פרשת וילך
ספרייה תורנית
המצווה האחרונה בתורה מופיעה בפרשתנו, וממנה אנו לומדים על חובתו של אדם לרכוש לעצמו ספרי קודש וללמוד תורה מהם:
"וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לא, יט).
חכמינו זיכרונם לברכה למדו מהפסוק כי חלה חובה על כל אדם לכתוב לו ספר תורה:
"אמר רבא אף על פי שהניחו לו אבותיו ספר תורה מצווה לכתוב משלו שנאמר ועתה כיתבו לכם את השירה" (סנהדרין כא, ב).
מהי משמעות הכתיבה? הלוא ללמוד תורה אנו צריכים, לא להיות סופרים!
ודאי שתכלית המצווה היא לימוד התורה, אולם בעבר לא היו ספרים מודפסים וכל החפץ ללמוד תורה היה צריך להעתיק את הדברים מספר תורה קיים. המצווה לכתוב ספר תורה היא אשר אפשרה את לימוד התורה.
לעומת זאת בימינו אמצעי לימוד התורה רבים הם ומגוונים. ספרי התורה המונחים בארון הקודש משמשים את עם ישראל לקריאת התורה בציבור ולא ללימודו של היחיד, ונראה כי המצווה לכתוב ספר תורה כבר אינה משרתת את מטרתה – "וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". כיצד אפוא יקיים היחיד את המצווה? לסוגיה זו נדרש הרא"ש, וכה דבריו:
"אבל האידנא שכותבין ספר תורה ומניחין אותו בבתי כנסיות לקרות בו ברבים, מצות עשה היא על כל איש מישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושים להגות בהן הוא ובניו. כי מצות כתיבת התורה היא ללמוד בה כדכתיב ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם. ועל ידי הגמרא והפירושים ידע פירוש המצות והדינים על בוריים, לכן הם הם הספרים שאדם מצווה לכתבם (הלכות קטנות לרא"ש, הלכות ספר תורה א).
ודאי שהמצווה לכתוב ספר תורה כדי לקרוא בו ברבים היא מצווה נצחית, אולם בימינו מצווה זו חלה על הקהילה ולא על היחיד. מצוותו של היחיד היא, על פי דברי הרא"ש, לדאוג לספרי קודש שיהיו בהישג ידו – ובהם ילמד את דבר ה'.
ויקהל
מצוות הַקְהֵל מתקיימת אחת לשבע שנים. עם ישראל כולו מתקהל יחדיו בירושלים בחג הסוכות שבמוצאי שנת השמיטה, והמלך קורא באוזניהם בתורה, בספר דברים:
"וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת. בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם. הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (דברים לא, י-יב).
מדוע מתקיימת מצווה זו רק פעם בשבע שנים? הלוא מצוות לימוד התורה הוא חובה יום יומית! הרמב"ם מלמדנו שיש בטקס זה שני ממדים יסודיים, ומהם נוכל ללמוד על משמעות קיומו במועד שנקבע:
"וגרים שאינן מכירין חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני. אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתרה, ומי שאינו יכול לשמוע מכוין לבו לקריאה זו, שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת. ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברי הא-ל" (הלכות חגיגה ג, ו).
הממד הראשון בדברי הרמב"ם מאיר את מהותו של הטקס: מצוות הקהל היא מעין חזרה על מתן תורה, מעמד הר סיני בזעיר אנפין. זיכרון מעמד הר סיני משמר את מרכזיותה של התורה בחיינו – ומחזק אותנו בקיום החובה היומיומית ללמוד תורה. לו היה מעמד רב רושם כזה מתקיים מדי יום ביומו הוא היה מאבד מחשיבותו ומכוח רישומיו בנפש.
