פרשת עקב
אהבת הגר ואהבת האדם
בפרשתנו אנו לומדים על אהבת הגר:
"כִּי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הוּא אֱ-לֹהֵי הָאֱ-לֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵ-ל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה. וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (דברים י, יז-יט).
התורה מצווה אותנו לאהוב את הגר כמו שה' אוהב אותו. אף שהגר הוא יהודי לכל דבר – ועל כן הוא נכלל במצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח) – הוסיפה התורה מצווה מיוחדת הקשורה דווקא בו, כפי שכתב הרמב"ם:
"אהבת הגר שבא ונכנס תחת כנפי השכינה שתי מצות עשה, אחת מפני שהוא בכלל ריעים ואחת מפני שהוא גר והתורה אמרה ואהבתם את הגר. צוה על אהבת הגר כמו שצוה על אהבת עצמו, שנאמר ואהבת את ה' א-להיך. הקדוש ברוך הוא עצמו אוהב גרים, שנאמר ואוהב גר" (הלכות דעות ו, ד).
חובתנו לאהוב את הגר ולדאוג לרווחתו עולה אף על חובתנו לאהוב כל אדם מישראל, ובאהבתנו זו אנו מתדמים כביכול לה', שנאמר עליו "וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה".
בעל החינוך רואה במצוות אהבת הגר הכְוונה של התורה להתנהגות הראויה כלפי כל אדם זר, אף אם לא התגייר:
"ויש לנו ללמוד מן המצוה היקרה הזאת לרחם על אדם שהוא בעיר שאינה ארץ מולדתו ומקום משפחת אבותיו, ולא נעביר עליו הדרך במצאנו אותו יחידי ורחקו מעליו עוזריו, כמו שאנו רואים שהתורה תזהירנו לרחם על כל מי שצריך עזר. ועם המדות הללו נזכה להיות מרוחמים מהשם יתברך, וברכות שמים ינוחו על ראשנו. והכתוב רמז טעם הציווי באמרו כי גרים הייתם בארץ מצרים, הזכיר לנו שכבר נכוינו בצער הגדול ההוא שיש לכל איש הרואה את עצמו בתוך אנשים זרים ובארץ נכריה, ובזכרנו גודל דאגת הלב שיש בדבר וכי כבר עבר עלינו והשם בחסדיו הוציאנו משם, יכמרו רחמינו על כל אדם שהוא כן" (ספר החינוך פרשת עקב מצווה תלא).
הציווי לאהוב את הגר מתווה לנו אפוא את הדרך להיות רחמנים עם כל בריותיו של הקדוש ברוך הוא.
יראה
התורה מצווה אותנו על יראת ה':
"אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ" (דברים י, כ).
ומסביר רבי אהרן הלוי, בעל החינוך:
"ונוהגת [מצות יראת השם] בכל מקום ובכל זמן, ובכל מין האדם. וזאת אחת מן המצות התמידיות על האדם שלא יפסק חיובן מעל האדם לעולם אפילו רגע אחד, ומי שבא דבר עברה לידו חייב להעיר רוחו ולתת אל לבו באותו הפרק שהשם ברוך הוא משגיח בכל מעשה בני אדם וישיב להם נקם כפי רוע המעשה.
ועובר על זה ולא שת לבו בכך באותן שעות, ביטל עשה זה, שזו היא שעת קיום עשה זה בכיוון. ואולם כל ימי האדם וכל עתותיו בכלל המצוה לעמוד זריז ונזכר עליה" (ספר החינוך מצווה תלב).
מצוות יראת ה' היא מצווה תמידית. היא מתקיימת באדם בכל רגע ורגע, ומתבטלת רק בשעה שהוא עובר עבירה. נמצינו למדים שמי שחוטא עובר למעשה על שתי עבירות גם יחד: העבירה המסוימת שעבר – וביטול מצוות יראת ה'.
יראה היא סוג של פחד, ופחד הוא מצב נפשי המשתק את האדם. כיצד אפשר לחיות בפחד תמידי? יתרה מזו, ברבות השנים למדנו והבנו שהדבקות בה' נולדת מהזדהות עם התורה ועם מצוותיה – ולא מתחושה של חובה כפויה.
על כן הקדימה התורה למצוות היראה את מצוות אהבת ה', ככתוב בפרשת ואתחנן: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ה). הרמב"ם בספרו הגדול שוזר זו בזו את מצוות האהבה ומצוות היראה ומאיר מתוכָן את דרך החיבור הנכונה לה':
"הא-ל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנאמר ואהבת את ה' א-להיך, ונאמר את ה' א-להיך תירא.
והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי. וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו. ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם, כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם" (הלכות יסודי התורה ב, הלכה א-ב).
לדברי הרמב"ם הדרך לאהבת ה' וליראתו דורשת התבוננות. התבוננות בטבע מגלה את גודלו העצום של בורא העולם ואת טובו שחלק לבריותיו – ובד בבד ממחישה את הפער העצום ביננו לבינו. מתוך המתח הזה אנו מגיעים גם לאהבת ה' וגם ליראתו, יראה מרוממת ולא פחד משתק. אם נאהב את ה' ואת מצוותיו באמת ובתמים נוכל לעמוד בגבורה בפני הפיתויים העומדים בדרכנו.
