שלא להורות בפני הרב, ורב שמחל על כבודו - סימן רמ"ב

בסימן זה  ל"ו סעיפים

סימן זה, יחד עם שני הסימנים הבאים – רמג רמד – דנים בכבוד רבו ותלמידי חכמים. הסימן הראשון מתמקד בכבוד רבו המובהק של התלמיד. סימן רמג מתמקד ביחס הציבור לתלמידי חכמים, וסימן רמד בחובת הכיבוד של יחיד עבור תלמיד חכם שאינו רבו מובהק.

המושג "רב מובהק" היה נפוץ בעיקר בעבר, כאשר תלמידים למדו את עיקר תורתם מרב אחד או מספר מצומצם של רבנים. כיום, המציאות שונה. במשך שנות לימודיו, האדם לומד ומקבל תורה מרבנים ומורים רבים. זאת מלבד תפוצתה הנרחבת של ספרות תורנית עשירה בכל הענפים, מה שמצמצמם את הרלוונטיות של חלק מההלכות בסימן זה.

למרות זאת, שלושת הסימנים מלמדים אותנו על מרכזיות התורה בעם ישראל. בנוהג שבעולם, מעריכים עושר, מעמד וכוח כסמל להצלחה. אבל היהדות מעמידה במרכז את התורה הקדושה כערך עליון. התורה הקדושה היא הבסיס לקיום העם היהודי, המעמידה את כלל ישראל כעם ה', בהפרדה מכל האומות. על כן יש מקום מיוחד לכבד את אנשי התורה, כי כבודם, הוא כבוד התורה.

הסימן מחולק למספר חלקים:

• סעיף א: הכלל המרכזי בכיבוד רב.
• סעיפים ב-יד: מתי מותר או אסור לתלמיד להורות הלכה בפני רבו.
• סעיפים טו-כד: חובות כבוד התלמיד כלפי רבו.
• סעיפים כה-כח: התנהלות במוֹת רבו.

סעיף א

^א חייב אדם בכבוד רבו ויראתו יותר מבשל אביו (א). הגה: אביו שהוא רבו מובהק, קורא אותו בדברו: רבי (ב), אבל ברבו שאינו מובהק, קורא אותו: אבא (ג) (סברת הרב ממשמעות הטור ומש"ס ר"פ הזהב).

^א משנה בבא מציעא דף לג, א ובסוף כריתות.

• יותר מבשל אביו – חובת כיבוד רבו נובעת מחובת כיבוד אביו. גם החובה לירא מרבו נלמדת מחובת היראה מאביו. ומדוע? כי האדם מורכב מחלק גשמי ומחלק רוחני. ההורים נתנו לאדם את גופו, והרב העיר את רוחו של התלמיד וחיברו לתורה. אם כן, הרב הוא 'אב' ברמה יותר גבוהה.

למעשה, וכפי שכבר הקדמנו, בימינו כמעט ואין בנמצא "רב מובהק". ומאידך, גם להורים, במשפחה רגילה, יש חלק משמעותי בהתפתחות הרוחנית של ילדם. הם הלא מחנכים אותו, לומדים עמו תורה, ומהווים דוגמה רוחנית עבורו. לכן, קביעת המשנה (ב"מ לג, א) "שאביו הביאו לחיי עולם הזה, ורבו לחיי עולם הבא", אינה תואמת למציאות השכיחה של ימינו.

• קורא אותו בדברו: רבי – אם האב הוא גם רבו המובהק של הבן, אז התואר "רבי" מתאים לו יותר, מכיוון שהמלמד תורה חשוב יותר מאב, כאמור.
• קורא אותו: אבא – ככל בן לאביו, וכיום כך יש לנהוג למעשה, הואיל ואין במציאות "רבו מובהק".

סעיף ב

^ב כל החולק על רבו (ד), כחולק על השכינה (ה). וכל העושה מריבה עם רבו (ו), כעושה עם השכינה. וכל המתרעם עליו (ז), כאילו מתרעם על השכינה (ח). וכל המהרהר אחר רבו, כמהרהר אחר השכינה (ט).

^ב מימרות דאמוראי סנהדרין דף קי, א.

• החולק על רבו – משמעות "חולק על רבו" היא הרצון להיות במקום הרב, ולפסוק במקומו. העניין יוסבר בהרחבה להלן, בסעיף הבא.
• כחולק על השכינה – הדבר נלמד מקורח, שמרד במשה רבנו, רבם המובהק של כל ישראל, ורצה לפסוק הלכה ולהנהיג במקומו. הפסוק (במדבר כו, ט) "וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם… אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח, בְּהַצֹּתָם עַל ה'" מלמד, כי מחלוקת על משה רבנו היתה כמו מחלוקת על הקב"ה.
• מריבה עם רבו – ב"מֵי מריבה" רבו בני ישראל עם משה רבנו על מחסור במים, וכשהוכיחם משה, הכתוב אומר (במדבר כ, יג) "הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ה' וַיִּקָּדֵשׁ בָּם". למדנו מזה כי מריבה עם משה רבנו, כמוה כמריבה עם הקב"ה.
• וכל המתרעם עליו – כלומר מתלונן.
• כאילו מתרעם על השכינה – כשבני ישראל התלוננו על מחסור במזון, אמר להם משה רבנו (שמות טז, ח) "…בְּתֵת ה' לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ, בִּשְׁמֹעַ ה' אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם, אֲשֶׁר אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו וְנַחְנוּ מָה לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל השם". פסוק זה מלמד, כי תלונות על משה רבנו נחשבות כתלונות על הקב"ה.
• כמהרהר אחר השכינה – הכוונה היא אפילו מחשבה רעה על הרב, נחשבת כמחשבה רעה על הקב"ה. כך למדנו מהפסוק (במדבר כא, ה) "וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר…". וכפי שהסביר בתרגום יונתן בן עוזיאל, חשב העם בליבו מחשבות רעות על משה, שהוציא אותם ממצרים אל המדבר, והיה זה כמו שחשבו רעה על השכינה.

סעיף ג

^ג איזהו חולק על רבו, כל שקובע לו מדרש ויושב ודורש ומלמד ^ד שלא ברשות רבו, ורבו קיים ^ה אף על פי שהוא במדינה אחרת (י). הגה: אבל מותר לחלוק עליו באיזה פסק או הוראה, אם יש לו ראיות והוכחות לדבריו שהדין עמו (יא) (פסקי מהרא"י סי' רל"ח).

^ג לשון רמב"ם בפ"ה מהלכות תלמוד תורה, שסובר שזה פי' חולק על רבו. ^ד ברייתא שם דף ה, ב. ^ה ברייתא שם.

• אף על פי שהוא במדינה אחרת – ה"חולק על רבו", הוא תלמיד הפותח בית מדרש, ופוסק הלכות ללא רשות מרבו. הקמת בית מדרש ללא נטילת רשות מהרב, יש בה כעין זלזול וכפיות טובה, וביטוי של חוסר כבוד לרב, שרוב תורתו ממנו. עם זאת, על הרב לתת רשות לתלמידו, כי מה שחשוב זה הפצת התורה, אבל התלמיד, צריך לפעול בצורה מכובדת ומכבדת.
• שהדין עמו – חובת הכבוד כלפי רבו, אין פירושה ביטול התלמיד ודעותיו, כי רדיפת האמת אהובה על הכל. על כן ברור שהתלמיד רשאי להביע את דעתו ההלכתית, אפילו אם היא חולקת על זו של רבו, ובלבד שיבסס את פסיקתו על הוכחות ממקורות נאמנים.

סעיף ד

(יב)  ^ו אסור לאדם להורות לפני רבו לעולם (יג), וכל המורה לפניו חייב מיתה (יד). הגה: ואפילו נטילת רשות לא מהני תוך שלשה פרסאות, אם הוא רבו מובהק (טו). (ב"י בשם תוספות פ"ק דסנהדרין ומהרי"ק שורש ק"ע ואגודה שם וסמ"ק סוף עשין י"ג בשם ר"י ופרק אף על פי). ^ז ואם הוא רחוק מרבו י"ב מיל (טז), ושאל לו אדם דבר הלכה בדרך מקרה, יכול להשיב (יז). אבל לקבוע עצמו להוראה ולישב ולהורות, אפילו הוא בסוף העולם, אסור להורות עד שימות רבו או עד שיתן לו רשות (יח). הגה: וכל זה ברבו מובהק, אבל בתלמיד חבר (יט), אפילו תוך שלשה פרסאות שרי (כ) (רי"ף ורמב"ם כדאיתא בבית יוסף). ויש אומרים דמכל מקום לפני רבו ממש אסור (כא) (ריב"ש סי' רע"א), ואפילו שלא בפניו ממש, ^ח אם התחילו בכבוד הרב לומר שישאלו לרב (כב), ^ט או שהרב מופלג בחכמה וזקנה, אין להורות בעירו (כג) (בב"י מגמרא בפ' הדר). ^י ויש אומרים דתלמיד גמור (כד) תוך י"ב מיל חייב מיתה (כה), אם הוא מורה. ^יא חוץ לי"ב מיל, פטור אבל אסור (כו). הגה: ויש אומרים דדוקא ברגיל לבא לעירו של תלמיד. אבל אם אינו רגיל לבא שם, רק בדרך אקראי, מותר, כל שהוא חוץ לג' פרסאות (כז) (מרדכי בשם ריב"א). ^יב תלמיד חבר (כח) תוך י"ב מיל, פטור אבל אסור (כט). וחוץ לי"ב מיל, מותר (ל). ^יג אף על פי שנטל רשות מרב אחד (לא), לא סגי (לב), עד שיטול רשות מכל רבותיו המובהקים (לג). הגה: והאי מובהקים לא מיירי כשאר רבו מובהק שרוב חכמתו ממנו, דאם כן לא אפשר להיות לו הרבה רבותיו מובהקים (לד), אלא רצה לומר תלמיד גמור (לה), לאפוקי תלמיד חבר דהיינו שנתגדל בתורה ונעשה חבר לרבו, דהיינו שהוא קרוב להיות גדול כרבו (לו) (מהרי"ק שורש ק"ע וב"י בשם רשב"ם פ' יש נוחלין). מיהו יש חולקין וסבירא להו דאי קבל רשות מרבו אחד, מהני להורות חוץ לג' פרסאות (לז) (תשובת הרשב"א סי' קי"א וריב"ש סי' רפ"א). אבל תוך ג' פרסאות, לא מהני ליה (לח). ויש אומרים דכל שאינו רבו מובהק, דהיינו שאין רוב חכמתו ממנו, תלמיד חבר הוא (לט) (ב"י בשם הרמב"ם) (מ).