הממד השני מאיר את תפקידו של המלך בטקס זה: המלך איננו מופיע כשליט רם ונישא אלא כשליח שתפקידו ליישם במציאות את רצונו של אדון-כול. מרכזיותו של המלך, שליח ה', באירוע מופלא זה מודגשת בהלכה נוספת:
"כיצד הוא קורא? תוקעין בחצוצרות בכל ירושלים כדי להקהיל את העם, ומביאין בימה גדולה, ושל עץ היתה, ומעמידין אותה באמצע עזרת נשים. והמלך עולה ויושב עליה כדי שישמעו קריאתו, וכל ישראל העולים לחג מתקבצין סביביו, וחזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנו לסגן, וסגן לכהן גדול, וכהן גדול למלך כדי להדרו ברוב בני אדם, והמלך מקבלו כשהוא עומד, ואם רצה ישב, ופותח ורואה ומברך כדרך שמברך כל קורא בתורה בבית הכנסת, וקורא הפרשיות שאמרנו עד שהוא גומר, וגולל ומברך לאחריה כדרך שמברכין בבתי כנסיות…" (שם הלכה ד).
העם מכבד את המלך כבוד רב, והמלך – המכבד את התורה ואת מי שנתנה – מעיד שכל כבודו נובע מכבוד התורה היוצאת מגרונו. בעומדו בענווה לפני התורה אין המלך שונה מכל העם, והוא מברך "כדרך שמברך כל קורא בתורה בבית הכנסת". מה נאה לקיים מעמד זה בסוף שנת השמיטה, שבה הכרנו וחווינו כולנו מיהו אדוני הארץ.
גיל – הגבלה
בימינו מתנהל ויכוח ציבורי אם יש מקום להגביל את גילם של רבנים המשרתים את קהילותיהם, או שראוי שהרב המוערך בקהילתו ימשיך לשאת בתפקידו עד אחרית ימיו.
בפרשתנו אומר משה רבנו לעם ישראל ביומו האחרון עלי אדמות:
"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַה' אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" (דברים לא, ב).
ופירש רש"י:
"יכול שתשש כוחו? תלמוד לומר לא כהתה עינו ולא נס לחה! אלא מהו לא אוכל? איני רשאי, שניטלה ממני רשות וניתנה ליהושע".
כלומר אף שמשה רבנו היה בשיא כוחותיו, צלול כאדם צעיר, גזר הבורא יתברך שתם תפקידו ומתחיל תורו של יהושע להנהיג את העם. האם יש הד בהלכה למה שאנו קוראים כאן? נבחן את יחס התורה וההלכה לבעלי התפקידים:
מצד אחד תפקידם של הלוויים מוגבל לגיל מסוים:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. זֹאת אֲשֶׁר לַלְוִיִּם מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה יָבוֹא לִצְבֹא צָבָא בַּעֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד. וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה וְלֹא יַעֲבֹד עוֹד. וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִשְׁמֹר מִשְׁמֶרֶת וַעֲבֹדָה לֹא יַעֲבֹד כָּכָה תַּעֲשֶׂה לַלְוִיִּם בְּמִשְׁמְרֹתָם" (במדבר ח, כג-כו). וכך גם בסנהדרין:
"אין מעמידין בכל הסנהדרין לא זקן מופלג בשנים ולא סריס – מפני שיש בהן אכזריות, ולא מי שאין לו בנים – כדי שיהא רחמן" (הלכות סנהדרין ב, ג).
מצד שני התורה מצווה לכבד את הזקנים ולשמוע לעצתם, כפי שמדגיש משה רבנו לעם:
"שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ" (שם לב, ז).
ונראה שצריך להבחין בין נושאי תפקיד רשמי, כמו הלוויים בבית המקדש או חברי הסנהדרין, לחכמים שבאים אליהם לבקש עצה ותושייה – שגילם אך מוסיף על חוכמתם, כפי שלימדונו חכמינו:
"אבל זקני תורה אינן כן אלא כל זמן שמזקינין דעתן מתישבת עליהן שנאמר (איוב יב, יב) בישישים חכמה ואורך ימים תבונה" (משנה קינים ג, ו).
בתפקיד רשמי נכון להגביל את הגיל, כי מעטים הם האנשים כמשה רבנו אשר האיר כמגדלור עד סוף ימיו – ורובם נחלשים במידת מה בזקנותם.
לעומת זאת, מי שיכול להוסיף ולתרום לציבור אינו צריך משרה רשמית. הוא כבר מנותק מכל הגינונים של התפקידים הרשמיים – ויכול להתמסר כל כולו להעברת התורה לדורות ההמשך.