פרשת ואתחנן
תלמוד תורה כנגד כולם
מצוות לימוד תורה, שעליה אמרו חכמינו במשנה "ותלמוד תורה כנגד כולם" (פאה א, א), נלמדת מפסוק בפרשתנו:
"וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים ו, ז).
וכך מפרש בעל החינוך:
"מצות עשה ללמוד חכמת התורה וללמדה, כלומר כיצד נעשה המצוות ונשמור ממה שמְנעַנו הא-ל ממנו, ולדעת גם כן משפטי התורה על כיוון האמת, ועל כל זה נאמר ושננתם לבניך" (ספר החינוך מצווה תיט).
מדוע בחרה התורה ללמדנו את המצווה החשובה כל כך – ללמוד תורה – מתוך המצווה ללמד תורה?
מטרתה הראשונה של מצוות תלמוד תורה, כפי שמפורש בספר החינוך, היא להכיר את מצוות הבורא – ללמוד את התורה על פרטי מצוותיה כדי להשתלם הן במעשים הן באמונה בה'. מבחינה זו תלמוד התורה שקול "כנגד כולם", כי הבנת המצוות מתוך הלימוד נותנת טעם לקיומן ומשרישה את כוונת הלב בקיום המעשי.
אולם ישנה מטרה נוספת – שהאדם ילַמד תורה את בניו. מטרה זו מודגשת בלשון שנקטה התורה: "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ".
בדרכו של עולם חייו של אדם מוגדרים על פי מניין שנותיו עלי אדמות. הוא חי את חייו ודואג לטיפוחם, הוריו חיו את חייהם עד שעברו מן העולם, וגם בניו יחיו את החיים שנקצבו להם. ואולם מי שלמד תורה מאביו וזוכה ללמדהּ את בניו איננו נפרד מן העולם אף במותו, אלא נעשה חוליה בשרשרת חיים ארוכה. חייו שואבים את חיוניותם מערכיהם של הדורות שקדמו לו, והדורות הבאים אחריו יונקים ממנו וממשיכים את דרכו. לימוד התורה מחבר את האדם לאביו ולבנו, לסבו ולנכדו, בשרשרת של המשכיות המשאירה את רוחו חיה וקיימת בעולם גם אחרי פטירתו. בגמרא נאמר כי "יעקב אבינו לא מת" (תענית ה, ב) – יעקב אבינו זכה שכל בניו היו ממשיכי דרכו, ומתוך כך לא עברה דמותו מן העולם. "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים" (שם).
חכמינו זיכרונם לברכה הוסיפו שהציווי "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" אינו חל רק ביחס לבניו של אדם אלא גם ביחס לתלמידיו: "בניך אלו תלמידיך" (ספרי ואתחנן לד). לפיכך חייב כל אדם הבקי בתורה להנחילה לשאר ישראל.
תורת ישראל אחת היא, וכשם שהיא מחברת בין אב לבן היא מחברת בין כל חלקי העם – משפחת בית ישראל. חכמי המשנה לא אמרו שלימוד התורה כנגד כולם אלא "ותלמוד תורה כנגד כולם", שכן מצוות תלמוד תורה מורכבת מהחובה ללמוד וללמד את כלל תלמידי עם ישראל. מצווה זו הופכת אותנו לעם נצחי הנושא בגאון את התורה שניתנה לו בסיני לפני ארבעת אלפים שנה.
תלמוד התורה מחבר עבר ועתיד ושוזר יחדיו את כל השכבות בעם ישראל.
לֹא תְחָנֵּם
בסיומה של פרשת ואתחנן אנו מוזהרים שלא לכרות ברית עם עובדי עבודה זרה השוכנים בארצנו:
"כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ. וּנְתָנָם ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם" (דברים ז, א-ב)
הציווי "וְלֹא תְחָנֵּם" כולל שלושה איסורים הנוגעים ליחס הראוי לעובדי עבודה זרה:
"תניא נמי הכי: לא תחנם – לא תתן להם חנייה בקרקע. דבר אחר, לא תחנם – לא תתן להם חן. דבר אחר, לא תחנם – לא תתן להם מתנת חנם" (עבודה זרה כ, א).
נסביר את משמעותם של שלושת האיסורים:
- לא תתן להם חנייה בקרקע – אסור לתת לעובדי כוכבים בעלות על חלקה כלשהי בארץ ישראל.
