פרשת ראה
מעשר עני
החקלאי היהודי מצווה להפריש בכל שנה עשירית מתבואתו – ולתת אותה ללוויים, המתמסרים לכלל ישראל בעבודתם בבית המקדש. עשירית זו נקראת מעשר ראשון. אחרי הפרשת המעשר הראשון יש להפריש עשירית נוספת, הנקראת מעשר שני. על תבואת המעשר השני חלה קדושה, והחקלאי נדרש להעלותה לירושלים ולאוכלה שם בטהרה.
המעשר השני מופרש ברוב השנים במחזור השמיטה – בשנה הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית – ואילו בשנה השלישית והשישית מפרישים במקומו מעשר עני, כמבואר בפסוקים:
"מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ. וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה" (דברים יד, כח-כט).
כלומר בכל שנה שלישית במחזור שמיטה אין מעלין את המעשר לירושלים, אלא כל המעשרות נותרים במקומם – "וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ"; הלוי בא ונוטל את המעשר הראשון, והעניים – הגר, היתום והאלמנה – נוטלים את מעשר העני.
ויש לשאול, האומנם יכולים העניים להסתפק למחייתם במעשר הניתן להם רק פעם בשלוש שנים?
כמובן שמעשר זה אינו מספיק לכלכלת העניים, ועל כן ציוותה התורה עוד מצוות רבות של נתינה לעניים. מצוות הנתינה המרכזית היא מצוות הצדקה, המופיעה גם היא בפרשתנו:
"כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ" (דברים טו, ז-ח).
מהי אפוא המשמעות של מעשר עני אם הוא לא נועד לכלכל את העני ולאפשר לו לחיות?
נראה שהתשובה טמונה בקשר החילופין בין המעשר השני למעשר העני, הנושא מסר חשוב מאוד: ברוב השנים מפרישים מעשר שני ומעלים אותו לירושלים, מתבסמים מהרמה הרוחנית של עיר הקודש ומתקרבים לתורה מתוך הקִרבה לכוהנים וללוויים המשמשים דוגמה ומופת בהנהגתם. נתינת המעשר לעניים בשנה השלישית ובשנה השישית מלמדת שהנתינה לעני שקולה לעלייה לירושלים ולהתעלות בעיר הקודש. המעשר לעני איננו תחליף למעשר השני – הניתן בשני שליש מהשנים – אלא השלמה לו, השלמה שוות ערך.
הנתינה לעני מקרבת את האדם לאלוקים כמו המעשר השני הנאכל בירושלים.
היפוך תפקידים
שנת השמיטה מסתיימת בהלכה מהפכנית, התובעת לשמוט את כל החובות ולא לגבותם בחזרה:
"וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'" (דברים טו, ב).
הציווי על שמיטת החובות מופיע בלשון ייחודית. לא נאמר 'זה משפט השמיטה' או 'זה חוק השמיטה' אלא "וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה", ומכאן למדו חכמינו זיכרונם לברכה כי קיום המצווה קשור בדיבור: המלווה נתבע שלא לדרוש את כספו בחזרה, ככתוב "לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ", ואם הלווה מבקש מיוזמתו להחזיר את ההלוואה יאמר לו המלווה 'משמט אני לך'. רק אם הלווה מתעקש להחזיר את חובו חרף הסירוב, מותר למלווה לקבל את כספו בחזרה בתנאים מסוימים:
"המחזיר חוב שעברה עליו שביעית, יאמר לו המלוה: משמט אני וכבר נפטרת ממני. אמר לו: אף על פי כן רצוני שתקבל, יקבל ממנו. ואל יאמר לו [הלווה למלווה]: בחובי אני נותן לך, אלא יאמר לו: שלי הם, במתנה אני נותן לך…" (שולחן ערוך חושן משפט סז, לו).
ההלכה מדגישה כי גם בנסיבות שבהן מותר ללווה להשיב את חובו הוא חייב לומר שמדובר במתנה, ואם לא כן – לא יוכל המלווה לקבל ממנו את כספו.
מצוות שמיטת כספים כוללת בתוכה כמה ממדים: היא עוזרת לעניים לבנות את חייהם מחדש במקום לשקוע עד צוואר בחובות, היא מלמדת אותנו שכספנו מופקד בידינו כדי שנשתמש בו כראוי ושאיננו בעליו הבלעדיים, והיא מחזקת בנו את הביטחון בה' שהוויתור על החזר ההלוואה לא יפגע בנו ולא ירושש אותנו.
