מי חייב בה ומי ראוי לקבלה - סימן רמ"ח

בסימן זה ח' סעיפים

סעיף א

^א כל אדם חייב ליתן צדקה (א), אפילו, עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן ממה שיתנו לו (ב). ומי שנותן פחות ממה שראוי ליתן, ^ב בית דין היו כופין אותו ומכין אותו מכת מרדות עד שיתן מה שאמדוהו ליתן (ג), ויורדים לנכסיו (ד) בפניו ולוקחין ממנו מה שראוי לו ליתן.

^א מימרא דרב זוטרא, גיטין דף ז, ב. ^ב לשון הטור, מדברי הרי"ף והרא"ש, אמתניתין דכמה יהא בעיר וכו', ובברייתא שלושים יום לתמחוי וכו', ב"ב דף ז-ח, ומהא דרבא אכפייה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה וכו', שם. ובכתובות דף מט, ב וכתירוצא בתרא שם בתוס', וכ"כ הרמב"ם בפ"ז מהלכות מתנות עניים דין י, וש"פ.

• חייב ליתן צדקה – מי שלא נותן צדקה, לא רק שלא מקיים מצווה, אלא גם עובר על איסור, כפי שראינו.
• ממה שיתנו לו – מובן מאליו, שהוא לא נדרש לתת אלא סכום קטן.
• עד שיתן מה שאמדוהו ליתן – למרות שאין נוהגים לכפות על קיום מצוות אחרות[1], במקרה של צדקה כופים על כך, כי מי שעובר על מצווה זו, עובר גם על איסור. בנוסף, יש חובה על מנהיגי הציבור לדאוג לעניים, ולכן הרשות בידם לכפות בעד מתן צדקה.
• ויורדים לנכסיו – כגון, אם יש לו נכס או קרקע, ניתן לקחת ממנו את הנכס ללא אישורו, למכור אותו ולהשתמש בכסף כדי לעזור לעניים.

סעיף ב

^ג ממשכנים על הצדקה (ה), אפילו בערב שבת (ו).

^ג מימרא דר"נ, ב"ב שם, ופי' רש"י, אפילו שיש לו פתחון פה לבעל הבית לומר טרוד אני.

• ממשכנים על הצדקה – הכוונה היא שאנחנו לוקחים ממנו חפץ, ולא נחזיר לו אותו אלא לאחר שיתרום את חלקו לקופת הצדקה.
• אפילו בערב שבת – ואיננו מקבלים את הטענה שהוא עסוק או טרוד.

סעיף ג

^ד יתומים, אין פוסקין עליהם צדקה, אפילו לפדיון שבוים, אפילו יש להם ממון הרבה (ז), ^ה אלא אם כן פוסקין עליהם לכבודם, כדי שֶׁיֵּצֵא להם שֵׁם (ח). הגה: (ט) ודוקא צדקה שאין לה קצבה (י), או שיש לה קצבה על נכסי יתומים ויכולין להמתין עד שיגדלו (יא), כגון שיש להם טבל ואינן צריכין לאכול עכשיו (יב). אבל אם צריכים לאכול עכשיו, מעשרין ותורמין להם (יג). והוא הדין בצדקה שיש לה קצבה, כגון שהיו להם קרובים עניים והיה להם קצבה מאביהם כל שנה ושנה, ואין להם לאכול רק זו או יחזרו על הפתחים ויהיה גנאי ליתומים, האפוטרופוס שלהם נותן מנכסיהם הקצבה לקרוביהם (יד) (תשובת ר"י מינץ סימן א').

^ד תני רב שמואל בר יהודה וכו' שם. ^ה מעובדא דרבא שם.

