חייב כל אדם ללמד לבנו ולהעמיד תלמידים - סימן רמ"ה

בסימן זה כ"ב סעיפים

סימן זה והבא אחריו עוסקים במצוות תלמוד תורה. מצווה זו מתחלקת לשני חלקים: המצווה ללמוד, והמצווה ללמד. המחבר מתחיל במצווה ללמד, אף שהיה צריך לפתוח לכאורה במצוות הלימוד עצמה, ומשום שמצוות לימוד התורה כלולה במצווה ללמד. ואכן לשון הפסוקים מוכיח שעיקר החיוב נאמר בציווי ללמד, כגון (דברים ו, ז) "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ", וכגון (שם יא, יט) "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם". הפסוק הראשון, לפי חז"ל, מציין את החובה ללמד תורה לתלמידים, והשני את המצווה ללמד תורה לבנים[1]. גדולה מצווה זו, אשר הודות לה נבחר אברהם אבינו, ככתוב (בראשית יח, יט) "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט". תלמוד תורה היא האמצעי להעברת התורה שניתנה על יד משה רבנו בהר סיני, מדור לדור, ורק באמצעות לימודה, נוצר קישור וחיבור בינינו למעמד הר סיני. על כן כללה התורה את מצוות הלימוד בתוך המצווה ללמד, כי המטרה של כל לימוד אינו רק הלימוד לעצמנו, אלא גם חיבור כל הדורות אל האבות הקדושים ואל מעמד הר סיני.

הסימן מחולק למספר חלקים. סעיף א עד ו דן במצוות האדם הפרטי, החייב ללמד תורה לבנו או לתלמידו. מסעיף ז עד טז, חובת ארגון לימוד תורה לילדי הקהילה. ומסעיף יז עד סוף הסימן, דיני המלמדים ובחירתם.

סעיף א

מצות עשה על האיש ללמד את בנו תורה (א). ^א ואם לא לִמְּדוֹ אביו, חייב ללמד לעצמו (ב) (ועיין לקמן סי' רמ"ו סעיף ו') (ג).

^א מסקנת הגמרא קידושין דף כט, ב.

• ללמד את בנו תורה – מצווה זו נלמדת מן הפסוק "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם".
• חייב ללמד לעצמו – המצווה ללמד תורה לבנים, היא המצווה היחידה[2] שיש לה חובה מן התורה גם על קטנים. קטנים פטורים ממצוות, אך יש חובה מן התורה ללמדם כבר מגיל צעיר. אם האב לא קיים את המצווה, על האדם ללמד את עצמו, כפי שנאמר בפסוק (דברים ה , א) "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם". חובה ללמוד תורה כדי לקיים את המצוות, ובסימן הבא נבחן את החיוב הנוסף ללמוד תורה גם אם האב לימד, שכן לימוד תורה הוא ערך בפני עצמו.
• ועיין לקמן סי' רמ"ו סעיף ו' – שם כתב הרמ"א שאין חיוב ללמד תורה לאישה, כפי שנאמר "ולמדתם אותם את בניכם", ומכאן דרשו חז"ל שהכוונה היא לבנים ולא לבנות. לכן, היא אינה חייבת ללמד את עצמה.

סעיף ב

^ב היה הוא צריך ללמוד, ויש לו בן ללמד, ואין ידו משגת להספיק לשניהם (ד), אם שניהם שוים (ה) הוא קודם לבנו (ו). ^ג ואם בנו נבון ומשכיל מה שילמד יותר ממנו, בנו קודמו. ^ד ואף על פי כן לא יִבָּטֵל הוא (ז).

^ב ברייתא שם. ^ג שם בברייתא וכרבי יהודה. ^ד רמב"ם בפ"א מהלכות ת"ת.

• ואין ידו משגת להספיק לשניהם – כי האב הוא זה שצריך לשלם למורה שמלמד.
• אם שניהם שוים – כלומר גם לאב וגם לבן יש יכולת להבין את התורה.
• הוא קודם לבנו – אדם צריך לדאוג לעצמו, ולכן יקדים עצמו ללימוד התורה, שהוא עיקר הזהות שלו. אך בוודאי שהוא צריך לדאוג גם לבנו. אמנם כל זה מדובר דווקא בלימוד ברמה גבוהה, כי בכל הנוגע ללימוד הבסיסי, חובה על האב לדאוג לבנו[3].
• לא יִבָּטֵל הוא – ההשקעה העיקרית צריכה להיות עבור בנו, אך אם הוא לא ילמד כלל, הוא לא מקיים את מצוות העשה החלה על כל יהודי.

סעיף ג

כשם שמצוה ללמד את בנו, ^ה כך מצוה ללמד את בן בנו, שנאמר: וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ (דברים ד, ט). (ח) ^ו ולא לבן בנו בלבד, אלא מצוה על כל חכם מישראל ללמד לתלמידים (ט), שגם הם נקראים בנים (י), אלא שמצוה להקדים בנו לבן בנו, ובן בנו לבן חבירו.

^ה ברייתא שם (דף ל, א) ומימרא דרבי יהושע בן, לוי כל המלמד את בן בנו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני, ויליף לה מקראי וכו' שם. ^ו רמב"ם שם.

• וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ – חיוב זה מוטל על הסב, כאשר אין אב, או כאשר האב אינו יכול לדאוג ללימוד תורה של בנו.
• ללמד לתלמידים – מצווה זו נלמדת מן הפסוק "ושננתם לבניך", כאשר המונח "בנים" בפסוק זה, לפי חז"ל, מתייחס לתלמידים, כפי שמיד יציין השולחן ערוך. כלומר, כל מי שלומד תורה צריך להבין שיש לו אחריות כללית על העברת המסורת. לכן, כל מי שאינו יודע, הוא תלמידו בפוטנציה.
• שגם הם נקראים בנים – לומדים זאת מן הפסוק בו כונו תלמידי הנביאים "בני הנביאים", כפי שנאמר "וַיֵּצְאוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים" (מלכים ב, ב, ג) והכוונה בהקשר זה היא לתלמידים, המכונים "בנים".

סעיף ד

^ז חייב להשכיר מלמד לבנו, ללמדו (יא). אבל לבן חבירו, אינו חייב להשכיר (יב). הגה: והיו כופין ליה לשכור לבנו מלמד (יג). ואם אינו בעיר (יד), ויש לו נכסים, אם אפשר לְאוֹדוֹעֵי ליה מודיעים ליה (טו); ואם לאו (טז), יורדים לנכסיו (יז) ושוכרים מלמד לבנו (יח) (הגהות מיימוני פ"א דת"ת בשם הר"מ).

^ז גם זה שם מברייתא דמלמדו מקרא ואין מלמדו משנה, וכפי' רש"י שם. ומשמע ליה בשכר, כיון דמותר ליטול שכר על המקרא, כדאיתא בנדרים דף לו, א וכתב מהרש"ל, וה"ה לבן בנו.

• ללמדו – אם האב אינו יכול לְלַמד בעצמו, הוא מחויב לדאוג ללימוד בנו באמצעות העסקת מורה שילַמד אותו. או לשלם לתלמוד תורה או לבית ספר אם הלימודים אינם חינם. אם האב אינו יכול לדאוג לכך, הסב חייב לשכור מלמד לבן בנו.
• אינו חייב להשכיר – בסעיף הבא יובהר כי הציבור מחויב לדאוג למקום לימוד לילדים, וכל אחד חייב להשתתף בהוצאות הללו.
• לשכור לבנו מלמד – כלומר, מחייבים אותו לשלם עבור מורה לבנו.
• ואם אינו בעיר – ואי אפשר לחייבו, כי הוא אינו כאן.
• מודיעים ליה – כלומר, אם ניתן להודיע, יש להודיע לו לפני שלוקחים מנכסיו עבור תשלום למורה.
• ואם לאו – כאשר אין אפשרות להודיע לו.
• יורדים לנכסיו – כלומר, יש למכור אחד מנכסיו כדי לממן את משכורת המלמד.
• ושוכרים מלמד לבנו – כי החיוב ללמד את בנו תורה הוא חיוב בסיסי, כמו החיוב לדאוג לבריאותו, באכילה ושתיה ובכל צרכיו החומריים.

סעיף ה

^ח מאימתי מתחיל ללמד לבנו, משיתחיל לדבר מתחיל ללמדו: תורה צוה לנו וגו' (דברים לג, ד), ופסוק ראשון מפרשת שמע (דברים ו, ד) (יט), ואחר כך מלמדו מעט מעט, עד שיהא ^(*) כבן ששה או כבן שבעה (כ), ואז מוליכו אצל מלמדי תינוקות (כא).

^ח ברייתא סוכה דף מב, א. ^(*) עיין לקמן סעיף ח.

• ופסוק ראשון מפרשת שמע – כאמור למעלה, זו מצוות עשה ללמד את הבן תורה, אף אם הוא קטן, והחיוב מתחיל מהרגע שהוא יכול לדבר. אף על פי שקטן פטור ממצוות, האב חייב מן התורה ללמדו תורה.
• כבן שבעה – הכוונה היא לתחילת שנה שביעית[4], בהתאם לבגרות ובריאות הילד.
• מוליכו אצל מלמדי תינוקות – אם אין באפשרות ההורים ללמד את הילד כי הם טרודים בפרנסתם, אזי ניתן להעביר את המצווה למורה.

סעיף ו

(כב)  ^ט היה מנהג בעיר שלוקח מלמד תינוקות שכר, חייב ללמדו בשכר עד שיקרא תורה שבכתב כולה (כג). ואינו חייב ללמדו בשכר משנה וגמרא (כד). ^י וְהָנֵי מִלֵּי דְּלֹא אֶפְשָׁר, דִּדְחִיקָא לֵיהּ שַׁעְתָּא (כה), אבל אם אפשר ליה, מצוה לְאַגְמוּרֵיהּ משנה וגמרא, ^(*) הלכות ואגדות (כו).

^ט לשון הרמב"ם שם, מהא דציינתי לעיל בסעיף ד. ^י טור בשם הרמ"ה. ^(*) נלע"ד פסקי הלכות שידע לפסוק כמי מהם.