בכל הממדים הללו נראה לכאורה כי המלווה הוא האדון שביכולתו להעניק, ואילו העני הוא המסכן שנאלץ לקבל מאחרים. ההלכה האוסרת על הלווה להחזיר את החוב אך מתירה לו לתת למלווה את שוויו במתנה הופכת את הקערה על פיה: לפתע המלווה הוא הנזקק כביכול, ואילו הלווה הוא העשיר המעניק לו מכספו במתנה.
הלכה זו מאירה ממד נוסף במצווה: "דְּבַר הַשְּׁמִטָּה" מסייע לנו לקיים את מצוות ההלוואה לעני בלי לחוש אדוני כול. אם הלווה מעוניין להשיב לך את כספך – קבל את מתנתו בענווה ואמור לו תודה.
גם כשאנו זוכים להיות הנותנים אנו בסך הכול מקיימים את חובותינו – ונודה לבורא עולם שזיכנו לקיים את מצוותיו.
שמחה
מצוות השמחה בחגי ישראל היא מצוות עשה שנצטווינו עליה בפרשתנו:
וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ (דברים טז, יד).
בזמן שבית המקדש היה קיים היו מקיימים את מצוות השמחה בהקרבת קורבן שלמים והנאה מאכילת בשר הקודש. בזמננו המצווה מתקיימת בדרך שונה, כמבואר בשולחן ערוך:
חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד, הוא ואשתו ובניו וכל הנלווים אליו. כיצד משמחן? הקטנים נותן להם קליות ואגוזים, והנשים קונה להם בגדים ותכשיטין כפי ממונו, וחייב להאכיל לגר, ליתום ולאלמנה עם שאר עניים (אורח חיים תקכט, ב).
בעל החינוך מסביר שהשמחה היא צורך טבעי וחיוני כמו האכילה, השתייה והשינה:
משורשי המצווה, לפי שהאדם נכון על עניין שצריך טבעו לשמוח לפרקים כמו שהוא צריך אל המזון על כל פנים ואל המנוחה ואל השינה, ורצה האל לזכותנו אנחנו עמו וצאן מרעיתו וציוונו לעשות השמחה לשמו למען נזכה לפניו בכל מעשינו (ספר החינוך ראה, תפח).
אכן השמחה בדברים גשמיים היא חלק מהצרכים הבסיסיים של כל בן אנוש, והקב"ה זיכה אותנו לחבר צורך אנושי זה עם עבודת ה' בעת החגים. והואיל והאדם הוא גוף ונשמה אין שמחתו שלמה אלא כאשר הוא נותן מזון גם לצורכי הגוף וגם לצורכי הנשמה. וכך נפסק בשולחן ערוך:
מצוות יום טוב לחלקו – חציו לבית המדרש וחציו לאכילה ושתייה (תקכט, א).
ועם זאת יש להיזהר שלא להפוך את השמחה להוללות:
אדם אוכל ושותה ושמח ברגל. ולא ימשוך בבשר וביין ובשחוק וקלות ראש, לפי שאין השחוק וקלות ראש שמחה אלא הוללות וסכלות, ולא נצטווינו על ההוללות והסכלות אלא על שמחה שיש בה עבודת היוצר (תקכט, ג).
בפסוק מודגשת החובה לשתף עניים בשמחותינו, ככתוב "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ… וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ", וראינו כי חובה זו הובאה בשולחן ערוך – "וחייב להאכיל לגר, ליתום ולאלמנה עם שאר העניים". הרמב"ם מדגיש ששיתוף העניים והנזקקים איננו נובע ממצוות צדקה אלא הוא חלק בלתי נפרד ממצוות השמחה:
וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצווה אלא שמחת כרסו, ועל אלו נאמר (הושע ט, ד) "זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם", ושמחה כזו קלון היא להם, שנאמר (מלאכי ב, ג) "וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם" (הלכות יום טוב ו, יח).
על כן חשוב לפני כל חג וחג לתת תרומה לארגונים שדואגים שלא יחסר כלום לאף אחד לקראת החג.
