פרשת כי תצא
אנוס
בין המצוות הרבות הנלמדות בפרשה התורה דנה בנערה שנאנסה במקום שאין בו איש, וקובעת:
"וְלַנַּעֲרָה לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר אֵין לַנַּעֲרָה חֵטְא מָוֶת כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה" (דברים כב, כו).
מפסוק זה למדו חכמינו כי "אונס – רחמנא פטריה", ופסק הרמב"ם בהלכות סנהדרין (כ, ב) כי חל איסור על בית הדין להעניש אדם שעבר עבירה שלא מרצונו אלא משום שהיה אנוס.
מה הוא הגֶּדר של אונס?
הגמרא במסכת שבת מלמדת שכל מי שלא ידע על קיומם של איסור או של מצווה ועבר עליהם נקרא אנוס. התוספות הרחיב את ההגדרה לאדם שיצרו תוקפו – הנחשב במקרים מסוימים למי שאינו אחראי למעשיו.
הבנה זו שימשה בידי הרב קוק קו הגנה מרכזי בהתמודדות עם מציאות שהייתה שכיחה בזמנו – מציאות של ילדים שעזבו את עולם התורה והמצוות. לאב שזעק מכאב על עזיבת בניו את דרך התורה כתב הרב קוק שאַל לו להרחיק את ילדיו בשל חטאיהם אלא אדרבה, עליו לקרבם, משום שהם אנוסים מרוח הזמן.
ואלו דבריו באיגרת קלח:
"כן, ידידי, הנני מבין הרבה את דאבון לבבו, אבל אם יחשוב כבוד תורתו כרוב המון הלומדים, שראוי בזמן הזה לעזוב להפקר את אותם הבנים אשר סרו מדרכי התורה והאמונה על-ידי זרם הזמן הסוער, הנני אומר בפה מלא שלא זו הדרך אשר ד' חפץ בה. כשם שכתב תוס' סנהדרין כ"ו ע"ב ד"ה החשוד, דיש סברא לומר דלא יפסל חשוד על העריות לעדות משום דחשיב כמו אונס, משום דיצרו תוקפו, וכהאי גוונא שכתב כן תוס' גיטין מ"א ע"ב ד"ה כופין, שכיון שהשפחה משדלתם לזנות חשיבי כאונסין, כן היא ה"שפחה בישא "של זרם הזמן, שנתנו לה מן השמים שליטה טרם שתכלה לגמרי ותנדוף כעשן, שהיא משדלת בכל כשפיה הרבים את בנינו הצעירים לזנות אחריה. הם אנוסים גמורים וחלילה לנו לדון אונס כרצון".
הרב גורס שמי שמאמין בסגולת ישראל אינו רשאי להתייאש מהבנים, כי ודאי יחזרו בתשובה – ומסיים בזו הלשון:
"על-כן יש מכל אלה אחרית ותקווה. הנשמה הפנימית של קדושת ישראל מסתתרת בקרב לבבם בכמה מדות טובות הנמצאות בהם".
אל לנו לדון את זולתנו, שכן איננו יודעים מהם התהליכים שהביאו אותו להתרחק מתורתנו הקדושה.
התבוננות חיובית על הזולת היא אשר תרומם אותו ותסייע לו לשוב אל שורש נשמתו.
ושימח את אשתו
השמחה בבית היהודי היא ערך עליון שיש להשקיע בו ולטפח אותו, ועל כן ציוותה התורה את האיש לשמח את אשתו:
"כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח" (דברים כד, ה).
על פי ההלכה מצווה זו נוהגת בשנה הראשונה לנישואי בני הזוג, והשאלה עולה מאליה: האומנם רק בשנה הראשונה מוטל על האיש לשמח את אשתו? והלוא כבר אמרו חז"ל שצריך האדם לאהוב את אשתו כגופו ולכבדה יותר מגופו, לקנות לה דברים שישמחו את ליבה בשלושת הרגלים, ולשמוח עימה במצוות עונה בכל שנות נישואיהם.
אכן ראויה היא השמחה שתשרה בין איש לאשתו במשך כל חייהם, אך בשנה הראשונה ישנו דין מיוחד הנוסף על מצוות השמחה התמידית. בשנה הראשונה אסור לאיש לעזוב את אשתו אפילו לצורכי ציבור:
"שנמנע החתן מלצאת מביתו כל השנה, כלומר ללכת במסעות רחוקים, ונמנע גם כן שר הצבא מלהוציאו בעל כרחו, כלומר להוציאו ללכת למלחמה או לעשות מהמלאכות הצריכות בשביל המלחמה כגון לספק מים ומזון לאחיו או לתקן עניני העיר לשמרה מהאויב, ועל זה נאמר 'ולא יעבר עליו לכל דבר' (דברים כד, ה)" (ספר החינוך מצווה תקפא).