• הקדמה לסעיף – מהפסוק "ושננתם לבניך" אנו לומדים על החיוב מן התורה ללמד תורה לתלמידים. לכן, מעיקר הדין, אין לקבל שכר על ההוראה, כפי שלא מקבלים כסף על קיום מצווה[5].
• עד שיקרא תורה שבכתב כולה – החובה, לדעת המחבר, היא ללמדו את התנ"ך כולו[6], ואם צריך, חובה לשלם משכורת למורה עבור כך, ומותר למורה ליטול שכר על פועלו. כי הוא משקיע בעבודתו גם בדברים הבסיסיים ביותר, ובכללם לימוד האותיות והבנת הנקרא האלמנטרית, כמו גם, דאגה למהלך תקין של הלימודים. על יגיעה זו, מותר לקבל שכר. על כן, האב מחויב לשלם שכר למלמד.
• ללמדו בשכר משנה וגמרא – כאשר אין לאב יכולת כלכלית, הבן, כשיגדל, ידאג ללמוד את כל מקצועות התורה בעצמו.
• דִּדְחִיקָא לֵיהּ שַׁעְתָּא – תרגום: הפטור מתשלום שכר נאמר רק אצל אב שפרנסתו דחוקה.
• מצוה לְאַגְמוּרֵיהּ משנה וגמרא הלכות ואגדות – אם יש לאב יכולת כלכלית, הוא מחויב ללמדו את כל מקצועות התורה. ואף שאין חובה ללמוד הכל[7], צריך ללמוד מכל מקצועות התורה, כי לימוד נרחב כזה יוצר חיבור איתן ויציב עם התורה.

סעיף ז

^יא מושיבין מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר (כז). ^יב וכל עיר שאין בה מלמד תינוקות, מחרימין אנשי העיר (כח) עד שיושיבו מלמד תינוקות. ואם ^יג לא הושיבו, מחריבין העיר (כט), שאין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן (ל) (ועיין בחושן המשפט קס"ג סעיף ג').

^יא מתקנת יהושע בן גמלא ואילך וכו', ב"ב דף כא, א. ^יב מימרא דר"ל משום רבי יהודה נשיאה, שבת דף קיט, א.

^יג טור, וכיוצא בזה כתב הרמב"ם שם בפ"ב, כדי לקיים הב' לשונות, דאמרי לה מחרימין, ואמרי ליה מחריבין.

• מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר – פרנסי הציבור מחויבים להקים בתי לימוד, והאבות צריכים לשלם שכר למלמדים. הציבור נדרש להשתתף במימון אם ההורים אינם יכולים לשאת בעלויות לבד[8].
• מחרימין אנשי העיר – חרם הוא הפסקת כל קשר עם אנשי העיר. עם זאת, כיום זה לא ישפר את המצב ולא ניתן ליישם זאת, ולכן חובה על כל מי שיכול לעשות מאמץ להרבות תורה, במיוחד במקומות שבהם, לצערנו, נשכחה מצווה גדולה זו.
• מחריבין העיר – אין הכוונה להריגת אנשי העיר, אלא שהנהגה זו תוביל לחורבן העיר[9].
• בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן – בחירת עם ישראל קשורה בקשר הדוק עם קבלת התורה. אם עוזבים את התורה, אין קיום לעם ישראל. לכן, החינוך לתורה הוא כל כך יסודי.

סעיף ח

^יד מכניסים התינוקות להתלמד, בן חמש שנים שלימות, ובפחות מכאן אין מכניסין אותן (לא). ואם הוא כחוש, מכניסין אותו בן ו' שנים שלימות (לב). הגה: ומכל מקום מיד שיהיה בן ג' שנים שלימות מלמדין אותו אותיות התורה, כדי שירגיל עצמו לקרות בתורה (לג) (הרב אברבנאל בפירוש לאבות).

^יד ב"י ממשנה סוף פרק ה דאבות, ומה שאמר שם בב"ב דף כא, א ומכניסין אותן כבן שש וכבן שבע, וכ"כ הרמב"ם שם, וחילק בין כחוש לבריא, וכמו שכתבו התוספות שם, ומפרש הב"י לדעת הרמב"ם, דבר שית היינו בר חמש, שנכנס בשנת שש וכו'.

• ובפחות מכאן אין מכניסין אותן – כי הם חלשים מדי.
• מכניסין אותו בן ו' שנים שלימות – לילדים חלשים נותנים עוד שנה לפני כניסתם ללימוד.
• כדי שירגיל עצמו לקרות בתורה – כפי שראינו בתחילת הסימן, מאז שילד יודע לדבר יש מצוות עשה מן התורה ללמדו תורה.

סעיף ט

^טו אפילו תינוק שאינו מבין לקרות, לא יסלקוהו משם אלא ישב עם האחרים, אולי יבין (לד).

^טו מימרא דרב שמואל בר שילת שם.

• אולי יבין – והדרך הטובה ביותר היא להעניק לו עזרה אישית.

סעיף י

^טז לא יכה אותו המלמד מכת אויב, מוסר אכזרי, לא בשוטים ולא במקל, אלא ברצועה קטנה (לה).

^טז גם זו שם.

• אלא ברצועה קטנה – כלומר, יש לדאוג למשמעת בכיתה, אך אסור להכאיב לילדים.

סעיף יא

^יז יושב ומלמדם כל היום וקצת מהלילה (לו), כדי לחנכם ללמוד ביום ובלילה.

^יז הרמב"ם שם ריש פרק ב.