היכולת לשמח אחרים מרוממת את השמחה ומביאה אותה לשלמותה. ואם אינני טועה, שמעתי פעם מפי אבי מורי הרב משה בוצ'קו זצ"ל את המשפט הבא:
הדרך לזכות לעולם הבא שלך היא לדאוג לעולם הזה של זולתך.
כאשר צויתיך
"כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ־לֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ" (דברים יב, כא).
אדם המעוניין לאכול בשר מצֻווה לשחוט את הבהמה בדרך מסוימת – כאשר ציווה ה'. והיכן ציווה? במסורת שנמסרה בעל פה מדור דור ומצאה לבסוף את ביטויה המדויק בתלמוד ובשולחן ערוך. וכך כותב בעל החינוך:
"שכל מי שירצה לאכול בשר בהמה חיה או עוף שישחוט אותם תחלה כראוי ולא יהיה לו היתר אלא בזביחה, ועל זה נאמר וזבחת מבקרך ומצאנך וגו' כאשר צויתיך וגו' [דברים יב, כא]. ולשון ספרי [כאן], מה מוקדשים בשחיטה, אף חולין. כאשר צויתיך, מלמד שנצטוה משה רבנו על הושט ועל הגרגרת, ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה. פירוש, לא שיהיה כן במשמע הכתוב, אלא שהציווי הזה באה הקבלה עליו שהיה כן שנצטוה בכל ענין השחיטה כמו שידוע לנו, בסכין ושיעור מקום השחיטה בושט ובקנה ושאר הענינים" (ספר החינוך פרשת ראה, תנא).
בדורות האחרונים קמו שונאי ישראל וטענו שהשחיטה היא דרך אכזרית להרוג את הבהמה. הם גזרו כי יש להמם את הבהמה במכת חשמל קודם השחיטה, כדי שלא תרגיש צער בעת השחיטה. כך גזרו הנאצים יימח שמם, וכך מורה החוק בשווייץ ובמדינות נוספות האוסרות את השחיטה כמנהג ישראל מקדמת דנא.
במציאות שבה אכילת הבשר נחשבה צורך קיומי – בעיקר לחייהם של חולים, ילדים וזקנים – נדרשו גדולי ישראל לשאלה אם הימום הבהמה לפני השחיטה מטריפה את הבשר או שמא אפשר להתירו.
הרב יחיאל יעקב וינברג זצ"ל התעמק בסוגיה על כל רבדיה והראה פנים לכאן ולכאן. הוא שלח את תשובתו לגדולי דורו אשר דנו גם הם בשאלה בעיון הראוי[1], ויחד ניסו לגבש עמדה הלכתית אחידה.
מסקנת הפוסקים הייתה חד משמעית: אף אם היה אפשר להתיר את השחיטה חרף ההימום – אין לשנות ממנהגם של ישראל, כי שינוי המנהג עלול לרמוז שתורתנו אינה שלמה חלילה, ולא היא. אדרבה, המקור הראשון בעולם לאיסור לצער בעלי חיים נמצא בתורה, ואף נפסק להלכה כדברי הגמרא ש"צער בעלי חיים דאורייתא"[2], כלומר שמן התורה אסור להתאכזר לבעלי חיים. יתרה מזו, רבים מן המפרשים הבהירו שהשחיטה בסכין חדה במקום המסוים שהוגדר בהלכה ממעטת ככל האפשר את סבל הבהמה. אי לכך, גם אם יוכיחו שאפשר למעט עוד את הצער הרי שהתורה לא דרשה זאת, ואנו מצווים לפעול "כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ".
אכן ההיסטוריה מעידה שהרבה מהתובעים לשנות את מנהגי השחיטה – כביכול מטעמי הגנה על החיות – אינם אלא אנטישמים שאינם מהססים כלל להתאכזר לבני אדם באכזריות נוראה.
גדולי ישראל לדורותיהם הורו שלא לשנות ממנהג אבותינו כדי שלא להטיל דופי בשלמותם של ציוויי התורה, ולכן גם אם יימצאו טכניקות נוספות שיבטלו את חשש הטריפה שהיה קיים בעבר – לא נשנה את המנהג אלא נשחוט את הבשר "כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ", על פי המסורת שהועברה אלינו מסיני.
[1]. עיינו בשרידי אש יורה דעה באריכות.
[2]. בבא מציעא לב, ב.