- לא תתן להם חן – אסור להתפעל מיופיה של עבודה זרה.
- לא תתן להם מתנת חנם – אף שמותר לעשות עסקים עם עובדי עבודה זרה, אסור לתת להם מתנות.
הרמב"ם במורה נבוכים מדגיש את שלילת האלילות כנקודה מרכזית מאוד ביהדות. פסוקי פרשתנו שימשו השראה לדברי הרמב"ם בשלושה ממדים: הארץ, הערכים והאדם.
ממד הארץ: תפקידו של עם ישראל להקים ממלכת כוהנים וגוי קדוש בארץ ישראל, ועל כן אין מקום לתת אחיזה לעובדי עבודה זרה בארץ הקודש.
ממד הערכים: הרתיעה מעבודה זרה היא רתיעה מערכיה, ועל כן אין להתרשם מפועלם של עובדיה ומיצירותיהם. אי אפשר להפריד בין יצירה אומנותית או יצירה מוזיקלית לבין היוצר שיצר אותן, שכן ישנו קשר הדוק בין מעשי האדם לערכים שהוא מאמין בהם, והוא יוצר את יצירותיו בהתאם לעולמו הפנימי.
ממד האדם: ומדוע עלינו להימנע מלתת מתנות לעובדי עבודה זרה? כדי למנוע כל קרבה אישית בינינו לבינם. התפתחות של קשרים בין אישיים תצמצם מאליה את היכולת לראות נכוחה את הריקבון של העבודה הזרה ואת התועבות המלוות אותה.
מכאן שתפקידנו לפעול לישיבת עם ישראל כולו בארץ ישראל, לכינון החיים בארצנו על פי ערכי תורתנו הקדושה ולפיתוח קשרי ידידות וחברות עם מי ששותף באמת ובתמים לשאיפתנו לקדם ולרומם את העולם.
שמע ישראל
בפרשתנו מופיעה מצוות קריאת שמע:
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱ-לֹהֵינוּ ה' אֶחָד. וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ (דברים ו, ד-ז).
חכמינו למדו מהמילים "וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" כי יש לקרוא את פרשיית "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" בבוקר ובערב. מה כלול במצווה זו? על אילו פסוקים בפרשה חל הציווי "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם… וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ"? בשאלה זו נחלקו חכמי ישראל:
לדעת חלק מהראשונים החובה היא לקרוא רק את הפסוק הראשון – "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱ-לֹהֵינוּ ה' אֶחָד" – ואותו נצטוינו לשנן פעמיים ביום (וכך פסק השולחן ערוך);
לדעת רש"י יש לקרוא את כל הפרשייה – הכוללת את הציווי "וְדִבַּרְתָּ בָּם… וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ";
יש אומרים כי המצווה כוללת גם את פרשיית "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ" שבפרשת עקב (להלן יא, יג), שגם בה נאמר "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם" (שם פס' יט) – בהקבלה לציווי "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם" (זו דעת השאגת אריה);
ויש שמוסיפים גם את פרשיית ציצית שעליה נצטווינו בפרשת שלח לך (דעת הרמב"ם).
הלכה למעשה אנו קוראים את כל שלוש הפרשיות לכל הדעות, והמחלוקת היא רק מהו עיקר החיוב מן התורה ומה הוסיפו חכמים.
לדעת רבי יוסף קארו, הסובר שהמצווה העיקרית היא אמירת הפסוק הראשון, יסוד האמונה הוא שיש לנו א-ל אחד שאיננו רק יוצר ובורא את העולם אלא הוא אלוקינו – אדוננו ומלכנו – וכל מצוות התורה נובעות מאמונה זו. אם כן זהו הפסוק העיקרי שממנו נובע הכול, ועל כן חייבים לאומרו ולשננו מדי יום ביומו, ביום ובלילה.
לדעת רש"י לא די באמונה גם אם הכול נובע ממנה, וצריך לבטא גם את האהבה ואת המצוות. בלי האהבה האדם עלול לברוח מן הא-ל, ובלי המצוות – כדוגמת לימוד תורה, תפילין ומזוזות – האמונה החבויה בלב בלא כל תרגום במציאות נותרת חסרת ערך.