• כל היום וקצת מהלילה – ישנם אלה הרוצים להוכיח מכאן, כי אין לילדים ולבני נוער להתעסק בשום תחום לימודי, מלבד לימוד התורה. אמנם אין הדבר כן, כי אין להבין את המשפט כפשוטו. אין הכוונה שהילדים יישבו וילמדו במשך 12 שעות ביממה, ועוד קצת בלילה, דבר שאף מבוגר לא יכול לעמוד בו. ברור שיש לדאוג לבריאותם הגופנית והנפשית של הילדים, וליכולת שלהם לגדול ולהתפרנס. כמו שלא מוזכר כאן הצורך בהפסקות למשחקים ולאוכל, כך גם לא הובאה כאן חובת ההורים לדאוג לעתיד ילדיהם. חכמים אמרו (קידושין כט, א) "כשם שאביו חייב ללמדו תורה, כך חייב ללמדו אומנות". עם זאת, לא מדובר במצווה דתית, אלא חובה אנושית המוטלת על כל אדם, יהודי ושאינו. לכן, ההלכה עוסקת כאן רק בצד של המצווה, שכן רק לעם הקדוש יש מצווה ללמוד תורה מגיל צעיר. לימוד התורה, אם כן, מלווה בהפסקות לאוכל, למשחקים וללימודים של ידע כללי, שיאפשרו לילדים להתפרנס כשיגדלו.

סעיף יב

^יח לא יבטלו התינוקות כלל, חוץ מערב שבת וערב יום טוב בסוף היום (לז).

^יח שם. ולא כתב בכסף משנה ולא בבית יוסף מוצא דין זה, ונלע"ד נראה מברייתא אמרו עליו על ר"ע וכו' פסחים דף קט, א, ע"ש דמשמע שר"ע החמיר בזה, ושאר חכמים עשו כן בכל ערב יו"ט וע"ש. וכתב הב"י ומדבריו נראה שביו"ט ג"כ מבטלין. ובנוסחאות שלפנינו יש כן בדברי הרמב"ם, ונלע"ד שלא היה גירסת הב"י והטור כן.

• בסוף היום – לכן בימינו, מאחר והתלמידים יוצאים לחופש לזמן ממושך, מן הראוי להשתדל ולארגן לילדים לימוד חווייתי ונעים בזמני החופש, ולחברם לתורה באהבה, ולא ביראה.

סעיף יג

^יט אין מבטלין התינוקות, אפילו לבנין בית המקדש (לח).

^יט מימרא דר"ל משום ר' יהודה נשיאה, שבת דף קיט, ב.

• אפילו לבנין בית המקדש – מכאן יש ללמוד, שכאשר יש צורך להביא לבית הספר הרצאה בנושא זה או אחר, אין לקבוע זאת על חשבון הזמן המוקדש ללימוד תורה, אלא בשאר זמנים, בהם נלמדים לימודים כלליים.

סעיף יד

^כ אין קורין לתינוקות בשבת מתחלה, מה שלא למדו, משום טורח שבת (לט). אבל מה שקראו פעם אחת, שונים אותו להם בשבת (מ).

^כ ברייתא נדרים דף לז, א וכפי' הר"ן שם.

• משום טורח שבת – דברים חדשים דורשים ריכוז רב, וזה פוגע בעונג השבת.
• שונים אותו להם בשבת – חוזרים בשמחה על מה שלמדו כבר.

סעיף טו

^כא כ"ה תינוקות (מא), מספיק להם מלמד אחד (מב). היו יותר על כ"ה, עד מ', מושיבין אחר לסייעו בלימודם (מג). הגה: ואפילו שכרו הקהל מלמד לכל תינוקות סתם (מד), הוא מושיב אחר לסייע בעדו, והם יתנו לו שכרו (מה) (נ"י פ' לא יחפור). יש אומרים דאם אין בעיר כ"ה תינוקות, אין בני העיר חייבים לשכור להם מלמד (מו) (הגהות מיימוני פ"ב דת"ת ותוס' ור' ירוחם). ויש אומרים דאפילו בפחות מזה, חייבים (מז) (שם בנ"י). היו יותר מארבעים, מעמידים שנים (מח).

^כא מימרא דרבא, ב"ב דף כא, ב, וכפי' הרמב"ם שם בפ"ב, ומה דאיתא שם ואי איכא ארבעין וכו', היינו אפילו אי איכא מ', סגי בריש דוכנא וכו'. וכן מאי דאמר ואי איכא חמשין מותבינן תרי, היינו לומר עד חמשין סגי להו בתרי, וכן פירש הנ"י פרק לא יחפור, בשם הר"י ז"ל.

• כ"ה תינוקות – הכוונה היא עד עשרים וחמישה ילדים.
• מספיק להם מלמד אחד – בפתחי תשובה הביא, שבזמננו, הואיל והתמעטו הלבבות, יש צורך בכיתות של עשרה או שנים עשר ילדים. הלוואי שנגיע לכך.
• מושיבין אחר לסייעו בלימודם – מעשרים ושישה עד ארבעים יש להוסיף עוזר, וביותר מארבעים, יש למנות שני מורים.
• סתם – לא אמרו לו כמה תלמידים יש, והסכים לקבל את העבודה.
• והם יתנו לו שכרו – אם יש יותר מעשרים וחמישה ילדים, יוסיף הראשון וימנה עוזר לסייעו, מבלי לשאול רשות מהמעסיקים, והם מחויבים לשלם את שכר העוזר.
• לשכור להם מלמד – אלא יסיעו את הילדים לעיר אחרת. אמנם יש חולקים על זה וסוברים, שאין להסיע ילדים למקום אחר.