^ו מימרא דרבא עירובין דף סב, א. ^ז טור בשם הרמב"ם (פ"ה מהלכות ת"ת דין ג) מברייתא שם, וכפי' הרמב"ם שם, דלא תקשי מהך ברייתא דמשמע אפילו לא נטל רשות מותר חוץ לשלש פרסאות, אהא דרב הונא לא אורי בחרתא דארגיז וכו' שם, והתוספות תירצו כמ"ש הרב רמ"א בהג"ה. ^ח כתירוצא קמא שם דף סג, א. ^ט כתירוצא בתרא שם. ^י שם בשם אביו הרא"ש ממימרא דרבא שם דף סג, א דומיא דבני אהרן, וההוא תלמיד שהורה לפני רבי אליעזר שם, והגהת מיימוני. ^יא ממימרא דרבא שם, וכמ"ש התוספות שם, ובסנהדרין דף ה, ב. ^יב מעובדא דתנחום בריה דרבי אמי וכו' שם, וכפירוש התוספות שם בעירובין דף סב, ב. ואפי' נטל רשות, משום דלא מסתייעא מלתא, הואיל ורבו אצלו, מעובדא דאריסיה דאביי דאתא לקמיה דאביי וכו', כתובות דף ס, ב וכפירוש רש"י והתוס' שם, ומשמע דתוך ג' פרסאות חשוב רבו אצלו, וכ"כ מהרי"ק בשורש קע"ג, דדוקא חוץ לג' פרסאות מועיל רשות, וכמ"ש הרמ"א בהג"ה לעיל. ^יג מהרי"ק שם.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה דן באיסור החל על תלמיד לפסוק הלכות, ללא קבלת אישור מרבו. רבו הדעות על היקף ומגבלות איסור זה, וקבלת רשות מרבו היא אחת מהמגבלות. איסור זה נובע לא רק מחובת כבוד, אלא גם מחשש מהותי, שהתלמיד טרם רכש את הידע התורני-הלכתי ודרכי ההנהגה הנדרשים; על כן, קבלת רשות מרבו, היא עקרונית. היא מעידה על המשכיות מסורת התורה. ובעבר, בזמן הסנהדרין, ניתנה רשות באמצעות סמיכה, שהסמיכה את התלמיד לשבת בבתי דין. גם כיום, סמיכה מרבנים מעידה על כשירות התלמיד להורות הלכה, ומבטיחה שאינו מייצר תורה חדשה, אלא פוסק על פי המסורת, וכללי ההלכה המקובלים.
• לעולם – האיסור להורות בפני רב מתייחס לפסיקת הלכות, ולא במסירת שיעור תורה או גמרא, שוודאי מותרת, כי אין זו הוראה.
• חייב מיתה – בידי שמים. עם זאת, קבלת רשות מהרב, כפי שנראה להלן, מתירה את ההוראה.
• אם הוא רבו מובהק – הרמ"א חולק וסובר שאפילו אם התלמיד קיבל רשות מרבו, אסור לו להורות בפניו. וטווח של שלושה פרסאות, עדיין נחשב "בפניו". הטעם לכך הוא, שאין לתלמיד סייעתא דשמיא במקום רבו, ושיקול דעתו אינו נכון.
• י"ב מיל – כשנים עשר קילומטר (שהם שלשה פרסאות).
• יכול להשיב – גם ללא רשות מרבו.
• עד שיתן לו רשות – ואם רואה הרב שהתלמיד ראוי לכך, רשאי הוא לתת אישור לתלמידו להורות, כדי להרבות תורה בישראל.
• בתלמיד חבר – למד מרבו מובהק עד שנתגדל בעצמו ונעשה תלמיד חכם גדול, קרוב לגדלותו של רבו. אם הרב נתן לו רשות, מותר לו להורות הלכה גם בתוך יב מיל.
• תוך שלשה פרסאות שרי – הרמ"א חולק על המחבר וסובר שתלמיד חבר יכול להורות הלכה גם ללא רשות מרבו, אפילו בתוך יב מיל. בניגוד לדעת המחבר, שהתיר רק מחוץ ל-יב מיל.
• לפני רבו ממש אסור – אף שמעיקר הדין מותר לתלמיד חבר להורות הלכה בפני רבו, עליו להימנע מכך כדי לכבד את רבו שגידלו בתורה. כי חובה לכבד את הרב, גם כאשר הגיע התלמיד קרוב למדרגת רבו.
• לומר שישאלו לרב – כגון במצב בו מתנהל ויכוח הלכתי, ואחד המתווכחים מציע לשאול את רב המקום, שהוא רבם. גם אם נמצא במקום תלמיד חבר, עליו להימנע מלפסוק הלכה, ולא יתגאה לומר, אני יכול להשיב לכם. כי הואיל ופתחו בכבוד הרב, צריך לפנות אליו.
• אין להורות בעירו – כאן מרחיב הרמ"א את חובת הכבוד, וקובע שאפילו תלמיד חכם אחר צריך לכבד את הרב הגדול בתורה ובזקנה במקומו (עיר או שכונה וכדומה).
• דתלמיד גמור – שמדרגתו בתורה וחכמה רחוקה מאוד ממדרגת רבו.
• חייב מיתה – כי תלמיד המחשיב עצמו כמו רבו, מפגין זלזול גדול ברבו.
• פטור אבל אסור – הוראת הלכה של תלמיד, במרחק גדול מ-יב מיל, גם היא אסורה ללא נטילת רשות. אבל חומרת הזלזול ברבו קטנה יותר, על כן אינו חייב מיתה.
• כל שהוא חוץ לג' פרסאות – הרמ"א מקל ומתיר לתלמיד להורות מחוץ ל-יב מיל גם ללא קבלת אישור מרבו המובהק. אמנם המחבר סובר שגם במרחק זה, אסור להורות ללא רשות.
• תלמיד חבר – תלמיד שהגיע לרמה גבוהה של ידע וחוכמה, קרובה למדרגת רבו.
• תוך י"ב מיל, פטור אבל אסור – במרחק זה, תלמיד חבר המורה ללא רשות, אינו חייב מיתה. כיוון שהוא אכן ראוי לפסוק הלכה, ואין בכך זלזול של ממש ברבו.
• וחוץ לי"ב מיל, מותר – להורות, כי הוא תלמיד חכם. ואין בכך כל זלזול ברבו, כי אין זה מקום רבו.
• שנטל רשות מרב אחד – כאן חוזר המחבר לכלל הבסיסי שראינו בתחילת הסעיף: תלמיד שקיבל רשות מרבו, רשאי להורות בכל מקום.
• לא סגי – לא מספיק. כלומר, קבלת רשות מרב אחד אינה מספיקה, וצריך לקבל רשות מכל רבותיו המובהקים.
• מכל רבותיו המובהקים – לפי המחבר, ייתכנו מספר רבנים מובהקים, מהם קיבל התלמיד את רוב חכמתו. כל רב, בתחום לימוד ספציפי. כלומר, אין בהכרח רב אחד המהווה את מקור הידע העיקרי של התלמיד בכל תחומי התורה, אלא יתכן שהתלמיד רכש את רוב ידיעותיו בתחום המקרא מרב אחד, בתחום המשנה מרב אחר, ובתחום ההלכה מרב נוסף וכן הלאה[1]. במצב זה, כל אחד מהרבנים נחשב רב מובהק של התלמיד, בתחום הלימוד הספציפי.
• לא אפשר להיות לו הרבה רבותיו מובהקים – לפי הרמ"א, רב מובהק הוא רק אחד, ממנו קיבל התלמיד את רוב חכמתו, בכל התחומים.
• רצה לומר תלמיד גמור – כלומר, התלמיד למד אצל מספר רבנים, אך לא נעשה חכם גדול. תלמיד זה צריך לבקש רשות, מכל הרבנים החשובים שלו.
• שהוא קרוב להיות גדול כרבו – תלמיד זה, אינו צריך לבקש רשות כלל.
• מהני להורות חוץ לג' פרסאות – תלמיד שאינו תלמיד חבר, כלומר אינו תלמיד חכם גדול, אינו חייב בקבלת רשות מכל רבותיו, אלא רשאי להורות אפילו אם קיבל רשות מרב אחד.
• תוך ג' פרסאות, לא מהני ליה – לדעת הרמ"א, אסור להורות כלל בפני רבו, או בטווח של שלוש פרסאות המוגדר גם כ"בפני רבו", למרות שקיבל רשות, וכפי שראינו בתחילת הסעיף.
• תלמיד חבר הוא – תלמיד שאין לו רב מובהק, רשאי להורות בכל מקום, ללא צורך בקבלת רשות.
• סיכום עיקרי הדינים של הסעיף, לפי שיטות המחבר והרמ"א.

למחבר:

• תלמיד שקיבל רשות מרבו, רשאי להורות בכל מקום, בין חוץ ל-יב מיל, ובין תוך יב מיל.
• אם יש לו מספר רבנים מובהקים, עליו לבקש רשות מכולם.
• לא קיבל רשות מרבו, רשאי להורות רק באופן אקראי, ורק מחוץ ל-יב מיל.
• תלמיד חבר רשאי להורות ללא רשות, רק מחוץ ל-יב מיל.

דעת הרמ"א:

• תלמיד שיש לו רב מובהק, גם אם קיבל רשות, אסור להורות בתוך יב מיל.
• אם אין לתלמיד רב מובהק, יש אומרים שצריך לקבל רשות מכל רבותיו. ויש אומרים שמספיקה רשות מאחד מהם, כדי להורות מחוץ ל-יב מיל.
• תלמיד חכם גדול שאין לו רב מובהק, אינו צריך לבקש רשות מאף אחד מרבותיו, אפילו בתוך יב מיל של רבו.

סעיף ה

^יד אין תלמיד יכול לסמוך אחרים במקום רבו (מא).

^יד שם בשורש קי"ז, וכ"כ התוספות בסנהדרין דף ה סוף ע"א, מהא דא"ר חייא לרבי בן אחי יורד לבבל וכו'.

• לסמוך אחרים במקום רבו – גם אם תלמיד קיבל רשות מרבו להורות הלכה, אינו רשאי לתת רשות לתלמידים אחרים. ה"סמיכה" היא הענקת סמכות הלכתית – פעולה השמורה לרב בלבד. לפיכך, הגם שקיבל רשות להורות, הרי לא קיבל את הסמכויות של רבו.

סעיף ו

^טו אם לא קבל הנסמך הסמיכה מיד הרב ההוא הסומך אלא על ידי רבנים אחרים, והוא נעשה להם סניף, אין לאותו הרב להשתרר עליו כלל אם אינו רבו (מב). הגה: אבל אם סְמָכוֹ לבדו, נהגו שהנסמך כפוף קצת לְסוֹמְכוֹ (מג) (מהרי"ק שורש קי"ז וקי"ג). וכן מי שלומד בישיבה זמן אחד (מד), נהגו לומר שהוא תלמיד בעל הישיבה (מה), אף על פי שאפשר שבעל הישיבה שמע יותר חידושים ממנו (מו), ויש למנהגים אלו עיקר על מה שיסמוכו (מז) (בפסקי מהרא"י).

^טו בתשובות מהרי"ק שם, מהא דרבה בר רב הונא כי הוה מנצי בהדי ריש גלותא.

• אם אינו רבו – מנהגו של עולם, שהמועמדים לרבנות, אחר הכנה ולימוד מרובה, ניגשים לתלמידי חכמים שונים, לצורך בחינת ידיעותיהם והערכת כשירותם ההלכתית. אחר שהנבחן עומד בכור המבחן, ומתברר כי הוא אכן ראוי להוראה, הרב הבוחן נותן לו "כתב סמיכה", בו רשום כי הוא רשאי להורות בהלכה. סומך זה, אינו בהכרח רבו של הנבחן, ואינו רשאי לדרוש כפיפות מהנסמך, כי מבחן הסמיכה אינו מקנה לבוחן סמכות מעבר לבחינת יכולת ההוראה.
• נהגו שהנסמך כפוף קצת לְסוֹמְכוֹ – אם קיבל סמיכה מרב אחד בלבד, המנהג הוא שהנסמך נוהג קצת כפיפות כלפי הרב הסומך.
• מי שלומד בישיבה זמן אחד – בישיבות רגילים להגדיר שלשה זמנים "זמן אלול", "זמן חורף", ו"זמן קיץ". איני יודע אם זו כוונת הרמ"א, אבל ברור שהתלמיד חייב לשהות בישיבה תקופה משמעותית בת כמה חודשים.
• תלמיד בעל הישיבה – בעל הישיבה הוא ראש הישיבה. ומי שלומד בישיבתו תקופה מסוימת, נהוג לראות בו "תלמיד" של ראש הישיבה, גם אם לא התקיימו יחסי לימוד ישירים, ומחויב לנהוג בו כבוד.
• ממנו – גם אם יתכן שתלמיד זה חכם יותר מראש הישיבה, וראש הישיבה למד מהתלמיד יותר ממה שהתלמיד למד ממנו, אף על פי כן, חייב הוא לכבד קצת את ראש הישיבה.
• על מה שיסמוכו – ואף שמנהג זה נראה כנוגד את הכללים לעיל, לפיהם החיוב בכבוד רבו נוהג דווקא כלפי רבו המובהק, עם כל זה, זהו מנהג ראוי. כפי הנראה, הסיבה לכך היא בשל חשיבות מוסד הישיבה, ואחריותו של ראש הישיבה לקיומה. אחריות זו מעניקה לו זכויות גדולות, כמי שנושא באחריות להפצת והרבצת התורה.

