרומית לחבל עזה, והגבול הצפון מערבי הוא באזור הר ההר. אם כן עזה היא חלק מארץ ישראל, וכתב הרמב"ן שיש מצוות עשה לכבוש את הארץ בכל הזמנים על פי הגבולות של פרשת מסעי:

מצווה רביעית, שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה. והוא אומרו להם "והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ" (במדבר לג, נג-נד). […] ופירט אותה להם במצווה זו כולה, בגבוליה ומצריה, כמו שאמר "ובואו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים" וגו' (דברים א, ז), שלא יניחו ממנה מקום. […] אבל הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות (ספר המצוות, מצוות עשה ד).

על מה התבסס המהרי"ט בתשובתו?

כדי להסביר את דבריו נזכיר שתי עובדות חשובות: 

א. בפועל לא כבשו בני ישראל את כל הארץ כפי שציוותה התורה, והגבול הדרומי-מערבי של הארץ היה בסביבות קו אשקלון-קריית גת של היום, כפי שמובא בספר יהושע (יג, א-ג)

וִיהוֹשֻׁעַ זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו אַתָּה זָקַנְתָּה בָּאתָ בַיָּמִים וְהָאָרֶץ נִשְׁאֲרָה הַרְבֵּה מְאֹד לְרִשְׁתָּהּ. זֹאת הָאָרֶץ הַנִּשְׁאָרֶת כָּל גְּלִילוֹת הַפְּלִשְׁתִּים וְכָל הַגְּשׁוּרִי. מִן הַשִּׁיחוֹר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרַיִם וְעַד גְּבוּל עֶקְרוֹן צָפוֹנָה לַכְּנַעֲנִי תֵּחָשֵׁב חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים הָעַזָּתִי וְהָאַשְׁדּוֹדִי הָאֶשְׁקְלוֹנִי הַגִּתִּי וְהָעֶקְרוֹנִי וְהָעַוִּים.

וכך פסק הרמב"ם בענייני תרומות ומעשרות – הנוהגים רק במקומות שנכבשו – שאלו הם הגבולות הדרומיים והצפוניים במערב ארץ ישראל:

אי זו היא ארץ שהחזיקו בה עולי מצרים […] מאשקלון שהיא לדרום ארץ ישראל עד עכו שהיא בצפון (הלכות תרומות א, ז).

ב. הגמרא דנה בכמה מקומות בשתי קדושות שהתקדשה בהם ארץ ישראל: קדושה ראשונה – של המקומות שכבשו עולי מצרים בימי יהושע, וקדושה שנייה – של המקומות שכבשו מחדש עולי בבל בימי עזרא ונחמיה. מקומות שנכבשו בידי עולי בבל התקדשו בקדושה שנייה לשעתה ולעתיד לבוא, והם חייבים במצוות התלויות בארץ וכל שכן במצוות יישוב הארץ. ואולם בחבל עזה לא החזיקו עולי בבל – ודינו נשאר כדין חוץ לארץ, כמבואר במשנה במסכת גיטין:

המביא גט ממדינת הים [כלומר מחוץ לארץ], צריך שיאמר "בפני נכתב ובפני נחתם" […] רבי יהודה אומר […] מאשקלון לדרום, ואשקלון – כדרום [כלומר זה חוץ לארץ] (גיטין ב, א).

המחלוקת בין המהרי"ט לרמב"ן הוא שלדעת המהרי"ט אין מצוות כיבוש ויישוב אלא רק במה שכבשו או החזיקו קדמונינו, ולדעת הרמב"ן אף שאבות אבותינו לא קיימו את המצווה הרי שעודנה קיימת במלואה ככל מצוות התורה, וחלילה לא נתבטלה.

והינה, כבר בפרשתנו הזהירה התורה שייתכן שעם ישראל לא יכבוש את כל הארץ – והדבר יביא לצרות רבות לישראל בכל הזמנים:

וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם אֶעֱשֶׂה לָכֶם (במדבר לג, נה-נו).

ואכן, בזמן יהושע לא הורישו ישראל את כל הארץ וביקשו להתיישב ולחיות ככל הגויים אשר סביבותיהם, ולצערנו התממשה האזהרה במלואה לאורך ההיסטוריה – בימי השופטים, בימי שאול ודוד, וגם בימי המלכים שבאו אחריהם.

גם בימינו אנו סובלים מהפלישתים בארצנו, ונראה שהתיקון הנדרש אינו מתמצה רק במלחמה עימם אלא גם בהבנה שאין אנו עם ככל העמים. אנו עם ישראל, עם ה', ועלינו ליישב את הארץ ולפתח את מדינתנו כמדינה יהודית.