מכאן אנו לומדים שאף שמובא בהלכה שמותר ליצור תחרות בהוראת לימוד תורה, וכל מלמד רשאי להציע שירותי הוראה, גם אם הדבר יגרום להוצאת תלמידים מהמורה הראשון (ראה להלן סעיף כב "מְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת שֶׁבָּא חֲבֵרוֹ וּפָתַח בַּיִת לְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת בְּצִדּוֹ, כְּדֵי שֶׁיָּבִיאוּ לוֹ תִּינוֹקוֹת אֲחֵרִים אוֹ כְּדֵי שֶׁיָּבוֹאוּ הַתִּינוֹקוֹת שֶׁאֵצֶל זֶה לָזֶה, אֵין יְכוֹלִים לִמְחוֹת בְּיָדוֹ"). כל זה בתנאי שאין הקהל נתבע לממן את השני, כי רשאי הקהל לסרב, ולא להיענות לכל בקשה.

• דאפילו בפחות מזה, חייבים – ולכאורה הלכה כדעה זו[10].
• מעמידים שנים – ולא מסתפקים בעוזר.

סעיף טז

^כב מוליכים הקטן ממלמד למלמד אחר שהוא מהיר ממנו, בין במקרא בין בדקדוק (מט). במה דברים אמורים, כשהיו שניהם בעיר אחת ואין נהר מפסיק בינהם. אבל מעיר לעיר, או מצד הנהר לצדו באותה העיר, אין מולכים אותו אלא אם כן היה גשר בנין בריא, שאינו ראוי ליפול מהרה (נ).

^כב מימרא דרבא שם.

• בין במקרא בין בדקדוק – כלומר יש לבחור את הרב או המורה הטוב ביותר עבור הילד.
• שאינו ראוי ליפול מהרה – כלומר, אף שחשוב לחפש את המורה הטוב ביותר, אין לעשות זאת אם הנסיעה מסכנת או מעייפת את הילד.

סעיף יז

^כג מלמד תינוקות שמניח התינוקות ויוצא, או שעושה מלאכה אחרת עמהם, או שמתרשל בתלמודו, הרי זה בכלל: אָרוּר עֹשֶׂה מְלֶאכֶת ה' רְמִיָּה (ירמיה מח, י). לפיכך אין להושיב מלמד, אלא בעל יראה, מהיר לקרוא ולדקדק (נא). הגה: ואין למלמד לנעור בלילה יותר מדאי, שלא יהיה עצל ביום ללמד. וכן לא יתענה, או לעצור במאכל ומשתה, או לאכול ולשתות יותר מדאי, כי כל אלו הדברים גורמים שלא יוכל ללמד היטב. וכל המשנה, ידו על התחתונה ומסלקין ליה (נב) (מרדכי פ' האומנין מהירושלמי). ושאר דיני מלמד, עיין בחושן המשפט סימן של"ד ושל"ה.

^כג רמב"ם שם בפ"ב, מהא דשקל יואב ספסירה למקטל לההוא מלמד דאקרייה לתלמידיו תמחה את זכר עמלק

(בקמ"ץ) דכתיב ארור עושה מלאכת ה' רמיה, שם ע"ב.

• בעל יראה, מהיר לקרוא ולדקדק – "בעל יראה" הוא אדם ירא שמים והגון. "מהיר לקרוא" הוא פדגוג היודע להסביר היטב, "ולדקדק" הוא המלמד ללא טעויות.
• ידו על התחתונה ומסלקין ליה – כלומר, אם המלמד אינו מכבד הוראות אלה, מותר לפטרו.

סעיף יח

^כד אם יש כאן מלמד שמלמד לתינוקות, ובא אחר טוב ממנו, מסלקין הראשון מפני השני (נג).

^כד כרב דימי, דקנאת סופרים תרבה חכמה, שם ע"א.

• מסלקין הראשון מפני השני – מכאן נלמד שטובתו של הילד חשובה יותר מטובתו של המורה. אמנם, אם יש חוזה שמחייב את המעסיק לזמן מסוים, אי אפשר לפטר את המורה אלא אם פשע. עם זאת, בסוף ההתקשרות ניתן להעביר אותו ממשרתו, גם אם לא פשע, ומשום שיש מלמד טוב ממנו[11].

סעיף יט

^כה אם יש כאן שני מלמדים, האחד קורא הרבה (נד) ואינו מדקדק עמהם להבינם על נכון (נה), ואחד אינו קורא כל כך, אלא שמדקדק עמהם להבינם (נו), לוקחין אותו שמדקדק יותר (נז).

^כה ג"ז כרב דימי, דשבשתא כיון דעל על, שם.

• האחד קורא הרבה – כלומר הוא נחשב לתלמיד חכם יותר.
• ואינו מדקדק עמהם להבינם על נכון – כלומר, אין כוחו בהסברה.
• שמדקדק עמהם להבינם – הוא פדגוג שמסוגל להסביר בצורה טובה ומעניינת לתלמידים.
• שמדקדק יותר – יש לבחור בפדגוג, כי מה שחשוב הוא שהתלמיד ירצה ללמוד ויבין. עדיף ללמוד פחות, אך בצורה איכותית.

סעיף כ

^כו מי שאין לו אשה, לא ילמד תינוקות, מפני שאמותיהם מביאות בניהם (נח). ^כז ואין המלמד צריך שתהיה אשתו שרויה עמו בבית הספר, אלא היא בביתה והוא מלמד במקומו (נט).