סעיף ז

^טז לא מקרי הוראה אלא כְּשֶׁמּוֹרֶה על מעשה שבא לפניו, אבל אם שאלו לתלמיד הלכה כדברי מי, יכול לומר מה שבדעתו, כיון שאינו מורה על מעשה שבא לפניו (מח).

^טז התוס' והרא"ש שם בעירובין וש"פ.

• שאינו מורה על מעשה שבא לפניו – כלומר, איסור ההוראה בפני רבו מתייחס רק למקרים בהם התלמיד פוסק הלכה באופן מעשי, ולא ללימוד תורה באופן תיאורטי.

סעיף ח

^יז לא מקרי הוראה אלא בדבר שיש בו חידוש לשואל, אבל בהוראה ידועה שהיא פשוטה לכל, כגון נותן טעם לפגם או לבטל איסור בששים וכיוצא באלו, מותר (מט).

^יז ג"ז בתוספות והרא"ש שם וש"פ.

• מותר – איסור הוראה מתייחס רק למקרים בהם התלמיד מחדש דבר הלכה עבור השואל. אך כאשר ההלכה ידועה, אין איסור. על כן מותר לתלמיד להורות פסקי הלכה, על פי ספרים של גדולי הרבנים, כי אין בכך משום חידוש.

סעיף ט

^יח יש מי שכתב שכל הכתוב בספרים מפסקי הגאונים יכול להורות בימי רבו, רק לא יורה דבר מלבו, ולא יסמוך על ראיותיו לדמות מילתא למילתא מעצמו (נ).

^יח הגהמי"י בשם הר"מ.

• לדמות מילתא למילתא מעצמו – סעיף זה הוא המשך לסעיף הקודם. התורה מונחת בפני כל הלומדים. וכל זמן שהשאלה הנדונה אינה מקרה חדש, שטרם היה לעולמים, יכול התלמיד להורות הלכה אפילו בזמן רבו. אבל אם מדובר בנידון חדש, המצריך שיקול דעת משמעותי ונרחב, כדי להכריע במציאות עכשווית על פי פסיקות קודמות, בזה אין התלמיד יכול להסתמך על חידושים או ראיות שהוא עצמו מצא. כי זו "הוראה", ולצורך זה, עליו לקבל אישור מרבו. ואף שכתב המחבר בלשון "יש מי שכתב", אפשר לסמוך על דעה זו.

סעיף י

^יט יש מי שכתב שאסור לחכם להתיר דבר התמוה שנראה לרבים שהתיר את האסור (נא).

^יט ג"ז שם בשמו.

• שנראה לרבים שהתיר את האסור – לדעה זו, קיימת מגבלה על חכם שאינו יכול להורות הלכה העלולה להתפרש כהתרת איסור.

עם זאת, יש להבחין בין פסיקה שיש בה שינוי קבוע מההנהגה המקובלת, לבין היתר לשעת הצורך. שינוי קבוע בהנהגה המקובלת מצריך זהירות רבה, ויש להימנע ממנו. לעומת זאת, היתר הניתן רק לשעת הצורך, וללא שינוי קבוע בהנהגה המקובלת, ודאי מותר.

הש"ך (ס"ק יז) סובר שמגבלה זו נאמרה רק כאשר הרב מתיר סתם. אך אם הוא מביא ראיות ונותן טעם לפסיקתו, מותר להורות היתר, אף במקרה העלול להתפרש בעיני הציבור כהתרה של איסור. מאחר ומסביר את פסיקתו באופן משכנע, ובלבד כמובן, שיפסוק בהתאם למקורות ולכללים ההלכתיים[2].

סעיף יא

^כ לאפרושי מאיסורא (נב), כגון שרואה אדם שעובר עבירה מפני שאינו יודע שהוא אסור, או מפני רשעתו, מותר להפרישו ולומר לו שהוא אסור, בפני רבו (נג), שבכל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב (נד).

^כ מימרא דרבא שם בעירובין דף סג, א.

• לאפרושי מאיסורא – למנוע אדם מעשיית איסור.
• בפני רבו – תלמיד רשאי להתערב ולמנוע עבירה, הנעשית מתוך בורות או רשעות, גם אם רבו נוכח במקום. כגון שרבו לא שם לב או אין לו את הכוח להוכיח.
• אין חולקין כבוד לרב – במקום בו יש חילול השם, חובת השמירה על כבוד השם גוברת על חובת כיבוד הרב, לכן, גם אם הדבר כרוך בפגיעה בכבוד רבו, התלמיד רשאי להתערב.

אולם יש צורך בשיקול דעת זהיר, מצד התלמיד. כי יתכן שלרבו יש סיבות טובות מדוע הוא שותק, כגון שמסתפק בדיני תוכחה, המורכבים מאוד. לכן, ישקול התלמיד היטב את נסיבות המקרה בטרם יתערב, כדי להימנע מפגיעה בכבוד הרב שלא לצורך.

סעיף יב

^כא אם בני ביתו של תלמיד הוצרכו להוראה (נה) ושאלו לו, לא יורה להם במקום רבו (נו) (ולא כל מי שמת רבו מותר לישב ולהורות, אלא אם כן הגיע להוראה (נז)) (טור בשם הרמב"ם).

^כא הרא"ש שם.

• הוצרכו להוראה – בעניין שדינו לא ברור.
• לא יורה להם במקום רבו – אלא ישאל את רבו.
• הגיע להוראה – מה שהתירו לתלמיד להורות אחר פטירת רבו, ללא קבלת אישור מרבו, אין זה אלא בתלמיד חכם הראוי להוראה.

סעיף יג

^כב תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, הרי זה שוטה רשע וגס רוח, ועליו נאמר: כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה (נח) (משלי ז, כו). הגה: ותלמידים הקטנים הקופצים להורות ולישב בראש, להתגדל בפני עמי הארץ, מרבים מחלוקת ומחריבים העולם ומכבין נרה של תורה (טור מהרמב"ם). ויזהר כל אדם שלא יורה כשהוא שתוי יין או שאר דברים המשכרים, אפילו בדבר פשוט, אם לא שהוא דבר ברור בפוסקים וזיל קרי בי רב הוא (נט) (ת"ה סימן מ"ב ובמהרי"ק שורש ק"ע ועס"ק י"ט). עיין בחושן המשפט סי' ז' (ס).

^כב טור בשם הרמב"ם בפ"ה מהת"ת, ממימרא דרבי אבא, עבודה זרה דף יט, ב.

• כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה – הוא עלול לטעות בהוראותיו, ולהכשיל אחרים.
• וזיל קרי בי רב הוא – תרגום: הלכה שאפילו תלמידי בית הספר מכירים. איסור זה נלמד מן התורה, בפרשת שמיני. שם נאמר לכהנים, לבל יבואו לעבודה במקדש בעודם שתויי יין, ככתוב (ויקרא י, ט) "יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד". ובהמשך כתוב גם "וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים", מכאן שאסרה תורה לפסוק הלכות, אם החכם שתה יין, וחייבה לפסוק בשיקול דעת צלול.
• עיין בחושן המשפט סי' ז' – סעיף ה, שם הביא המחבר "יש אומרים" ששְׁתוּיֵי יַיִן מֻתָּרִים לָדוּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת, כי החכם אינו מורה לבדו. ולא נאסרו אלא בהוראת הלכות בדיני איסור והיתר[3].

סעיף יד

^כג כל חכם שהגיע להוראה ואינו מורה, הרי זה מונע תורה ונותן מכשולות לפני רבים, ועליו נאמר: וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ (סא) (משלי ז, כו). הגה: ענין הַסְּמִיכוֹת שנהגו בזמן הזה (סב), כדי שידעו כל העם שהגיע להוראה, ומה שמורה הוא ברשות רבו הסומכו (סג), ולכן אם כבר מת רבו אין צריך לסמיכות (סד). וכן בתלמיד חבר (סה), כדרך שנתבאר לעיל, במקום שאין צריך רשות (סו) אין צריך סמיכות (סז) (ריב"ש סימן רע"א ודלא כנחלת אבות פ' שנו חכמים). ויש אומרים דמי שאינו מוסמך למורינו (סח) ונותן גיטין וחליצות, אין במעשיו כלום, ויש לחוש לגיטין וחליצות שנתן (סט), אם לא שידוע לכל שמומחה לרבים הוא רק שמצד ענוה ושפלות אינו מבקש גדולות (ע) (מהר"ד כהן סי' כ' ומהרי"ו סי' פ"ה וקכ"ב). ויש חולקים ומקילין (עא) (תשובת ריב"ש הנ"ל). ובמקום עִגּוּן יש להקל אם כבר נתן גיטין וחליצות (עב), אבל לא בדרך אחר, כי מנהגן של ישראל תורה (עג), כן נראה לי. ועוד נראה לי שמותר לתת מורינו לאחד שיסדר גיטין (עד), ואף על פי שמדין הסמיכה שבימים הראשונים לא הוי דינא הכי (עה), מכל מקום עכשיו אינו אלא נטילת רשות בעלמא ושרי (עו).

^כג שם ומשם.

• ועליו נאמר: וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ – חובה על חכם הראוי להוראה, להורות הלכה לרבים. גם אם נמנע מטעמי ענווה, הרי זה אסור. תכלית לימוד התורה אינו רק כדי להתגדל מבחינה רוחנית, אלא בעיקר כדי לעבוד את ה'. ועבודת השם נעשית בעיקר, באמצעות הרבצת תורה.
• ענין הַסְּמִיכוֹת שנהגו בזמן הזה – בעידן הסנהדרין, ומאז תקופת משה רבנו, היו החכמים (הרבנים) סומכים את התלמידים לדיינות. לאחר שבטלה סנהדרין, פסקה גם הסמיכה. אם כן, לאיזה צורך מעניקים בתקופתנו "סמיכה"? הסביר רמ"א, כי הסמיכה של ימינו מעידה על מקבלה כי הוא למד והשקיע רבות בלימוד ההלכה, והוא יודע ומבין כיצד להורות בה. הרמ"א דן במעמדה של הסמיכה בזמן הזה.
• ברשות רבו הסומכו – כי לפני שרבו אישר, נאסר עליו להורות. נמצא כי הסמיכה מעידה על קבלת אישור הוראה.
• אין צריך לסמיכות – מאחר ורבו נפטר, אין עוד צורך לקבל אישור.
• וכן בתלמיד חבר – כלומר, תלמיד שנהיה תלמיד חכם בעצמו.
• במקום שאין צריך רשות – כגון שאין לו רב מובהק.
• אין צריך סמיכות – כי הסמיכה עיקרה הצהרה, על קבלת רשות מרבו.
• שאינו מוסמך למורינו – שיטה זו חולקת על השיטה הקודמת וסוברת, שגם מי שאין לו "רב מובהק" צריך סמיכה מרב, כי יש צורך בתעודה שתוכיח כי הוא אכן למד ונעשה תלמיד חכם. אם לא יחזיק בתעודת סמיכה, צריך לחשוד שהוא אולי אינו בקי בהלכות.
• ויש לחוש לגיטין וחליצות שנתן – יתכן אולי שעשה אותם שלא כדין.
• אינו מבקש גדולות – כלומר, ידוע שהוא תלמיד חכם, ולמרות ידיעותיו הנרחבות והטובות בתחום ההלכה, נמנע ולא העמיד עצמו למבחן אצל רבנים, ולא קיבל תואר "רב". אצל אדם כזה, אין התעודה עיקר, אלא יכולתו האמיתית לפסוק לאמיתה של תורה, היא הקובעת.
• ויש חולקים ומקילין – לפיהם, אין לחשוד ברב שיוציא מתחת ידו גט שאינו תקין הלכתית, בלא שלמד הלכות גיטין.
• אם כבר נתן גיטין וחליצות – ואין לאסור אישה גרושה זו, כאילו היא אשת איש.
• מנהגן של ישראל תורה – כיוון שהתקבל המנהג בכלל ישראל, שרק רב בעל סמיכה מטפל בחליצות ובגיטין, אין להפר מנהג זה, שנוסד כדי לוודא שהדברים ייעשו כדין.
• לאחד שיסדר גיטין – הוא אמנם בקי בהלכות גיטין, אך בשאר חלקי התורה, אינו בקי.
• לא הוי דינא הכי – הסמיכה בזמנם הוענקה רק לתלמיד שנעשה חכם ובקי בכל חדרי התורה.
• נטילת רשות בעלמא ושרי – היום שהסמיכה המוענקת לתלמידים אינה אמיתית, הרי היא בעיקר נטילת רשות, והוכחה על הנ"ל, שהוא מכיר מקצוע פלוני בתורה. לכן מותר לתת סמיכה גם למי שאינו בקי בכל תורה, מלבד מקצוע מסוים בתורה, בו הוא אכן בקי.

סעיף טו

(עז)  ^כד אסור לתלמיד לקרות לרבו בשמו, לא בחייו ^כה ולא במותו (עח), ^כו ואפילו לקרות לאחרים ששמם כשמו אסור (עט), אם הוא שם פלאי שאין הכל רגילין לקרות בו (פ). הגה: אבל שם שרגילין בו, מותר להזכיר שלא בפני רבו (פא) (ב"י בשם הרמב"ם). וכל זה דוקא כשאינו מזכיר רק שמו לבד, אבל מותר לומר: ר' מורי פלוני (פב) (כן משמע מפי רש"י פ' חלק).

^כד כרב נחמן וכדאמר רבי יוחנן מפני מה נענש גיחזי וכו', סנהדרין דף ק, א. ^כה רמב"ם שם. ^כו לשון הרמב"ם שם, וכתב הכ"מ שם, גם צריך תלמוד מנ"ל דצריך לשנות שם האחרי', בפ"ו מהלכות ממרים כ' שכן נ"ל לדעתו.

• הקדמה לסעיף – נזכיר מה שראינו בהקדמת הסימן, שכל הדינים של סימן זה דנים ברבו מובהק. ואף שבזמננו אין מציאות של "רב מובהק", עדיין יש ללמוד מהלכות אלו, דרך ארץ וכבוד לרב המלמדו תורה.
• לא בחייו ולא במותו – ובחייו, יש להימנע מכך בין בפניו ובין שלא בפניו. אלא צריך להוסיף תואר כבוד, כגון "רבי", ואז מותר לקרוא בשמו.
• אסור – כי עלול להיווצר רושם כאילו הוא קורא כך לרבו, ללא תואר הכבוד "רבי".
• שאין הכל רגילין לקרות בו – כי דווקא שם פלאי, שאינו נפוץ בקרב הציבור, עלול ליצור רושם כזה. שם רגיל, לעומת זאת, הנפוץ בקרב הציבור, אינו מעורר חשש כזה. בהמשך יסביר הרמ"א, כי ההיתר להזכיר את שם הרב, הוא דווקא שלא בפניו.
• שלא בפני רבו – זה הסבר דברי המחבר.
• ר' מורי פלוני – זה פירוש דברי המחבר.

סעיף טז

^כז לא יתן שלום לא יתן שלום לרבו ולא יחזיר לו שלום, כדרך שאר העם, אלא שוחה לפניו ואומר לו ביראה ובכבוד: (שלום עליך רבי, ואם נתן לו רבו שלום, אומר לו:) שלום עליך מורי ורבי (פג) (וכן נוהגין. ויש אומרים דאין לתלמיד לשאול בשלום רבו כלל (פד), שנאמר: רָאוּנִי נְעָרִים וְנֶחְבָּאוּ (איוב כט, ח)) (ירושלמי, הביאו הגהת מיימוני פ"א וכ"כ תא"ו נתיב ב' וב"י בשם רבינו יונה). ^כח ולא יחלוץ תְּפִלָּיו  לפני רבו (פה) ולא ^כט יָסֵב לפניו (פו), אלא יושב כיושב לפני המלך. (היה רבו יושב בסעודה עם אחרים, נוטל רשות מרבו ואחר כך מאחרים (פז)) (רוקח סימן של"ה). ^ל ולא יתפלל לפניו (פח) לא לאחריו (פט) ולא בצדו (צ), ואין צריך לומר שאסור להלוך בצדו (צא), אלא יתרחק לאחר רבו (צב). ולא יהא מכוון כנגד אחוריו, אלא יצדד עצמו לצד אחר (צג), בין כשמתפלל עמו בין כשהולך עמו. ^לא וחוץ לד' אמות, הכל מותר (צד) (ועיין בא"ח סי' צ"ד). ^לב ולא יכנס עמו למרחץ (צה) אלא אם כן הוא צריך לו (צו). הגה: ואם היה התלמיד במרחץ קודם לרבו, ובא רבו לשם, אין צריך לצאת (צז) (מהרי"ו בדינין). וכל זה לא מיירי אלא במקום שהולכים ערומי ערוה במרחץ, אבל במקום שהולכים במכנסים (צח), מותר (אגודה פ' מקום שנהגו). וכן המנהג פשוט ליכנס עם רבו ואביו וחמיו ובעל אמו ובעל אחותו למרחץ, אף על פי שבגמרא אסרו כולם, והכל הוא מטעם דעכשיו הולכים במכנסים (צט). ^לג ולא ישב לפניו, עד שיאמר לו: שב, ולא יעמוד, עד שיאמר לו: עמוד, או עד שיטול רשות לעמוד. ^לד וּכְשֶׁיִּפָּטֵר מלפניו לא יחזיר לו אחוריו, אלא נרתע לאחוריו, ופניו כנגד פני רבו (ק). הגה: (קא) והנפטר מרבו ונטל ממנו רשות (קב) ולן בעיר, צריך לחזור וליטול ממנו רשות (קג) (ש"ס פ"ק דמ"ק ור' ירוחם). ודוקא שלא אמר לו מתחלה שרוצה ללון בעיר, אבל אם הגיד לו בשעה שנטל רשות, אין צריך לחזור וליטול ממנו רשות (הר"ן שם). ^לה ולא ישב במקומו; ולא יכריע דבריו בפניו; ולא יסתור דבריו (קד). ^לו וחייב לעמוד מפניו, משיראנו מרחוק מלא עיניו עד שיתכסה ממנו שלא יראה קומתו, ^לז ואחר כך ישב (קה). ^לח ואפילו היה רכוב, צריך לעמוד מפניו, דחשיב כמהלך (קו). הגה: ויש אומרים דאין אדם חייב לעמוד לפני רבו, רק שחרית וערבית (קז) (טור בשם הרמב"ם). ^(*) ודוקא בבית הרב, אבל בפני אחרים שאין יודעים שעמד לפניו, חייב לעמוד (קח) (ב"י בשם התוס' ומרדכי בשם ר"י וע"פ).

^כז ברייתא דר"א ברכות דף כז, ב. ^כח ל' רמב"ם שם בפ"ה מהלכות ת"ת, וכאשר הגהתי כן הוא שם ובטור. ^כט שם מהא דאמרינן אשר הרים יד במלך, שחלץ תפילין בפניו, סנהדרין דף קא, ב ומורא רבו כמורא מלך. ^ל שם ממימרא דרב יהודה אמר רב, ברכות דף כז, א ציינתיו ג"כ בטור א"ח סי' צ. ^לא ה"ר יונה וכ"כ הטור מהא דמשני רב אמי ורב אסי חוץ לארבע אמות עברו ברכות שם. ^לב ברייתא פסחים דף נא, א. ^לג ל' הרמב"ם שם ממדרש רות ויאמר שבו פה וישבו מכאן שאין רשות לקטן לישב וכו'. ^לד יומא דף נג, א. ^לה הרמב"ם שם ויליף מדתני' גבי אביו וציינתיו לעיל בסי' רמ סעיף ב, וכ"ש לרבו שכבודו חמור מכבוד אביו. ^לו ממימרא דאביי קידושין דף לג, א. ^לז איבעיא, ופשטא אביי שם ומעובדא דאביי שם ע"א. ^לח ממימרא דרבי ינאי שם. ^(*) פירוש, שדרים בבית הרב, דמסתמא עמדו שחרית וערבית, כ"כ בתוספות שם ריש ע"ב.

• שלום עליך מורי ורבי – כלומר, לא יברך התלמיד את רבו בצורה רגילה כמו שפונה לחבר, אלא יבדיל את הרב משאר בני אדם.
• כלל – אמנם המנהג הוא כדעה ראשונה, ומותר לתת לרב שלום בצורה מכובדת.
• ולא יחלוץ תְּפִלָּיו לפני רבו – קיימת דרישה שהתלמיד יעמוד לפני רבו מתוך יראה. חליצתם בעוד הרב מצוי סמוך לו מבטאת חוסר יראה, ומביעה זלזול בכבוד הרב. על כן יתרחק מעט, ואז יסירם.
• ולא יָסֵב לפניו – ההסבה הנזכרת היא ישיבה בצורה נוחה. כאשר התלמיד יושב לפני רבו, עליו לשמור על יראת כבוד, ולשבת בסגנון מתאים. ההשוואה למלך, מדגישה את יראת הכבוד הנדרשת כלפי הרב.
• נוטל רשות מרבו ואחר כך מאחרים – מדובר בתלמיד שהוזמן לברך ברכת המזון, ורבו יושב בשולחן יחד עם רבנים אחרים. במצב זה, צריך התלמיד לומר "ברשות רבי ורבותי"[4].
• ולא יתפלל לפניו – התפילה היא עמידה בפני הקב"ה, וכשנעמד ישירות מלפניו, נראה הדבר כאילו הוא חשוב מרבו.
• לא לאחריו – יש אומרים שגם תלמיד המתמקם מאחורי רבו, או סמוך לו, עשוי להעביר רושם של חוסר דרך ארץ. עם זאת, יש שאינם רואים בזה חוסר דרך ארץ, אלא שזה נראה כאילו משתחווה לרבו.
• ולא בצדו – יש להימנע ממצבים העלולים להעביר רושם, כאילו התלמיד רואה עצמו שווה לרבו. וכל זה רק כשמתפללים ביחיד, אבל בתפילה בציבור, אין איסור[5].
• שאסור להלוך בצדו – כאילו הוא שווה לו.
• אלא יתרחק לאחר רבו – לא יהיה סמוך אליו.
• יצדד עצמו לצד אחר – שלא ייראה כאילו עוקב אחריו.
• וחוץ לד' אמות, הכל מותר – כי אז אין שום חיסרון כבוד.
• ולא יכנס עמו למרחץ – בזמנם לא היה מקלחות או אמבטיות בתוך הבתים, וכדי להתרחץ, היו כולם הולכים לבית המרחץ העירוני. זהו אחד הצרכים החיוניים של כל אדם, הרב כמו התלמידים.
• אלא אם כן הוא צריך לו – אמנם כשהרב לא זקוק לו, ימתין עד שהרב יסיים ויצא, כדי שלא יראה את רבו ללא לבוש.
• אין צריך לצאת – כיון שהגיע קודם, וכבר נכח במרחץ, לא מבקשים ממנו לצאת.
• במקום שהולכים במכנסים – משהו דומה לבגד ים.
• דעכשיו הולכים במכנסים – על כן בבריכה של ימינו, אין איסור.
• ופניו כנגד פני רבו – כל זה כדי להביע כבוד גדול כלפי רבו. וכפי שאמרו חז"ל, יהא מורא רבך כמורא שמים.
• הגה – דברי הרמ"א דנים בתלמיד הלומד בקביעות עם רבו. כשמתעורר צורך לעזוב לתקופה, עליו לבקש אישור מרבו, ולא להיעלם סתם כך, ללא הודעה. מכאן אנו למדים כי מדת דרך ארץ היא, למשתתף בשיעור קבוע, שאם מסיבה כלשהי אינו יכול לבוא לשיעור, ראוי שיודיע לרב מראש על היעדרותו.
• ונטל ממנו רשות – והיה רבו סבור, שילך מיד.
• צריך לחזור וליטול ממנו רשות – על התלמיד להודיע לרבו על השינוי בתוכניותיו, כדי להראות כבוד לרבו, שלא ישמע על השינוי מפי אחרים, ויחשוב שהתלמיד סתם מזלזל בו, ומתעלם ממנו.
• ולא יסתור דבריו – כפי שראינו בבן כלפי אביו (לעיל סימן רמ סעיף ב). התלמיד רשאי אמנם לחלוק על רבו בלימוד או בהלכה, אבל צריך לעשות זאת בכבוד הראוי.
• ואחר כך ישב – כאשר התלמיד רואה את הרב, הוא חייב לעמוד כדי לכבדו, ולא לשבת עד שהרב יכוסה מעיניו, או לאחר שרבו התיישב.
• דחשיב כמהלך – אפילו אם הרב רכוב על סוס, חייב לעמוד בפניו, כי העמידה היא אות כבוד עבור הרב.
• רק שחרית וערבית – כשם שקבלת מלכות שמים נעשית פעמיים ביום בלבד, בקריאת שמע שחרית, ובקריאת שמע ערבית. כך הקימה לכבוד הרב, מחויבת פעמיים בלבד, שחרית וערבית, כדי שלא לכבדו יותר מכבוד שמים. אמנם המחבר לא סבור כך. לדעתו, חובה לקום לפני רבו בכל פעם שעובר לפניו, כי גם אם הייתה השכינה מופיעה בפנינו כמה פעמים ביום, היינו עומדים לפניה ביראה.
• חייב לעמוד – בפני אנשים אחרים, שאינם יודעים שהתלמיד כבר עמד לפני רבו, ישנה חובה לעמוד שוב, כדי שלא יחשדו בו כמזלזל בכבוד רבו.