היראה הכרחית כדי להזכיר לנו שאנו בסך הכול ברייה קטנה ושפלה ואיננו כול יכולים, שכן האדם החש שהוא כול יכול איננו יכול לשרוד רוחנית, ובנקל ירמוס את החלשים ממנו. חיים ערכיים ומוסריים תובעים יראה, אך היראה חייבת להישען על האהבה, הקודמת לה. יראה היונקת מאהבה היא היראה האמיתית, היא אינה משתקת אלא מקדמת ומעצימה – ומאפשרת לעבוד את ה' בשמחה.
ומכוח היראה – "אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ תִּירָא" – תתבסס עבודת ה' והדבקות בו: "אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ".
ורם לבבך
רבי משה בן רבי יעקב מקוצי מנה בספר המצוות שלו את האיסור להתגאות – כאחת מ-365 מצוות לא תעשה שבתורה. איסור זה נלמד מפרשתנו:
הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים (דברים ח, יא-יד).
רבי משה מבאר שהביטוי "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן" הוא ביטוי של איסור תורה, והוא מתייחס לכתוב "וְרָם לְבָבֶךָ" בפסוק יד – וזוהי אזהרה לאדם שלא יתגאה. ההצלחה יכולה לסנוור בני אדם, ועל כן הזהירה התורה את המתברך שלא ישכח מי נתן לו את כל השפע.
נביא קטע קטן מדברי רבי משה מקוצי:
ומכאן אזהרה שלא יתגאה האדם במה שחננו הבורא הן בממון הן ביופי הן בחכמה, אלא יש לו להיות עניו מאד ושפל ברך לפני ה' א-להים ואנשים ולהודות לבוראו שחננו זה המעלה (ספר מצוות גדול, לאוין, סד).
מקורם של הדברים בגמרא:
אזהרה לגסי הרוח מנין? […] רב נחמן בר יצחק אמר מהכא: ורם לבבך ושכחת, וכתיב: השמר לך פן תשכח את ה' א-להיך (סוטה ה, א).
ואולם הרמב"ם, שדיבר גם הוא בגנות הגאווה ובשבח הענווה, לא מנה את איסור הגאווה במניין המצוות. מדוע? נציע כמה הסברים:
- המידות קשורות לפנימיות האדם, ואינן דבר מוחשי שאפשר לצוות עליו או לאסור אותו. לדוגמה, אפשר לצוות על האדם לברך – כלומר לבטא בשפתיו את ההודיה לה' – אך הרגשות הקשורות בברכה, של תלות בה' והכרת הטוב, לא יתפתחו מחמת הציווי אלא רק מתוך הזדהות פנימית.
- המידות כולן, ובהן ענווה וגאווה, אינן מדידות, כי האדם אינו חייב לבטל כליל את הכרתו העצמית. אם ימחק האדם את עצמו הוא עלול להימנע מכל יוזמה מתוך תחושת אפסות וחוסר ערך.
- רבי משה הגדיר שהאדם נדרש להודות לה' על מעלותיו. יש לזכור כי גם מחשבה זו עלולה להיות מסוכנת אם אין מבינים אותה כראוי, ויש להיזהר ממנה – שכן מי שיחשוב כל הזמן על מעלותיו, אף שיידע שהגיעו מאת ה', עלול להתמלא גאווה על כך שה' חננו בכל אותן המעלות.
הדרך הטובה להתרחק מהגאווה ולהגיע לענווה היא להימנע מלהתעסק בעצמנו ובשאלה אם ענווים אנו או שמא גאוותנים. הגענו לעולם כדי לפעול עם א-ל, ועלינו להיות פעילים ועסוקים בעשיית טוב איש כפי יכולתו. על כל הצלחה נודה לה', ובכל קושי נאמין שאיננו לבד – ובעזרתו יתברך נעשה ונצליח.
ביטחון והשתדלות
פרשתנו מלמדת על החובה לבטוח בה':
"כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם. לֹא תִירָא מֵהֶם זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱ־לֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם. הַמַּסֹּת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וְהָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים וְהַיָּד הַחֲזָקָה וְהַזְּרֹעַ הַנְּטוּיָה אֲשֶׁר הוֹצִאֲךָ ה' אֱ־לֹהֶיךָ כֵּן יַעֲשֶׂה ה' אֱ־לֹהֶיךָ לְכָל הָעַמִּים אֲשֶׁר אַתָּה יָרֵא מִפְּנֵיהֶם" (דברים ז, יז-יט).
כיצד משתלבת החובה לבטוח בה' עם הכלל החשוב ש"אין סומכים על הנס"?[1] מהי הדרך הנכונה לילך בה – לסמוך על עצמנו או לסמוך על ה'?
התשובה נמצאת גם היא בפרשה:
"וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ אֶת ה'
אֱ־לֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה" (דברים ח, יז-יח).
כאשר אנו פועלים ומגיעים להצלחות – בכלכלה, בטכנולוגיה או בניצחונות על אויבינו – אנו עלולים לחוש שהצלחותינו נובעות מחוכמתנו, מתושייתנו ומעמלנו.
התורה מבהירה כי אין זו דרך החשיבה הנכונה, אלא "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ־לֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל". במילים אחרות, ה' איננו פועל במקומנו. אנו מצווים לפעול בעולם, ואכן זוכים לעשות חיל; אנו בונים כלכלה חזקה, מכשירים צבא איכותי ודואגים לרווחה ולביטחון, אך יודעים כי סוד הצלחתנו נובע מהקדוש ברוך הוא הנותן לנו כוח לעשות חיל.
זה תפקיד האדם. עליו להשתדל בכל כוחותיו – ולייחס את הצלחותיו לה' יתברך.
אין מקום לביטחון בלי השתדלות.
[1]. ירושלמי יומא פרק א הלכה ד.