השאגת אריה סובר שאף שהאהבה היא יסוד הכול היא צריכה להיות מלווה בקורטוב של יראה. עלינו לדעת שהעולם איננו הפקר ושיש שכר ועונש – כפי שמובא בפרשת "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ". רקע זה חיוני ובסיסי, ובלעדיו לא יועילו האמונה והאהבה לכלום במציאות.
הרמב"ם כולל גם פרשת ציצית, שבה כתוב "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה'" (במדבר טו, לט). מצוות ציצית היא מצווה מיוחדת המזכירה את כל המצוות, אבל אין חובה לקיימה אלא אם כן לובשים בגד של ארבע כנפות. המקיים מצווה זו אף שאינו חייב מעיד אפוא כי הוא הפנים את מצוות תורה. הציווי "וּזְכַרְתֶּם" מבטא הפנמה – כי מה שנכנס עמוק ללב לא נשכח, אך מה שנעשה רק בגלל החובה איננו משאיר רושם בלב.
למעשה אנו קוראים את כל הפרשיות כי יש בנו אמונה ואהבה, יראה והזדהות פנימית עם כל מצוות ה'.
מזוזה – סגולה לשמירה?
החובה לקבוע מזוזה בפתח הבית מופיעה בפרשתנו בסמוך לציווי על הנחת תפילין:
"וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ. וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ" (דברים ו, ח-ט).
הצמדת המצוות זו לזו מבטאת את רצון התורה שהאדם יתעלה וייעשה קדוש בכל רובדי חייו, כפי שמבואר בגמרא:
"רבי אליעזר בן יעקב אומר: כל שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו, הכל בחיזוק שלא יחטא, שנאמר: והחוט המשולש לא במהרה ינתק" (מנחות מג, ב).
שלוש המצוות הללו – תפילין, ציצית ומזוזה – מרוממות את האדם בשלושה רבדים שונים:
התפילין המונחות על ראשו ועל זרועו מקדשות את גופו, הציצית המוטלת בבגדו מקדשת אף את בגדיו, והמזוזה הקבועה בפתח ביתו מקדשת את מקום משכנו.
זאת ועוד, בפרשה הבאה ישנה תוספת המופיעה מייד אחרי הציווי על המזוזה: "וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ. לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם…" (דברים יא, כ-כא). סמיכות זו מלמדת כי סגולתה של מצוות המזוזה מביאה לשמירה ולחיים[1].
כאן יש להבהיר כי אין הכוונה ל"סגולה" כפי שהיא מתפרשת בלשון העם, כי מלבד השגחתו של הקב"ה אין שום דבר בעולם שיכול להועיל או להזיק, כפי שנאמר בפרשתנו: "אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ" (דברים ד, לה). אלא שזכות קדושת הבית, המושגת מכוחה של מצוות המזוזה, היא שעומדת לו לאדם בעומדו לפני בוראו, והקב"ה מעניק לו הגנה ושמירה.
חלילה לנו לחשוב כי יש כוח סגולי בחפץ כלשהו בעולם, ואפילו לא בחפץ של מצווה! כך לימדונו חכמינו זיכרונם לברכה על נחש הנחושת שנצטווה משה רבנו להעמיד על נס במדבר כדי שכל יהודי שהוכש מנחש יביט בו ויתרפא:
"כיוצא בדבר אתה אומר 'עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס, וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי' – וכי נחש ממית או נחש מחיה?! אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאין, ואם לאו היו נימוקים" (ראש השנה כט, א).
על אף שהנחש שהקים משה נעשה בציווי ישיר של ה' יתברך – לא הנחש הציל את ישראל אלא הקב"ה, אחר ששעבדו את ליבם אליו.
על דרך זו מבואר גם ברמב"ם שעיקר כוחה של המזוזה הוא לדבק את האדם באהבת בוראו:
"חייב אדם להזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד, וכל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד השם שמו של הקדוש ברוך הוא ויזכור אהבתו ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן, וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם, ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים" (הלכות מזוזה ו, יג).
על כן מנהג טוב הוא לחזק את המצווה בתודעתנו – בנישוק המזוזה ביציאה מן הבית בתוספת תפילה קצרה, כמבואר בשולחן ערוך:
"יש אומרים כשאדם יוצא מן הבית יניח ידו על המזוזה ויאמר: ה' ישמר צאתי ובואי מעתה ועד עולם" (יורה דעה רפה, ב).
כך אנו מפנימים שה' הוא השומר עלינו.
[1]. ברכות כ, ב.