סעיף יז

^לט שלשה שהיו מהלכים בדרך, הרב באמצע, הגדול לימין, והקטן לשמאל (קט). הגה: והא דאין מכבדים בדרכים אלא בפתח הראויה למזוזה (קי), היינו שכל אחד הולך לדרכו ואינן בחבורה אחת, אבל אם הם בחבורה אחת, מכבדים בדרכים (קיא) (הגהות מיי' פ"ו דהל' ת"ת ובתוספות פרק ^מ במה בהמה). ובמקום סכנה, אין צריך לכבד כלל (קיב) (מרדכי בשם ראבי"ה פ' שלשה שאכלו).

^לט ברייתא יומא דף לו, א. ^מ שבת דף נא, ב.

• הגדול לימין, והקטן לשמאל – סידור זה נקבע רק למצב בו הולכים בחבורה, יחד עם הרב. אבל אם לא הולכים יחד, כגון שהתלמיד ממהר לדרכו, רשאי הוא להקדים וללכת לפני רבו, כפי שהרמ"א מיד כותב. ובא להסביר את דברי המחבר, ולא לחלוק עליו.
• בפתח הראויה למזוזה – הכיבוד האמור נוהג במצבים הראויים לו, כגון בכניסה למבנה, שם נדרש התלמיד להקפיד על סדר הכניסה, ולאפשר לרב להיכנס ראשון. אבל כשכל אחד הולך לדרכו, גם אם הזדמן באופן מקרי שהתלמיד נפגש עם רבו בדרך, והתלמיד הולך מהר יותר, אין צורך בהקפדה זו, ורשאי הוא לעקוף את רבו.
• מכבדים בדרכים – כשהולכים כקבוצה, צריך לכבד את הרב גם בדרכים.
• אין צריך לכבד כלל – גם כשהולכים בחבורה, כי לא מתעסקים בכיבודים, אלא ביציאה ממקום סכנה.

סעיף יח

(קיג)  ^מא אם קראו לרבו לקרות בתורה בצבור, אינו צריך לעמוד כל זמן שרבו עומד (קיד). הגה: וכן כשהרב עומד למעלה בבית, והתלמיד על הקרקע, אין צריך לעמוד לפניו (קטו). אפילו כשהספר תורה על הבימה, אין צבור שבבית הכנסת צריכים לעמוד, דהספר ברשות אחרת (קטז) (ב"י בשם תשובת הרשב"א).

^מא שבולי הלקט סימן מב.

• הקדמה לסעיף – בבתי כנסת רבים, הבימה הממוקמת במרכז, מוגבהת מפני השטח, ועולים אליה באמצעות מדרגות. שליח הציבור קורא בתורה על הבמה המוגבהת, ומבחינה הלכתית, מוגדר כל השטח המוגבה כ"רשות" בפני עצמה.
• כל זמן שרבו עומד – אלא רק עד שיגיע רבו אל הבימה. גם בבית כנסת בו הבימה אינה מוגבהת, נוהגים להקל ומחשיבים את איזור הבימה כרשות אחרת. שכן ספר התורה מונח על שולחן מוגבה, ובמה עצמה ודאי נחשבת רשות אחרת[6].
• אין צריך לעמוד לפניו – כי הוא ברשות אחרת.
• דהספר ברשות אחרת – בשעת הבאת ספר התורה מהארון עד הבימה, חובה לעמוד, לכבוד הספר. אבל אחר שהונח על הבמה, אין צורך לעמוד, כי השטח המוגבה מוגדר רשות אחרת. ולמעשה, גם במקומות שהבמה אינה מוגבהת, אפשר לשבת אחר הנחתו על הבמה.

סעיף יט

(קיז)  ^מב כל מלאכות שהעבד עושה לרבו תלמיד עושה לרבו (קיח). ואם הוא במקום שאין מכירין אותו, ואין לו תפילין בראשו, וחושש שמא יאמרו עליו שהוא עבד, אינו נועל לו מנעל ולא חולצו (קיט).

^מב רמב"ם שם בפ"ה כמימרא דריב"ל וכדמפר' רבא ורב אשי, כתובות דף צ, א.

• הקדמה לסעיף – בזמן שהייתה עבדות בישראל, היו העבדים מחויבים לשמש את רבם בכל צרכיהם. כגון, להלבישם לרחצם לשאת חפציהם, וכל שאר העבודות שהאדון מטיל על העבד.
• תלמיד עושה לרבו – כלומר משמש את רבו, ולא רק לומד תורה ממנו.
• אינו נועל לו מנעל ולא חולצו – כאשר התלמיד נמצא במצב ציבורי בו הוא עלול להיראות כעבד, בשל פעולות שהוא מבצע, ההלכה מתירה לו להימנע מהן, לא מתוך חוסר רצון לשרת את רבו, אלא מתוך שמירה על המעמד החברתי והכבוד האישי שלו, כי רק עבדים עושים זאת.

סעיף כ

^מג כל המונע תלמידו מלשמשו מונע ממנו חסד ^מד ופורק ממנו יראת שמים (קכ). ^מה וכל תלמיד שמזלזל דבר מכל כבוד רבו, גורם לשכינה שתסתלק מישראל (קכא).

^מג שם ממימרא דר' חייא בר אבא א"ר יוחנן שם. ^מד שם ממימרא דרב נחמן בר יצחק שם. ^מה מברייתא דר' אליעזר ברכות דף כז, ב.

• ופורק ממנו יראת שמים – רב המונע מתלמיד לשמשו, הרי הוא כאילו אומר לו, כל תפקידי מסתכם בהעברת ידיעות תורניות. אמנם הדבר סותר את תפקיד הרב, כי על הרב לראות עצמו כאביו של התלמיד. שהרי תלמידיו לומדים ממנו דרכי חיים, והוא מביאם לחיי עולם הבא. תלמיד המשמש את רבו, מפנים את היותו הרב כמו אביו, ואף יותר ממנו.
• גורם לשכינה שתסתלק מישראל – מסורת התורה עברה כשלשלת מרב לתלמיד, החל ממשה רבנו שקיבל תורה מסיני. תלמיד המזלזל ברבו מפסיק את השרשרת ופוגע בהמשכיות זו, על כן הדבר חמור כל כך.

סעיף כא

^מו אין חולקין כבוד לתלמיד (קכב) בפני רבו (קכג), אלא אם כן רבו חולק לו כבוד (קכד). הגה: ואפילו תלמידו של התלמיד או בנו של התלמיד אין להם לעמוד לפני הרב נגד רבו (קכה) או אבי התלמיד, אלא אם כן הרב חולק לו כבוד. ודוקא אם הרב הוא גם כן רבו של זה היושב לפניו (קכו) (ב"י בשם שבולי לקט).

^מו מסקנת הגמ' בב"ב דף קיט, ב וכתבוהו הרי"ף והרא"ש בפ"ק דקידושין.  

• כבוד לתלמיד – כגון אם התלמיד עצמו, גם הוא תלמיד חכם.
• בפני רבו – כגון לקום בפניו. אמנם שלא בפני רבו, מותר לכבדו. אבל המכבד תלמיד בפני רבו, כאשר רבו עצמו אינו מכבדו, הרי הוא משווה את חשיבות התלמיד לחשיבות רבו.
• רבו חולק לו כבוד – אם רבו מכבדו, ודאי נוח לו לרב שיכבדו את תלמידו[7].
• לפני הרב נגד רבו – גם כאשר מדובר בתלמיד של תלמיד, או בנו של תלמיד, אין להם לעמוד בפני רבם או אביו, כאשר הרב של הרב, או של אביו, מצוי שם. אלא אם כן, הרב עצמו יחלוק לו כבוד.
• רבו של זה היושב לפניו – אם הנמצא במקום מוגדר "תלמיד חכם", אלא שהוא אינו רבו של "האב" או של "התלמיד", הבן צריך לכבד את אביו, והתלמיד את רבו, ולקום בפניהם, אף שנמצא שם גם תלמיד חכם.

סעיף כב

^מז ראה רבו עובר על דברי תורה, אומר לו: למדתני רבינו כך וכך (קכז). הגה: ואם רצה לעבור רק על איסור דרבנן, אפילו הכי צריך למחות בידו (קכח) (ת"ה סימן מ"ג). הרואה רבו עושה מעשה, ויש לו להקשות על זה (קכט), אם הוא איסור דאורייתא יקשה לו קודם המעשה (קל), ואם הוא איסור דרבנן, יניחו לעשות המעשה ואחר כך יקשה לו, הואיל ואינו יודע ודאי שעובר, אלא שיש לו להקשות על זה (קלא) (תא"ו נתיב ב').

^מז רמב"ם שם בפ"ה מדין אביו, בסימן רמ בסעיף יא, וציינתיו שם, וכמ"ש לעיל סעיף טז.

• אומר לו: למדתני רבינו כך וכך – כלומר, יעיר לו בצורה מכובדת.
• צריך למחות בידו – גם אם הרב עובר על איסור דרבנן, עדיין צריך למחות בידו. ואף שאצל אדם מן השורה עדיף לפעמים להתעלם ולא להעיר, כדי שיהיה שוגג ולא מזיד. הרי אם יאמר לרבו, ברור שיקבל את תוכחתו.
• ויש לו להקשות על זה – כלומר, בעיניו נראה שהרב נקט בצעד לא נכון, אבל יתכן שלרבו יש הסבר או נימוק להנהגתו.
• יקשה לו קודם המעשה – כי אם לא יאמר דבר, יתכן שיגלה בסוף שלרבו אין הסבר למעשהו. על כן חייב להגיד לו כדי למנעו מאיסור תורה, שגם בשוגג הוא דבר חמור.
• שיש לו להקשות על זה – כי באיסור דרבנן, אף אם יתברר שאין לרב הסבר למעשהו, חומרת איסור דרבנן בשוגג אינה כחומרת איסור דאורייתא. על כן בשעת מעשה לא יתערב, כי אם אכן אין כאן עבירה, ההתערבות מביעה חוסר כבוד. אבל מה ששואל אחר כך, הרי זה כדי לדעת וללמוד.