• אפילו יש להם ממון הרבה – אין מחייבים יתומים בנתינת צדקה, כי הואיל והם נטולי הגנה, קיים חשש שפעולת גביית הצדקה תיצור אצלם תחושת רדיפה.
• כדי שֶׁיֵּצֵא להם שֵׁם – מדובר ביתומים ממשפחה חשובה, שהייתה ידועה בנדבנותה.
• הקדמה לרמ"א – לפי הרמ"א, הסיבה שאין לוקחים צדקה מהיתומים היא, החשש מפני ניצול. כלומר, ייתכן שגבאי הצדקה ייגבו מהם יותר מן הנדרש. על פי זה, נבין את דברי הרמ"א.
• צדקה שאין לה קצבה – כאשר לא נקבע סכום התרומה הנדרש, יש חשש לניצול.
• ויכולין להמתין עד שיגדלו – אם היתומים מחזיקים בנכסים, הם יכולים להמתין עד שיגדלו, ואז יוכלו לתרום את חלקם.
• טבל, ואינן צריכין לאכול עכשיו – הטבל, שהיא תבואה לפני לקיחת המעשרות ואסור לאוכלה, יש לה קצבה ברורה למעשרות, כמובא בהלכה. לכן מותר לגבות מהיתומים את שיעור המעשר. אם לא נדרשת התבואה מיד, ניתן להמתין עד שיגדלו, ואז יוכלו לתרום בהתאם לכללי ההלכה, ולצרוך את תבואתם.
• מעשרין ותורמין להם – זה לטובתם, כדי שיוכלו לצרוך את תבואתם.
• נותן מנכסיהם הקצבה לקרוביהם – מותר לאפוטרופוס ליטול מממון היתומים ולתת צדקה זו, כי בכך הוא ממשיך את התנהלות אביהם הצדיק, ומונע את גינוי המשפחה.

סעיף ד

^ו גבאי צדקה, אין מקבלין מהנשים ומהעבדים ומהתינוקות (טו), אלא דבר מועט (טז), אבל לא דבר גדול שחזקתו גזול או גנוב משל אחרים (יז). וכמה הוא דבר מועט, ^ז הכל לפי עושר הבעלים ועניותם (יח). והני מילי בסתמא, ^ח אבל אם הבעל מוחה, אפילו כל שהוא אסור לקבל מהם (יט).

^ו בסוף ב"ק. ^ז מעובדא דרבינא שם. ^ח טור בשם תשובת אביו הרא"ש.

• ומהתינוקות – הכוונה היא לנערים.
• דבר מועט – חזקה על אב המשפחה, המפרנס, שמסכים לבני ביתו לתת סכום קטן לצדקה.
• שחזקתו גזול או גנוב משל אחרים – סכום זה עלול להיות גזול או גנוב מאב המשפחה, או מאנשים אחרים, כי אין להם כסף משל עצמם. כיום, כאשר נשים מתפרנסות, ניתן לקבל מהן תרומות.

מכאן שאסור לקבל תרומות מאדם שקיים חשש סביר שהכסף שהוא תורם אינו בבעלותו המלאה, או הושג בדרכים אסורות.

• לפי עושר הבעלים ועניותם – הכל יחסי, ותלוי במצב הכלכלי של התורם.
• אסור לקבל מהם – כי חזקה שכספם שייך לאביהם. אך אם ידוע שהכסף שלהם, כגון אישה שמתפרנסת בכוחות עצמה, ניתן לקבל תרומות מהם.

סעיף ה

^ט אם האשה השכירה מלמד לבנה, אם ידע הבעל ושתק ודאי ניחא ליה במה שעשתה (כ). אבל אם מוחֶה לאלתר, אין במעשיה כלום (כא). (ואפילו אם נושאת ונותנת תוך הבית (כב) יוכל למחות בה (כג)) (ב"י בשם תשובת הרא"ש כלל י"ג).

^ט שם, כלל יג סימן א, ושם.

• ודאי ניחא ליה במה שעשתה – והאב מחויב לשלם.
• אין במעשיה כלום – הבעל אינו מחויב לשלם, ואל לו למורה ללמד ילד זה, כי לא יקבל משכורת.
• נושאת ונותנת תוך הבית – כלומר, הוסכם על הבעל שהאישה תנהל את תקציב הבית.
• יוכל למחות בה – אישורו לעסוק בעסקיו, אינו מעניק לה זכות או בעלות עליהם.