^כו משנה קידושין דף פב, א. ^כז רמב"ם בפרק כ"ב מהלכות איסורי ביאה, וכרבי אליעזר שם, וכדמפרש שם בגמרא, ובירושלמי, משום דאבעיא לן בגמרא אליביה.

• מפני שאמותיהם מביאות בניהם – ומכיוון שהוא רווק, יש חשש שיתגרה בנשים. אמנם בשעת הדוחק, ניתן להעסיק מורה רווק ללמד את הקטנים[12].
• והוא מלמד במקומו – כאשר הוא נשוי, יש פחות יצר.

סעיף כא

^כח לא תלמד אשה תינוקות, מפני אביהם שמביאים בניהם (ס).

^כח שם במשנה.

• מפני אביהם שמביאים בניהם – כאשר אישה מלמדת קטנים בביתה, יש חשש מפני יחוד[13]. אבל כשמלמדת בבית ספר, אין חשש כזה, והדבר מותר.

סעיף כב

^כט אחד מבני החצר או מבני מבוי שביקש לֵיעָשׂוֹת מלמד תינוקות (סא), אין שכניו יכולים למחות בידו (סב). ^ל וכן מלמד תינוקות שבא חבירו ופתח בית ללמד תינוקות בצדו, כדי שיביאו לו תינוקות אחרים או כדי שיבואו התינוקות שאצל זה לזה, אין יכולים למחות בידו (סג), שנאמר: ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר (ישעיהו מב, כא). הגה: רב היושב בעירו ולומד לרבים, יכול חכם אחר לבא וללמוד גם כן שם (סד), אפילו מקפח קצת פרנסת הראשון (סה), כגון שהקהל קבלו הראשון עליהם לרב ונוטל פרס מהם על זה (סו), אפילו הכי יכול השני לבא לדור שם ולהחזיק רבנות בכל דבר, כמו הראשון, אם הוא גדול וראוי לכך (סז) (מהרי"ו סי' קנ"א ומהרא"י בפסקיו סימן קנ"ח ע"ש תשו' הגדולים). אבל אם בא חכם אכסנאי לעיר, אין לו לקפח שכר הרב הדר שם לעשות חופות וקידושין וליטול השכר הבא מהם, הואיל והוא פרס הרב הדר שם (סח); אבל מותר לעשות החופה ולתת השכר לרב הקבוע (סט). וכן הותר לו לדון בין שני בעלי דינין שבעיר הבאים לפניו לדון, דלמא הרב שבעיר אין ממוצע להם (ע). אבל אין לו להורות איסור והיתר (עא), או לדרוש לנהוג שררה (עב), באתריה דחבריה (עג) (מהרי"ק שורש ק"ע ומהר"ד בתשובה כ"ב). ומי שהוחזק לרב בעיר (עד), אפילו החזיק בעצמו באיזה שררה (עה), אין להורידו מגדולתו אף על פי שבא לשם אחר גדול ממנו (עו) (ריב"ש סימן רע"א). אפילו בנו ובן בנו לעולם קודמים לאחרים, כל זמן שממלאים מקום אבותיהם ביראה והם חכמים קצת (עז) (רמב"ם פ"א מהלכות מלכים). ובמקום שיש מנהג לקבל רב על זמן קצוב, או שמנהג לבחור במי שירצו, הרשות בידם (עח) (כל בו). אבל כל שקבלו הקהל עליהם, וכל שכן אם עשו ברצון השררה, אין לשום גדול בעולם להשתרר עליו ולהורידו (עט) (שם בריב"ש).

^כט משנה ב"ב דף כ, ב, כדמפרש שם בגמ' ריש דף כא, א. ^ל מימרא דרב יוסף, שם ע"ב.