סעיף כג

^מח כל זמן שמזכיר שמועה בפניו אומר לו: כך למדתני רבינו (קלב).

^מח רמב"ם שם.

• כך למדתני רבינו – בכך הוא נותן כבוד לרבו, ומבהיר שהידיעות שלו באו ממנו.

סעיף כד

^מט לא יאמר דבר שלא שמע מרבו, עד שיזכיר שם אומרו (קלג).

^מט שם מברייתא דר"א ברכות דף כז, ב וכפירושו, שכל מה שהתלמיד אומר סוברים השומעים שמרבו שמע, ואם לא שמעו מפיו, צריך להודיע מפי מי שמע.

• עד שיזכיר שם אומרו – אם מוסר לשומעי לקחו דבר שלא שמע מרבו, מחובתו להודיע מיהו שאמר זאת, כדי שהשומעים לא יחשבו בטעות שהמקור הוא רבו. ואדרבה, יש מצוה לומר דבר בשם אומרו האמיתי.

סעיף כה

(קלד)  ^נ כשימות רבו, קורע עליו כל בגדיו עד שמגלה לבו (קלה). ^נא ויש אומרים שאינו קורע אלא טפח (קלו). ^נב ואינו מְאַחֶה לעולם (קלז). ^נג ומתאבל עליו בחליצה (קלח) וכל דיני אבילות (קלט) ^נד מקצת יום המיתה או מקצת יום השמועה (קמ).

^נ רמב"ם שם ובפ"ט מהלכות אבל (וטור בשם י"א) מדמשוי רבו לאביו, במ"ק דף כו, א בברייתא דאלו קרעים שאינם מתאחים כך בשיעור קריעה השנוי עמהם. ^נא טור בשם הרמב"ן בספר תורת האדם מהא דא"ר חסדא וכן לנשיא וכו', וכדמשני שם בגמ', וכפירוש רש"י שם דף כו, ב ומהירושלמי וכו', ולזה הסכים הרא"ש, ועיין בב"י מ"ש ליישב דעת הרמב"ם. ^נב טור בשם הרמב"ם שם מדמשוי ליה בברייתא לאביו וציינתיו לעיל. ^נג טור בשם רא"ש ורמב"ן ופירוש 'בחליצה' חליצת המנעל. ^נד טור, וכהא דאמר רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן אפי' רבו וכו', שם דף כה, ב.

• הקדמה לסעיף – התורה ציוותה על אבלות קרובי משפחה, וקבעה חובה של יום אחד. חכמים הוסיפו אבלות של שבעה ימים. בסעיפים הבאים נלמד על דיני אבלות תלמיד על רבו, ועל ההשוואה כמו גם על ההבדלים, בין אבלות זו לאבלות על אב.
• כל בגדיו עד שמגלה לבו – בדומה לאבלות על אביו. אמנם למעשה, המנהג הרווח היום הוא, לקרוע רק את החולצה, ולא את הבגדים הצמודים לגוף.
• שאינו קורע אלא טפח – כי לא מצינו בתורה דיני אבלות אלא על קרובים. ואף שהרב נחשב כ'אב' רוחני, המביא את התלמיד לחיי העולם הבא, אין להשוות את חובת האבלות עליו לחובת אבלות על אב ביולוגי, שהיא מפורשת בתורה.
• ואינו מְאַחֶה לעולם – כמו בקריעה על אביו, הבגד הקרוע אסור בתיקון. הקריעה מתבצעת בשעת שמיעת הבשורה המרה על מיתתו, או בעת הקבורה.
• ומתאבל עליו בחליצה – חליצת נעלי עור.
• וכל דיני אבילות – האבלות כוללת את כל דיני האבלות הרגילים, כגון איסור רחיצה, וחובת ישיבה על הקרקע.
• מקצת יום המיתה או מקצת יום השמועה – האבלות נהוגה רק בחלק מן היום, ולא במשך שבעה ימים. אם שמע על פטירת רבו ביום הפטירה עצמו, יתאבל באותו יום. אם שמע רק לאחר זמן, יתאבל ביום שמיעת הבשורה.

סעיף כו

^נה אפילו בשמועה רחוקה (קמא) קורע על רבו (קמב) כשם שקורע על אביו (ועיין לקמן סי' ש"מ ושע"ד (קמג)).

^נה רמב"ן בתורת האדם.

• בשמועה רחוקה – גם אם התלמיד שמע על פטירת רבו לאחר זמן ממושך, כגון לאחר שבעה ימים.
• קורע על רבו – חובת הקריעה על רב דומה לחובת הקריעה על אב, ומתקיימת גם בשמועה רחוקה.
• ועיין לקמן סי' ש"מ ושע"ד – שם פורטו דיני קריעה.

סעיף כז

^נו מי שרבו מת מוטל לפניו, אינו אוכל בשר ואינו שותה יין, כדין מי שמתו מוטל לפניו (קמד).

^נו גם זה שם מסוגיית הירושלמי.

• כדין מי שמתו מוטל לפניו – כאשר גופת הרב מוטלת לפני תלמידו, התלמיד מוגדר "אונן", בדומה לאבל לפני קבורת קרובו. במצב זה, אסור לתלמיד לאכול בשר ולשתות יין, עד הקבורה או המסירה לקברנים.

סעיף כח

^נז כשמזכיר רבו תוך י"ב חודש צריך לומר: הריני כפרת משכבו (קמה).

^נז הרשב"ץ בתשובותיו, מדין אביו, וציינתיו בסימן רמ סעיף ט.

• הריני כפרת משכבו – כמו שנוהג אחר מיתת אביו.[8]

סעיף כט

^נח רָק בפני רבו (קמו), הוא בכלל כָּל מְשַׂנְאַי אָהֲבוּ מָוֶת (קמז) (משלי ח, לו). הגה: ודוקא כִּיחוֹ (קמח), שהוא דבר שיצא מגופו בכח, אבל רוק בעלמא, מותר, דאנוס לָרוֹק (קמט) (תא"ו נתיב ב').

^נח מימרא דר"ל ערובין דף צט, א.

• רק בפני רבו – היריקה היא פעולה מביישת מאד.
• כָּל מְשַׂנְאַי אָהֲבוּ מָוֶת – פסוק זה מובא כאן, כהסבר לחומרת האיסור. פירוש הפסוק הוא, מי ששונא אותי, אוהב מוות, כי אהרוג אותו. היריקה בפני תלמיד חכם נחשבת כזלזול חריף, וכאילו ירק בפני ה'. לכן זה חמור כל כך, וחייב מיתה בידי שמים.
• כִּיחוֹ – ליחה סמיכה הנפלטת מגרונו של אדם.
• דאנוס לָרוֹק – הגוף מייצר לפעמים ריור יתר, והאדם מוכרח להוציא אותו. על כן הוא אנוס, ואין לראות ביריקתו זלזול בכבוד הרב. אמנם כיחו, הואיל ואינו יוצא אלא ברצונו, יש בזה זלזול.

נראה שהרמ"א חולק על המחבר. אמנם למעשה, הכל תלוי במציאות. אם הוא אנוס מפאת כיח, גם זה אינו מוגדר זלזול. ואם אינו אנוס להוציא את רוקו, כגון שהיה יכול להתרחק לפני היריקה, הוא אינו אנוס, ויש בזה זלזול.

סעיף ל

כל אלו הדברים שאמרנו שצריך לכבד בהם את רבו, ^נט לא אמרו אלא ברבו מובהק דהיינו שרוב חכמתו ממנו; אם מקרא, מקרא (קנ); אם משנה, משנה (קנא); אם גמרא, גמרא (קנב). הגה: ובימים אלו עיקר הרבנות אינו תלוי במי שלמדו הפלפול וחילוקים שנוהגים בהם בזמן הזה, רק במי שלמדו פסק ההלכה והעיון והעמידו על האמת והיושר (קנג) (מהרי"ק שורש קס"ט). ^ס אבל אם לא למד רוב חכמתו ממנו, אינו חייב לכבדו בכל אלו הדברים (קנד), אבל עומד מלפניו ^סא משיגיע לארבע אמותיו (קנה) וקורע עליו, כשם שהוא קורע על כל המתים שהוא מתאבל עליהם (קנו). ^סב אפילו לא למד ממנו אלא דבר אחד, בין קטן בין גדול, עומד מלפניו וקורע עליו (קנז) (ועיין לקמן סי' ש"מ סעיף ח' (קנח)).

^נט כרבי יהודה בברייתא וכר' יוחנן דפסק כוותיה שם בב"מ דף לג, א, כ"כ הרא"ש שם, והרמב"ם בפ"ה. ^ס לשון הרמב"ם שם, ממימרא דעולא בב"מ שם. ^סא לשון הטור וכ"כ הרמב"ן בספר תורת האדם והביאו הב"י בשמו. ^סב מהא דשמואל דקרע מאניה על ההוא מרבנן דאסבריה וכו', שם בב"מ.

• אם מקרא, מקרא – הגדרת "רבו מובהק" משתנה בהתאם לתחום הלימוד. אם רוב לימוד התנ"ך של התלמיד הוא מרב מסוים, הוא נחשב רבו המובהק בתנ"ך.
• אם משנה, משנה – המשנה היא הלימוד המעשי של כל התורה כולה, שתומצתה בשישה סדרי משנה. רב שלימד את רוב המשניות, והוסיף להסביר לתלמידו כמי נפסקה הלכה, נחשב לרבו המובהק במשנה.
• אם גמרא, גמרא – בגמרא מוסברים דברי המשניות, כגון, הדינים שהובאו בהם, ומהיכן מקורם. אם בתורה, או בסברא. רב שלימד את התלמיד כיצד לגשת לתלמוד, ורוב חוכמתו והבנתו בתלמוד באה ממנו, נחשב לרבו המובהק בגמרא.

כבר הבהרנו לעיל שכיום, בדרך כלל, אין רב מובהק בכל אחד מתחומים אלו, מכיוון שבכל תחום ותחום לומדים התלמידים ממספר רבנים.

• והעמידו על האמת והיושר – הרמ"א חולק על המחבר, ולדעתו רב מובהק הוא זה שהכניס את תלמידו לעולם ההלכה למעשה, ולא מי שלימדו את דרכי הפלפול. כי לרוב, הפלפולים אינם מכוונים לאמת ולהלכה. ומה שחלק המחבר על דבריו זהו משום שלדעתו, הפלפול, שהוא ההעמקה בסוגיות, מאפשר להגיע למסקנה הלכתית מדויקת. לכן לפיו, גם רב שלימדו את דרכי הפלפול בסוגיות, גם הוא מוגדר רבו המובהק של תלמיד זה. לכן למעשה, בכל עת שמעמיקים בסוגיה, חשוב מאד להגיע בסופה למסקנה ההלכתית, וכפי שהסיקו רבותינו הפוסקים. בדרך זו, יש ערובה שלמדנו לימוד של אמת, ולא פלפולים של הבל וסרק, שאינם מסתיימים בידע אמיתי.
• בכל אלו הדברים – כל מה שלמדנו בסימן זה.
• משיגיע לארבע אמותיו – שלא כרבו מובהק, אצלו חייב לעמוד משיראה אותו.
• המתים שהוא מתאבל עליהם – כגון אח ואחות וכדומה, שבתום האבלות מותר לתקן את הקריעה, בניגוד לקריעה על רבו מובהק, שדינה כדין קריעה על אביו, שאסור לאחותה לעולם.
• עומד מלפניו וקורע עליו – כי הוא מוגדר רבו, על כל פנים בדבר שלמד ממנו. למעשה, כיום לא נוהגים בחומרא זו.
• ועיין לקמן סי' ש"מ סעיף ח' – שם כתב הרמ"א מה שכתוב כאן, אלא שהוסיף עוד, שאין זו אלא חומרא נוספת על חובת הקריעה על רבו שאינו מובהק. ויש לנהוג כך, רק במקום שנהגו כן. כיום, לא נהוג להחמיר בקריעה ובעמידה בפני רב זה, הן אשכנזים והן ספרדים.

סעיף לא

^סג כל תלמיד חכם שדעותיו מכוונות אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו בחכמה, אף על פי שלא למד ממנו כלום (קנט). הגה: ואין לאדם להורות עד ארבעים שנה (קס), אם יש גדול ממנו בעיר, אף על פי שאינו רבו (קסא) (ב"י בשם הר"ן וסמ"ק ורש"י פרק הנחנקין). חכם שאסר, אין חבירו רשאי להתיר משקול הדעת (קסב), אבל אם יש לו קבלה שטעה (קסג) (רבינו ירוחם בשם י"א). או שטעה בדבר משנה (קסד), יוכל להתיר (קסה) (הר"ן פ"ק דעבודת כוכבים בשם ראב"ד ורשב"א ורמב"ן ז"ל ותוס' ורא"ש ור' ירוחם סוף נתיב ב'). ואפילו אם טעה בשקול הדעת, יכול לישא וליתן עם המורה עד שיחזור בו (קסו) (סברת הר"ן). ולכן אין איסור לשואל (לשאול) לשני (שם במרדכי ואגודה ותוס' ורא"ש ור' ירוחם שם), ובלבד שיודיע אותו שכבר הורה הראשון לאסור (קסז) (רבינו ירוחם נתיב ב' ותוס' ורא"ש). ואפילו אם התיר הראשון וכבר חלה הוראתו, אין לשני לאסור מכח שקול הדעת (קסח) (כן משמע באשיר"י פרק קמא דע"א). וכל זה באותה הוראה עצמה, אבל במעשה אחר, פשיטא שיכול להורות מה שנראה אליו (קסט) (מהרי"ק שורש קע"ב וחדושי רשב"א וע"פ).

^סג משנה ז פרק ה דמסכת אבות.

• שלא למד ממנו כלום – כאן אנו למדים כי תלמיד חכם חייב לכבד כל חכם הגדול ממנו, אף אם לא למד ממנו דבר. על כן, אין לדבר בפניו, מלבד אם הוזמן לכך.
• להורות עד ארבעים שנה – ההוראה היא פסיקת הלכה. בטרם הגיע אדם לגיל ארבעים, אסור לו להורות, עד הגיעו לגיל הבינה, בו האדם מגיע לשיא הבנתו, לאחר שנעשה מיושב בדעתו, וזו כוונת חכמים בפרקי אבות "בן ארבעים לבינה". מובן מאליו, כי בכל גיל יש מצווה ללמוד תורה, ואת המידע הנלמד, מצווה להעביר לאחרים, כדי לזכות את מי שאינו יודע.
• אף על פי שאינו רבו – ואם אין גדול ממנו, רשאי הוא להורות.
• להתיר משקול הדעת – שיקול הדעת היא סברא הנלקחת מתוך השוואה בין מקרה אחד למקרה אחר. הואיל ואין זו ראיה, אין הוא רשאי לסתור את דברי הרב הראשון, ולשנות את ההוראה שקיבל השואל, כי הדבר מפגין חוסר כבוד כלפי הרב הראשון.
• יש לו קבלה שטעה – לחכם השני יש קבלה מפורשת מרבותיו, לפיה טעה חברו בפסיקה.
• שטעה בדבר משנה – כלומר, החכם המתיר מבסס את הוראתו על מקורות תורניים מפורשים, ולא רק על שיקול דעתו הנשען על סברא, שמקורה בהשוואת המקרה לדין דומה. ספרות ההלכה דנה כבר במקרה כזה, ופסקו להיתר.
• יוכל להתיר – הרב שהתיר התבסס לא רק על סברתו, אלא גם על מקורות מפורשים. אמנם לו היה מבסס את הוראתו על סברא בלבד, אינו רשאי להתיר, כי העניין של סברא לוקה בחסר. הלא חכם זה סובר כך, וחברו סובר אחרת. וכמו שזה חכם, גם זה חכם, ומי מכריע בין השניים? על כן, לאחר שפנה השואל לרב מסוים שאסר לו, הרב השני אינו רשאי להתיר. כי מי יאמר שסברתו טובה יותר מסברת חברו, ויש בכך ביזיון כלפי הרב הראשון. אמנם במקרה שהרב השני מבסס את היתרו על פסיקות שנכתבו במפורש, רשאי הוא להתיר. ואינו צריך לחשוש על כבודו של חברו, משתי סיבות: א. האמת חשובה יותר, וגוברת על כבוד החכם. ב. הקושי של השואל בקבלת החומרה, היא שגרמה לו לפנות לרב אחר, ויש להתחשב בקושי, כשהנשאל אכן מודע לאפשרות להקל[9].
• עד שיחזור בו – אם רואה החכם השני שהראשון טעה בהיגיון, הוא כמובן יכול לפנות אל האוסר בשיח תורני, עד שישכנע אותו לחזור בו מפסיקתו, ולשנות את הפסיקה להיתר.
• שכבר הורה הראשון לאסור – החליט השואל לפנות לרב אחר, מאחר ופסיקת הראשון נראית כמחמירה, ולא כעיקר הדין, מחובתו ליידע את הרב השני שהשאלה כבר הוצגה בפני הראשון, והלה הכריע לאיסור. כי אם הנידון הוא עניין של סברא, לא יוכל הרב השני להתיר, כפי שלמדנו. ולאחר שיתוודע להכרעת הראשון, הוא יתאמץ לעיין היטב בעומק הסוגיא, לאחר שחברו אסר, שמא ואולי הוא אכן צודק. על כן מחובת השואל ליידעו. ואם החכם השני מגיע למסקנה מתירה, על סמך יסודות הלכתיים חזקים, רשאי הוא להתיר. ומצווה יעשה בזה, כי כשם שאסור להתיר דבר אסור, כך אסור לאסור דבר המותר.
• מכח שקול הדעת – במקרה זה פונה השואל לרב נוסף, משום שבעיניו נראה כאילו הרב התיר שלא על פי דין. הרב השני אינו רשאי לחלוק על פסיקה של רב ראשון, ולאסור ללא ראיות ויסודות מוצקים, רק על סמך סברא שונה[10].
• שיכול להורות מה שנראה אליו – אדם אינו מחויב לקבל באופן מוחלט את דעתו של רב מסוים. לפיכך, גם אם רב אחד אסר עליו דבר מה, הוא רשאי לפנות לרב אחר ולשאול אותו על מקרה דומה באותו עניין.

מכאן אנו למדים, כי הדעה הרווחת בציבור לפיה, כל אדם חייב לנהוג כדעת רבו, אינה נכונה כלל. כי מדברי הרמ"א עולה שאם  רבו פוסק בדברים מסוימים בצורה אחת, ושיטתו אינה מקובלת עליו, הוא רשאי לפנות לרב אחר כדי לקבל דעה שונה.

סעיף לב

^סד הרב המובהק שמחל על כבודו בכל הדברים האלו, או באחד מהם, לכל תלמידיו או לאחד מהם, כבודו מחול (קע). ^סה ואף על פי שמחל, מצוה על התלמיד להדרו (קעא) (ואסור לבזותו) (קעב) (פסקי מהרא"י סימן קכ"ז).

^סד לשון הרמב"ם שם בפ"ה וכרב יוסף, וכדהדר אמר רבא תורה דיליה היא וכו', עירובין דף לב ע"א ע"ב. ^סה מעובדא דרבא דהוה משקי בי הלולא דבריה וכו' שם.

• כבודו מחול – ההתנהגות המכבדת נועדה לכבד את התורה, ודרך כך את לומדיה ומלמדיה. אולם אם הרב חש שמנהגים אלו מכבידים על התלמידים ומרחיקים אותם, הוא רשאי לוותר עליהם ולמחול על כבודו, כי כל מטרתו היא חיזוק הקשר לתורה.
• מצוה על התלמיד להדרו – למרות שהרב ויתר על כבודו, התלמיד צריך לנהוג בו בכבוד מסוים. אך ללא הגזמה, כדי לכבד הן את בקשת הרב, והן את הכבוד הראוי לו.
• ואסור לבזותו – אסור, כמובן, לבזות את הרב. איסור זה נובע מהאיסור הכללי לבזות כל אדם, שהוא איסור תורה מפורש ("לא תונו איש את עמיתו" – ויקרא כה) איסור ביזוי הרב חמור במיוחד, משום שהוא כולל גם את ביזיון התורה שהרב מייצג.

סעיף לג

^סו יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך (קעג).

^סו משנה יב פרק ד דאבות.

• חביב עליך כשלך – הרב חייב להסביר פנים לתלמיד, לעודד אותו ולכבד אותו. אם תלמיד טועה או מתקשה בהבנה, על הרב להסביר שוב בסבלנות וללא כעס. כאן המקום לצטט מדברי הטור המאלפים: "כשם שהתלמידים חייבים בכבוד הרב כך הרב צריך לכבד תלמידיו ולקרבן, שכך אמרו חכמים: 'יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך'. וצריך אדם ליזהר בתלמידיו ולאוהבן שהם הבנים המהנים בעולם הזה ובעולם הבא התלמידים מוסיפין חכמת הרב ומרחיבין את לבו אמרו חכמים הרבה למדתי מרבותי ומחבירי יותר מרבותי ומתלמידי יותר מכולם שכשם שעץ קטן מדליק הגדול כך תלמיד קטן מחדד הרב בשאלותיו עד שיוצא ממנו חכמה מפוארה".

סעיף לד

(קעד)  ^סז אבידת אביו ואבידת רבו (המובהק) (קעה) (ב"י וטור ופוסקים מהש"ס), אבידת רבו קודמת (קעו). ^סח ואם היה אביו שקול כנגד רבו, אבידת אביו קודמת (קעז). היה אביו ורבו נושאים משאוי, מניח של רבו ואחר כך מניח של אביו. היה אביו ורבו עומדים בבית השבי, פודה את רבו ואחר כך פודה את אביו. ואם היה אביו תלמיד חכם, פודה את אביו ואחר כך פודה את רבו (קעח). הגה: וכן מפרק משאו קודם לרבו, ואף על פי שאינו שקול בחכמה כרבו (קעט), אבל אין מחזיר אבידת אביו קודם, עד שיהא שקול כנגד רבו (קפ) (טור בשם הרא"ש והגה"מ וב"י הוכיח כן ע"ש). יש אומרים הא דרבו קודם לאביו היינו שלומד עמו בחנם, אבל אם אביו שוכר לו רבי ומלמדו, אביו קודם לכל דבר (קפא) (ספר החסידים) וכן נראה לי עיקר (קפב).

^סז משנה בב"מ דף לג, א. ^סח שם במשנה, וכ"כ הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות גזילה ואבידה, וכן עיקר, ובפ"ה מהלכות ת"ת טעות סופר.

• הקדמה לסעיף – כפי שראינו בתחילת הסימן, לתלמיד יש שני אבות: האב הביולוגי והרב המובהק שלימדו תורה. זה מביאו לעולם הזה, וזה מביאו לעולם הבא. על כן מעמדו של הרב עדיף על מעמד האב. השוואה זו היא הבסיס לדיון בסעיף זה, העוסק בקדימות בין כיבוד אב לכיבוד רב.
• המובהק – הוספה זו, לפיה סעיף זה מתייחס לרב מובהק בלבד, כמו שאר דיני הסימן, מוסכמת על המחבר. על כן בזמננו, וכאמור, קשה למצוא רב מובהק. ובמרבית המקרים, קדימות רב על פני האב אינה רלוונטית.
• אבידת רבו קודמת – כפי שהתבאר, הרב מביא את התלמיד לחיי העולם הבא, ולכן מעמדו עדיף.
• אבידת אביו קודמת – אם האב שקול בחכמתו לרב, אף שהוא אינו רבו, הוא הרי גם אב וגם תלמיד חכם, לכן אבדת האב קודמת.
• ואחר כך פודה את רבו – כי אין זה עניין ממוני אלא מצב של פיקוח נפש, לכן אין צורך שהאב יהיה שקול בחכמה כנגד רבו, אלא די בזה שהוא תלמיד חכם. כי במצבים של פיקוח נפש, החובה להציל את האב גוברת, ולא נדחית בקלות, מאחר והוא נתן לו חיים.
• שאינו שקול בחכמה כרבו – הרמ"א סובר שפריקת משא כלולה בגדרי "פיקוח נפש", ולכן גם במקרה זה, אם האב תלמיד חכם, פריקת משאו קודמת, גם אם אינו שקול כמו הרב.
• עד שיהא שקול כנגד רבו – הרמ"א מסכים עם המחבר בנקודה זו.
• אביו קודם לכל דבר – כי סוף סוף, כל התורה שקיבל הבן מרבו, באה בזכות אביו.
• וכן נראה לי עיקר – למעשה, בימינו אין הבדל, מכיוון שבכל מקרה האב קודם, כי אין רב מובהק.