בעל החינוך מוסיף הסבר חשוב על מרכזיותה של השנה הראשונה:
"משרשי המצוה, כי הא-ל ברוך הוא עלה במחשבה לפניו לבראות העולם, וחפצו שיתישב בבריות טובות הנולדות מזכר ונקבה שיזדווגו בהכשר, כי הזנות תועבה הוא לפניו, על כן גזר עלינו העם אשר בחר להיות נקרא על שמו שנשב עם האשה המיוחדת לנו להקים זרע שנה שלמה מעת שנשא אותה כדי להרגיל הטבע עמה ולהדביק הרצון אצלה ולהכניס ציורה וכל פעלה בלב, עד שיבא אצל הטבע כל מעשה אשה אחרת וכל עניניה דרך זרות, כי כל טבע ברוב יבקש ויאהב מה שרגיל בו, ומתוך כך ירחיק האדם דרכו מאשה זרה ויפנה אל האשה הראויה לו מחשבתו ויוכשרו הוולדים שתלד לו ויהיה העולם מעלה חן לפני בוראו" (מצווה תקפב).
מצוות השמחה המיוחדת בשנה הראשונה נועדה אפוא לחזק ולבסס את האהבה בין איש לאשתו, שיזכו לאהבה איתנה עד עולם.
ועל גבי קומת האהבה המשמחת שנבנתה בשנה הראשונה יוסיפו בני הזוג ויבנו קומות נוספות של שמחה במשך כל שנותיהם, כפי שנרמז בפסוק: תחילה נאמר "נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת", ולאחר מכן נאמר "וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ" – רמז למצוות האיש לשמח את אשתו כל ימי חייו.
נתינת ריבית
בפרשתנו מופיע איסור תמוה – האיסור להפוך לקורבן של ניצוּל:
לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ (דברים כג, כ).
כבר למדנו בפרשת משפטים ובפרשת בהר על איסורו של המלווה לגבות ריבית ממי שלווה ממנו כסף בעת מצוקתו. התורה רואה בחומרה רבה את מי שמבקש להתעשר ממצוקות זולתו.
ואולם כאן האיסור אינו מופנה למלווה כי אם ללווה. בהלוואה בריבית המלווה אינו היחיד העובר איסור – אלא גם הלווה. חכמינו לימדונו כי הלווה בריבית עובר שני איסורים:
א. נתינת ריבית למלווה – "לֹא תַשִּׁיךְ" פירושו אל תאפשר לאחרים לנשוך אותך באמצעות גביית ריבית ממך;
ב. החטאת המלווה – בקשת ההלוואה עלולה לגרום לעשיר לחטוא בהלוואה בריבית, ומכאן שהלווה עשוי לעבור על האיסור לגרום חטא לזולתו. האיסור להחטיא את הזולת נלמד מן הפסוק "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" (ויקרא יט, יד): ה"עִוֵּר" הוא אדם שנתפתה לעבור עבירה, וה"מִכְשֹׁל" הוא החטא. וכך כתב בעל החינוך:
שנמנענו מלתת ריבית לישראל כמו שנמנענו כמו כן מלקחת אותו, ועל זה נאמר "לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אוכל נשך כל דבר" וגו' (דברים כג, כ), ובא הפירוש על זה: "לא תשיך" – לא תִּנָּשֵׁךְ, כלומר לא תיתן ריבית, שהנותנו הוא הנשוך. ובביאור אמרו בפרק אי זהו נשך (בבא מציעא עה, ב): הלווה עובר משום "לא תשיך" ומשום "ולפני עור לא תתן מכשול" (ויקרא יט, יד). ואילו לא באה המניעה מפורשת על זה הייתי סבור שהמלווה הוא שאסור לקחתו, אבל הלווה אם רצה למחול ורוצה באונאתו שיהא מותר… (ספר החינוך, תקעב).
דין זה מעורר תמיהה: לא די שהאדם העני והמסכן צריך ללוות כסף כדי לשרוד, עוד מכבידים עליו שני איסורים?!
אלא שהתורה מזהירה כאן את האדם המתמודד עם קשיים שלא לדחות את ההתמודדות לזמן מאוחר יותר, כי דחיית הבעיות אינה הדרך הנכונה. הדחייה איננה פותרת דבר, אלא רק גורמת לקשיים להצטבר ולהתגבר – עד שהמציאות המרה טופחת על הפנים.