• שביקש לֵיעָשׂוֹת מלמד תינוקות – וזה עלול לגרום לרעש, במשך היום.
• אין שכניו יכולים למחות בידו – בשל חשיבות מצוות תלמוד תורה. אבל תושב המעוניין להקים עסק בשכונת מגורים, יכולים שכניו למנוע זאת ממנו[14].
• אין יכולים למחות בידו – כלומר, התחרות בלימוד תורה מותרת בלי הגבלה.
• לבא וללמוד גם כן שם – כי אין איסור תחרות בתחום לימוד תורה. במקצועות אחרים יש הגבלות, המוסברות בחושן משפט[15].
• אפילו מקפח קצת פרנסת הראשון – כי אם יפחתו תלמידיו, יופחת גם שכרו.
• ונוטל פרס מהם על זה – כלומר, הוא מקבל מהם משכורת.
• אם הוא גדול וראוי לכך – כלומר, בתנאי שהוא תלמיד חכם, וראוי ללמד, בגלל יראת השם שלו.
• הואיל והוא פרס הרב הדר שם – בזמנם, הרב המנהל את החופה, קיבל תשלום מהמחותנים. לכן, רב החולף בעיר אינו רשאי לערוך חתונה לבני העיר, ולקפח את שכר הרב הקבוע במקום.
• ולתת השכר לרב הקבוע – האיסור קיים רק בשל ההפסד הכספי, אך מותר למחותנים לבחור את הרב המתאים להם, כל עוד אין בכך פגיעה בשכר הרב המקומי.
• אין ממוצע להם – שני יהודים שיש ביניהם מחלוקת, יכולים לפנות לרב שאינו רב המקום, שכן יתכן מאוד שהם מאמינים שהרב הנבחר יצליח לפשר ביניהם, והם סומכים עליו.
• אין לו להורות איסור והיתר – הוא אינו רשאי לפסוק הלכות לציבור. אך כאשר אדם פרטי פונה אליו, הוא יכול להשיב לו.
• לדרוש לנהוג שררה – כלומר, אינו רשאי להפוך את עצמו לרב הקובע.
• באתריה דחבריה – תרגום: במקום של חברו. כלומר אף שאין איסור תחרות בהוראת התורה וכל מי שמלמד תורה, תבוא עליו ברכה, אין היתר לרב אחר לדחות את הרב המכהן האחראי על הפסיקה לציבור.
• ומי שהוחזק לרב בעיר – כלומר, הרב מקובל כרב העיר ודואג לכל צרכי העיר, כמו כשרות המזון, כשרות המקווה והערוב.
• החזיק בעצמו באיזה שררה – כלומר, הוא לא נבחר על ידי ראשי הקהילה, אלא כך התקבל למעשה.
• אחר גדול ממנו – מכאן נובעת ההבחנה בין מי שמלמד תורה, שבזה אין תחרות, לבין מי שנושא בתפקיד ציבורי כלשהו, שכל זמן שהוא ראוי, הוא נשאר בתפקידו.
• והם חכמים קצת – הירושה בתפקידים ציבוריים נלמדת מפסוק שנאמר לגבי המלך (דברים יז, כ) "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול, לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ, הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל". למדו חכמים מלשון הכתוב "הוּא וּבָנָיו" שאם הבן ראוי, גם אם אינו ברמה של אביו, הוא קודם לכל אדם אחר.
• הרשות בידם – כאשר הציבור בוחר את הרב, אין לבן להתמנות לתפקיד זה ללא רצון הציבור. ברוב המקומות נוהגים כך, שכן הרב צריך להיות רצוי על ידי הציבור, ורק אז הוא יכול למלא את תפקידו בצורה מועילה ונאמנה.
• להשתרר עליו ולהורידו – כלומר, אדם שלא פשע, אין להוציאו מחזקתו למען אחר, אף שעל פניו, הוא טוב יותר. זה שונה מדין מורה של תלמידים, אותו מותר להחליף, כפי שראינו, לטובת מלמד טוב יותר. ההבדל הוא, שאיכות המורה משפיעה באופן משמעותי על המשך דרכם של התלמידים בדרך התורה, בעוד שרב העיר, האחראי על תפקוד שירותי הדת, והשפעתו פחות מכרעת. עם זאת, אין מניעה לרבנים אחרים ללמד תורה, כמו שכבר הזכרנו.

קיצור חייב כל אדם ללמד לבנו ולהעמיד תלמידים (סימן רמ"ה)