סעיף לה

^סט אבידתו קודמת לשל אביו ושל רבו (קפג).

^סט שם במשנה.

• לשל אביו ושל רבו – הפסוק "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן" (דברים טו, ד) מלמד, שאדם צריך לדאוג לעצמו לפני שהוא דואג לאחרים, וכלשון הגמרא (בבא מציעא ל, ב) "שלך קודם לשל כל אדם". עם זאת, אין להגזים בדאגה עצמית ולהפוך לאנוכי, כי הדבר עלול להוביל לתוצאות הפוכות, כדברי הגמרא בהמשך (לג, א): "אמר רב יהודה אמר רב, כל המקיים בעצמו כך, סוף בא לידי כך". כלומר מי שמגזים בדאגה לעצמו, מתוך פחד מעוני, עלול בסופו של דבר להגיע לעוני. לפיכך, יש למצוא את האיזון הנכון בין דאגה לעצמו, ובין דאגה לאחרים. אדם החושב רק על עצמו הוא העני ביותר, מכיוון שחייו חסרים ערך אמיתי.

סעיף לו

^ע האומר לחבירו: איני מקבל ממך אם הָיִיתָ כמשה (קפד), מלקין אותו משום בזיון (קפה) ^(*). הגה: ותלמיד חכם שאמר דבר הלכה בדבר השייך לדידיה (קפו) (תוס' בשם ר"ת ונ"י), אם אֲמָרָהּ קודם מעשה שומעין לו (קפז); ואם לאו, אין שומעין לו (קפח) (ש"ס פ' הערל ריש דף ע"ז ותוס' ונ"י שם ד"מ ס"ס רמ"ה). ודוקא שאמר: כך קבלתי (קפט), אבל אם אומר דבר מסברא ומראה פנים לדבריו והוא נראה (קצ), שומעין לו (נ"י בשם הריטב"א). אבל אין ^עא שומעין לדידיה (קצא), דִּלְמָא מְדַמֵּי דְּבָרִים לַהֲדָדֵי שֶׁאֵינָן דּוֹמִים (קצב). אבל אם הוא פשוט, שומעין לו (קצג) (רבינו ירוחם סוף נתיב ב' ובשם הרא"ש).

^ע בסוף ספר אורחות חיים. ^(*) פירוש בזיון לכבוד משה רבינו ע"ה. ^עא ממימרא דרבי אבהו וכפירוש התוס' יבמות ריש דף עז, א.

• אם הָיִיתָ כמשה – פירוש, אדם אומר לחברו איני מקבל את בקשת הסליחה שלך (בגלל מה שעשית לי), גם אם היית גדול כמשה רבנו.
• מלקין אותו משום בזיון – כי בדבריו הוא מבזה את משה רבנו, אדון כל הנביאים. ואף שלא התכוון לבזות את משה רבנו, אלא רק להדגיש את רצינותו באי קבלת הסליחה, עדיין יש בכך משום ביזוי, ולכן מלקין אותו, על דיבור לא מכובד כלפי משה רבנו.
• בדבר השייך לדידיה – החכם מציין פסק הלכה שהוא שמע מרב חשוב, כדי להצדיק את מעשיו.
• אֲמָרָהּ קודם מעשה שומעין לו – אם אמר החכם את פסק ההלכה לפני שהתרחש המעשה, דבריו מתקבלים. כי לא אמר אותה כדי להצדיק את עצמו, אלא כך לימד כבר לפני האירוע, בו הוא מעורב.
• אין שומעין לו – אם החכם מביא את פסק ההלכה רק לאחר מעשה, כדי להצדיק את עצמו, דבריו לא מתקבלים, מחשש שהוא משתמש בשם אחד הפוסקים כדי להצדיק את מעשיו.
• ודוקא שאמר: כך קבלתי – אם טוען 'כך שמעתי מרב פלוני', ללא נימוקים או ראיות, אין דבריו מתקבלים.
• ומראה פנים לדבריו, והוא נראה – אבל אם החכם מסביר את פסיקתו, ומוסיף להביא ראיות ומקורות מבוססים, דבריו מתקבלים.
• אבל אין שומעין לדידיה – סברא בלבד, ללא ראיות או מקורות תורניים, אינה מספקת לפסיקת הלכה. כי נכונותה של סברא מתבססת רק על עקרונות הלכתיים ולא על דעות אישיות.
• דִּלְמָא מְדַמֵּי דְּבָרִים לַהֲדָדֵי שֶׁאֵינָן דּוֹמִים – יתכן שהחכם משווה בין דברים שאינם דומים, כדי להצדיק את מעשיו. וללא ראיה מוסמכת וברורה, לא שומעים לו.
• אם הוא פשוט, שומעין לו – כלומר אם סברתו פשוטה וברורה מקבלים ממנו, אף שלא הביא לה ראיות תורניות חזקות.

קיצור שלא להורות בפני הרב, ורב שמחל על כבודו (סימן רמ"ב)

• סימן זה דן בכבוד של תלמיד כלפי רבו המובהק [ל].
• מושג של רב מובהק כמעט ולא קיים היום (הק).
• עיקר האיסור ברבו מובהק הוא להורות בפניו. והכוונה, לפסוק הלכות. אבל ללמד תורה ותלמוד, מותר לכל תלמיד.
• סיכום עיקרי הדינים לפי שיטות המחבר והרמ"א [ד].

למחבר:

• תלמיד שקיבל רשות מרבו, רשאי להורות בכל מקום, בין חוץ ל-יב מיל, ובין תוך יב מיל.
• אם יש לו מספר רבנים מובהקים, עליו לבקש רשות מכולם.
• לא קיבל רשות מרבו, רשאי להורות רק באופן אקראי, ורק מחוץ ל-יב מיל.
• תלמיד חבר רשאי להורות ללא רשות, רק מחוץ ל-יב מיל.

דעת הרמ"א:

• תלמיד שיש לו רב מובהק, גם אם קיבל רשות, אסור להורות בתוך יב מיל.
• אם אין לתלמיד רב מובהק, יש אומרים שצריך לקבל רשות מכל רבותיו. ויש אומרים שמספיקה רשות מאחד מהם, כדי להורות מחוץ ל-יב מיל.
• תלמיד חכם גדול שאין לו רב מובהק, אינו צריך לבקש רשות מאף אחד מרבותיו, אפילו בתוך יב מיל של רבו.

• בימינו, תלמיד שהגיע להוראה, רשאי לפסוק. אולם יזהר גם בכבוד רבו, שלא להורות ממש בפניו [ד].
• גם בזמן שהיה מושג של רב מובהק, הותר לתלמיד לחלוק על רבו, ובלבד שיעשה בדרך כבוד [ג].
• כיום נוהגים לתת לתלמידים שהגיעו להוראה "סמיכה", המעידה שלמדו והגיעו להוראה, ומסוגלים להורות [יד].
• אדם שלא למד מספיק ומורה הלכה, הרי זה שוטה וגס רוח [יג].
• אדם שהגיע להוראה ואינו מורה מתוך ענווה, עבירה היא בידו, כי מונע תורה מישראל [יד].
• הרב חייב להסביר פנים לתלמיד, לעודד אותו ולכבד אותו. אמרו חכמים, יהא כבוד תלמידך חביב עליך כשלך [ג].

[1] הש"ך ס"ק יב מוסיף גם בתחום אגדות וקבלה.

[2] וראה דברי רמ"א בדרכי משה (סעיף קטן ה) "כתב בפסקי מהרא"י (תרה"ד ח"ב) סימן רל"ח, אם יש לתלמיד רשות לחלוק על רבו באיזה פסק או הוראה, אם יש לו ראיות מן הספרים. נראה, אם הראיות ברורות קצת, וצורתא דשמעתא מוכח כדברי התלמיד, למה לא יחלוק? כך היה דרכה של תורה, מימי התנאים וכו'".

דברים אלו של תרומת הדשן, אותם הביא רמ"א, מחזקים את דעת הש"ך. שכן, ראיות ברורות וטעמים משכנעים מצדיקים הוראה, אף אם היא עלולה להתפרש בעיני הציבור כתמוהה.

[3] אמנם יש חולקים בזה. ולמעשה, אין לסמוך על דעה זו, ככל ספק של תורה. ראה ערוך השולחן, חושן משפט סימן ז הלכה ה.

[4] פירשנו את דברי הרמ"א כפי שמשמע ברוקח סימן שלה.

[5] ש"ך ס"ק כח.

[6] ט"ז ס"ק יג.

[7] בגמרא (ב"ב קיט, ב) הביאו ראיה לזה, מבנות צלפחד, שכיבדו את הנשיאים ואלעזר בן אהרן בפני משה, ואף שמשה היה רבם של כולם, היה הדבר מותר, כפי שהסבירה שם הגמרא, שמשה רבנו עצמו נהג לכבד את כולם, כלשון הרשב"ם (ד"ה הא דפליג) "ומשה רבנו הוה פליג יקרא לכל ישראל וכן זה לזה". מכאן אנו למדים כי זו הדרך הנכונה, לכבד האחד את השני.

[8] הביטוי מוסבר בסימן רמ סעיף ט הערה מט.

[9] הש"ך (ס"ק נח) חולק על הרמ"א, ולדעתו אין להתיר בשום אופן, לאחר שאסר הרב הראשון. והביא ראיות לדעתו, ועיקר ראייתו הביא מהכלל "שווייה אנפשיה חתיכה דאיסורא", כלומר, כשהאדם שאל את פי החכם, הרי זה כאילו קיבל מראש את פסיקתו, והיא חלה עליו אפילו אם מקורה בטעות.

עם זאת הרמ"א לא קיבל דעה זו, כי לפיו, אין להגדיר את פסיקת הנשאל הראשון כקבלה של השואל, כי מדובר בסך הכל בחוסר ידיעה, ושאל כדי לברר, אבל לא כדי לקבל על עצמו. ולא נאמר דין "שוויה"  אין זה אלא בכגון מי שמצהיר וקובע כי בשר מסוים טרף ואסור באכילה. חתיכה זו, מוגדרת "שוויה", ולא יוכל לאוכלו. אבל במקרה שבא שואל אל הרב, אינו אלא כמברר ובודק, ולא כמקבל איסור. ובוודאי שאפשר לסמוך על דעת הרמ"א.

[10] הש"ך חולק גם בדין זה, ולדעתו, הרב השני יכול לאסור את מה שהתיר רב ראשון, אפילו על סמך שיקול דעת בלבד. לטעמו, כאשר רב אוסר דבר, השואל מקבל על עצמו את האיסור, ואין לשנות זאת, משום העיקרון של "שווייה אנפשיה חתיכה דאיסורא", לפיו פסיקת האיסור מחייבת את השואל. אמנם כבר ביארנו כי לדעת הרמ"א, אין כאן דין "שוויה", אלא רק זהירות בכבוד הרב הראשון. ולפי זה, כשם שאינו יכול לחלוק עליו להיתר, כך אינו יכול לחלוק עליו לאיסור, כשהפסיקה מבוססת על שיקול הדעת.