סעיף ו

^י בן שאוכל אצל אביו ועבד האוכל עם רבו, נותן פרוסה לעני או לבנו של אוהבו ואינו חושש משום גזל, שכך נהגו בעלי בתים (כד).

^י תוספות, הביאה הטור, והמרדכי הביאה בפ"ק דב"ב.

• שכך נהגו בעלי בתים – על כן, יש מחילה מראש.

סעיף ז

^יא אדם שׁוּעַ (כה) שנותן צדקה יותר מהראוי לו, או שמיצר לעצמו ונותן לגבאי כדי שלא יתבייש, אסור לתובעו ולגבות ממנו צדקה (כו), והגבאי שמכלימו ושואל ממנו, עתיד הקדוש ברוך הוא ליפרע ממנו (כז).

^יא לשון הרמב"ם שם בפ"ז, ממימרא דרב יצחק בר שמואל וכו', מפסוק ופקדתי על כל לוחציו, וכדמוקי לה שם בגמרא, ב"ב דף ח, ב.

• אדם שׁוּעַ – מאוד נדיב.
• אסור לתובעו ולגבות ממנו צדקה – מכיוון שהוא לא יוכל לסרב, הוא פוגע בעצמו, וזה לא מה שהתורה דרשה.
• עתיד הקדוש ברוך הוא ליפרע ממנו – על כן, כל אדם הפועל לגייס כספים לצדקה, צריך להיזהר שלא לפנות לעניים.

סעיף ח

^יב הרוצה לזכות לעצמו, יכוף יצרו הרע וירחיב ידו וכל דבר שהוא לשם שמים יהיה מהטוב והיפה. אם בנה בית תפלה, יהיה נאה מבית ישיבתו. האכיל רעב, יאכיל מהטוב והמתוק שבשולחנו. כיסה ערום, יכסה מהיפה שבכסותו. הקדיש דבר, יקדיש מהיפה שבנכסיו. וכן הוא אומר: כָּל חֵלֶב לה' (כח) (ויקרא ג, טז).

^יב לשון הרמב"ם בסוף הלכות איסורי מזבח, וכתב הכסף משנה שם, הם דברי רבינו, וראויה אליו.

• כָּל חֵלֶב לה' – פירושו של פסוק זה הוא, שהחלק הטוב צריך להיות מופנה למצווה, כי החֵלֶב הוא החלק המשובח ביותר בבהמה, והוא החלק המוקרב על המזבח. מכאן ילמד כל אדם, שהוא צריך לייעד עבור המצוות את החלק הטוב ביותר שיש לו.

קיצור מי חייב בה ומי ראוי לקבלה (סימן רמ"ח)

• כל אדם חייב לתת צדקה. גם עני, שאף הוא נתמך, צריך לתת סכום מועט ממה שקיבל חובתו של עני, היא רק פעם בשנה [א].
• בית הדין כופה אנשים שיש ביכולתם לתת צדקה, אך נמנעים מכך. במקרים מסוימים, בית הדין אף רשאי לקחת נכסים בכח כדי לממש את חובת הצדקה [ב].
• אין לקבל צדקה מאדם שקיים חשש סביר שהכסף שהוא תורם אינו בבעלותו המלאה או הושג בדרכים אסורות [ד] (יז).
• אסור לבקש צדקה מאדם שידוע שתורם מעבר ליכולותיו הכלכליות [ז].
• יש להקפיד לתת את הטוב ביותר לצדקה, ולכל מצוה אחרת. כגון מאכל איכותי או בגד מכובד [ח].

[1] מצינו אמנם בגמרא שכופים על עוד מצוות, כגון לולב או מצה, אך לא נפסק כן להלכה ברמב"ם. וגם לדעות שכופים בכל המצוות, אין כופים במצווה שמתן שכרה בצידה. כלומר, אם התורה מבטיחה שכר למקימיה, אין בה דין כפייה. להרחבה בדין כפיה בהלכה ראה בחיבורי "בעקבות המחבר" חלק ה, שם הארכתי לדון בזה.