• יש מצוות עשה מן התורה ללמד את בנו תורה, כפי שנאמר (דברים ו) "ולימדתם אותם את בניכם לדבר בם" [א].
• מצווה זו כוללת בתוכה גם את המצווה ללמוד תורה [א].
• יש מצווה ללמד את נכדיו, כפי שנאמר (דברים ד): וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. חובה זו חלה כשאין אב או כאשר האב אינו יכול לדאוג ללימוד תורה של בנו [ב].
• כל חכם מישראל מצוּוה ללמד תורה לתלמידים, כפי שנאמר: "ושננתם לבניך". המשמעות של "בניך" בפסוק זה היא תלמידים [ב].
• בדרך כלל, אב אינו פנוי ללמד את בנו תורה בעצמו. מסיבה זו, מוטלת עליו החובה לשכור עבורו מלמד שילמד את בנו. למעשה, חובה זו מתקיימת על ידי רישום הבן לתלמוד תורה או לבית ספר בו לומדים תורה [ד].
• חובה על האב להתחיל ללמד את בנו תורה מרגע שהבן מסוגל לדבר. כשהילד מגיע לגיל 6 או 7, האב נדרש לרשום אותו לתלמוד תורה [ה].
• על האב לוודא שבנו ילמד תנ"ך, משניות, גמרות, הלכות ואגדות. במקרה של מגבלות תקציביות, עליו לדאוג שלכל הפחות בנו ילמד את כל התנ"ך [ו]. יש אומרים כי די בלימוד כל החומש [הערה 6].
• חובה להקים תלמוד תורה או בית ספר ללימוד תורה בכל עיר ועיר [ז].
• כל תושבי העיר, כולל אלה שאין להם ילדים, מחויבים להשתתף במימון ובהוצאות הקשורות להקמה ותחזוקה של מוסדות אלו (כו).
• יש לדאוג למשמעת בין התלמידים, אבל אסור להשתמש באלימות לשם כך [יא].
• אין לסלק תלמידים המתקשים בלימודיהם [ט]. במקום זאת, יש להעניק להם סיוע אישי ותמיכה מותאמת, שתאפשר להם להצליח בלימודיהם (לג).
• כשמתכננים הרצאות בבית הספר, חשוב לוודא שהן לא יבואו על חשבון זמן לימוד התורה. יש לקיים אותן בזמנים המיועדים ללימודים כלליים.
• הילדים צריכים ללמוד בכל ימות השנה, למעט בסוף היום של ערב שבת וערב יום טוב [יב].
• כיוון שבימינו התלמידים יוצאים לחופשות ארוכות, חשוב מאד לארגן להם פעילויות לימוד חווייתיות ומהנות במהלך תקופה זו, ולחזק את אהבתם לתורה (לו).
• אסור שמספר התלמידים בכיתה יעלה על 25. אם ישנם למעלה מ-25 תלמידים, נדרש לצרף מורה מסייע. כאשר מספר התלמידים חוצה את רף הארבעים, יש לחלק את הכיתה לשתי קבוצות נפרדות [טו].
• בפתחי תשובה הביא, שבזמננו, מאחר ו"התמעטו הלבבות", יש צורך בכיתות של עשרה או שנים עשר ילדים (מא).
• מותר להעביר מורה מתפקידו, על מנת להביא במקומו מורה טוב ומקצועי יותר [יח].
• אמנם, אם קיים חוזה המחייב את המעסיק (מוסד החינוך) לפרק זמן מוגדר, אין אפשרות לפטר את המורה לפני תום תקופת החוזה. למעט מצב בו המורה פשע (כלומר, הפר הפרה יסודית את תפקידו). במקרה זה, טובת התלמידים קודמת לזכויות המורה (נב).
• עם זאת, בתום תקופת ההתקשרות (החוזה), ניתן להעביר מורה ממשרתו, גם אם לא פשע, ומשום שיש מלמד טוב ומקצועי יותר (נב).
• כאשר עומדות בפנינו שתי אפשרויות למורים, האחד תלמיד חכם יותר, והשני בעל יכולות פדגוגיות גבוהות, עלינו להעדיף את הפדגוג. כי הוא ידע לחבב את הלימוד על התלמידים [יט].
• אין למנות רווק למשרת מורה קבוע [כ]. עם זאת, בשעת הצורך (למשל, כשאין מועמד מתאים אחר), הדבר מותר (נז).
• אישה לא תלמד ילדים מחשש לייחוד [כא]. אמנם כל זה רק בביתה, כי שם מביאים האבות את הילדים, עד ביתה. אמנם במסגרת בית הספר, הדבר מותר, כי זה מקום ציבורי, בו אין חשש לייחוד (נט).
• אין איסור תחרות בלימוד תורה. מותר לכל אדם ללמד, גם אם יש כבר רב אחר במקום, המלמד תורה [כב].
• למרות זאת, הציבור אינו חייב לממן כל מסגרת לימוד תורה נוספת שאדם פרטי פותח (מה).
• משרת רב היישוב או העיר יציבה מזו של מורה לתלמידים. אין מפטרים אותו רק משום שנמצא מועמד טוב יותר. ניתן להעבירו מתפקידו רק במקרה שפשע [כב].
• המנהג כיום הוא למנות רב לזמן קצוב ומוגדר. בתום תקופה זו, אין כל חובה להמשיך את ההתקשרות עמו, וכן אין חובה למנות את בנו של הרב אחריו לתפקיד [כב].

[1] עיין רמב"ם בהלכות תלמוד תורה, פרק א הלכה א.

[2] מלבד ברית מילה ופדיון בכור.

[3] כך משמע ממקור דין זה בגמרא (קידושין כט, ב), בסיפור של רב יעקב בריה דרב אחא בר יעקב.

[4] כמפורש בסעיף ח.

[5] המחבר דן בזה בסימן הבא בסעיף ה, והרמ"א בסעיף כא.

[6] אמנם יש דעות, שהכוונה רק לחמישה חומשי תורה, ראה ש"ך ס"ק ה.

[7] גמרא (מנחות צט, ב), על פי פירוש התוספות ד"ה לא.

[8] כמבואר ברמ"א חושן משפט (סימן קסג סוף סעיף ג) "בְּמָקוֹם שֶׁבְּנֵי הָעִיר מוֹשִׁיבִין בֵּינֵיהֶם מְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת, וְאֵין אֲבִיהֶן שֶׁל תִּינוֹקוֹת יָכוֹל לִשְׂכּוֹר לִבְנֵיהֶם, וְיִצְטָרְכוּ הַקָּהָל לִתֵּן הַשָּׂכָר, גּוֹבִין לְפִי מָמוֹן". גביה לפי ממון פירושה, גבייה לפי יכולתם הכלכלית של התושבים. עשיר, משלם יותר.

[9] כך פירש ערוך השולחן סעיף ט.

[10] על פי הכלל שכאשר נכתבו שניהם בלשון "יש אומרים", הלכה כדעה שנייה.

[11] ערוך השולחן כתב שאפילו בתוך הזמן אפשר לסלקו, כי בתום הזמן פשוט שאפשר. אמנם עיין באגרות משה (חושן משפט חלק א סימן עו) שאם לא פשע, אין לסלקו אפילו בתום תקופת החוזה. מכאן נראה, שההיתר הנזכר כאן הוא שלא לחדש את התקשרות, כאשר יש מלמד טוב ממנו, כך נראה לי.

[12] כי בימינו פוגשים נשים ברחובות העיר, ואין חשש מיוחד להרהור מצד המלמד. בנוסף, אמותיהם של הילדים מביאות אותם רק עד כניסת הבית ספר. ועיין בפסקים ותשובות (כאן אות לג) שהביא כמה טעמים להתיר.

[13] עיין ב"ח.

[14] פרטי דין זה מוסברים בחושן משפט סימן קנו.

[15] שם.