כשאדם נקלע למצוקה, לכאורה הפתרון הקל הוא ללוות כסף בדרך הזמינה ביותר כדי להתמודד עם הבעיה של היום – אולם בדרך זו תהא המציאות של מחר עגומה אף יותר: נוסף על צרכיו השוטפים הוא ייאלץ להשיב את ההלוואה בתוספת ריביות.
אם כן, מה יעשה האדם שנקלע לקושי כלכלי? עליו לפעול בשתי דרכים:
א. לעבוד יותר כדי להוסיף הכנסות. ב. להסתפק בפחות כדי לצמצם הוצאות.
אסור לו לפנות בבקשת עזרה לאדם רשע שינצל את מצוקתו וינעץ בו את שיניו, אך הוא יכול ללוות בהלוואה מסודרת, בלי ריבית, שתאפשר לו להתארגן מחדש ולהתאושש – וכמובן שעליו לפנות לא-ל ולהתפלל שיסייע לו.
מי שמאמין שהוא אינו מתמודד לבד במלחמה על קיומו יכול לפעול בהווה בדרך שקולה שלא תסכן את עתידו. הוא אינו בורח מהמציאות אלא מסתער בגבורה כדי להתגבר על כל הקשיים.
באיסור נתינת ריבית למלווה התורה מחנכת את האדם להתאמץ ולפעול ובד בבד לבטוח בה'. הקב"ה אינו עוזב את ההולכים בדרך הישר ומשתדלים בכל כוחם לפתור בכבוד את בעיותיהם – ואינם תולים את תקוותם באנשים נשכנים וחסרי רחמים.
ומה שנכון ליחיד הוא גם נכון למדינה – דחיית בעיות איננה פתרון!
חתימה על כרטיס אדי
מצווה גדולה לקבור אדם שנפטר בהקדם האפשרי, כנאמר בפרשתנו:
"וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ. לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר ה' אֱ־לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה" (דברים כא, כב-כג).
הפסוקים מבהירים כי יש לכבד את גופו של אדם אפילו אם היה רשע ונידון למוות, ואחרי מיתתו חובה לקוברו כדין – כי האדם נברא בצלם אלוקים, ואף שחטא עודנו קרוי אדם. מצוות הקבורה היא מצוות עשה מהתורה, והעובר עליה עובר גם על איסור "לֹא תָלִין".
התפתחות המדע והטכנולוגיה בתקופתנו מאפשרת לקחת איברים מסוימים מהנפטר – כגון קרניות העיניים, כליות, לב, ריאות ועוד – ולהשתילם בגופו של אדם אחר להצלת חייו.
ישנם פוסקים שהתנגדו לדבר בשל החובה לקבור את המת, אך רבים הם המתירים – הסומכים על הכלל הגדול בתורה שפיקוח נפש דוחה את כל האיסורים חוץ מגילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. המתנגדים טוענים כנגדם כי אחרי המוות האדם אינו חייב במצוות, וכן שייתכן שלא יוכל לזכות לתחייה אם לא נקבר שלם.
טענות אלו נדחות מפני הצורך להציל חיים, מכמה טעמים. נמנה את חלקם:
- אף שמת פטור ממצוות אין כל עילה למנוע ממנו שתיעשה מצווה בגופו אחרי מותו, כשם שהוא יכול לצוות שייתנו את ממונו לצדקה לאחר לכתו.
- הרב אונטרמן זצ"ל (שבט מיהודה עמוד נה) כתב שהואיל והאיבר שהושתל לא מת – אלא מוסיף לחיות ולהתקיים בגוף אחר – אין חובת הקבורה חלה עליו.
- מצוות הקבורה מוטלת על החיים, והם אכן מקיימים אותה – בהעדר האיבר שנלקח.
- הקב"ה אינו זקוק לשום תנאים כדי להחיות את המתים; וכי יעלה על הדעת שהקדושים שנשרפו על קידוש השם לא יקומו לתחייה?! האמונה בתחיית המתים היא אות לאמונתנו שהעולם נברא יש מאין, כפי שהבהיר הרמב"ם באיגרת תחיית המתים.
מכאן שמצווה גדולה לחתום על כרטיס אדי.
כמו כן יש לעודד ולחזק את משפחות הנפטרים שלא יתנגדו להצלת חיים, כי לצערנו החוק במדינת ישראל קובע שיש לפנות לאישור המשפחה גם כשהנפטר חתם על כרטיס אדי. סירוב של המשפחה לתרום את איברי יקירם הוא עוון גדול, שכן הם מונעים זכות עצומה מהנפטר – ובד בבד נושאים באחריות למותם של חולים שהיה יכול להציל במותו.
ברוך ה' אנו רואים לאחרונה הרבה משפחות שמסכימות בשעת צערן הגדול ביותר להירתם להצלת חיים.
תורתנו היא תורת חיים, וכל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא.