מי ראוי למול, ובמה מלין, וכיצד מלין - סימן רס"ד

שולחן ערוך כפשוטו הלכות ברית מילה

הרב שאול דוד בוצ'קו

בסימן זה ו' סעיפים

סימן זה עוסק בשלושה נושאים עיקריים, וכותרתו מגדירה אותם: זהות המוהל הראוי, הכלים המשמשים למילה, ואופן ביצוע המילה: סעיף א עוסק בשאלת מי ראוי למול; סעיף ב – בכלים הראויים למילה; ומסעיף ג ועד סעיף ו – באופן המילה, הן לכתחילה והן בדיעבד – כגון כשארע פגם או קלקול במראה המילה.

סעיף א

הכל כשרים למול (א); אפילו עבד (ב) ^א אשה (ג) וקטן (ד) וערל ישראל שמתו אחיו מחמת מילה (ה). ואם יש ישראל גדול שיודע למול, הוא קודם לכולם (ו). (וי"א דאשה לא תמול (סמ"ק והגהות מרדכי), וכן נוהגין להדר אחר איש). ^ב אבל עובד כוכבים (ז), אפילו הוא מהול (ח), לא ימול כלל (ט). ^ג ואם מל אין צריך לחזור ולמול פעם שנית (י). הגה: ויש אומרים דחייבים לחזור ולהטיף ממנו דם ברית (יא) (טור בשם סמ"ג). וכן עיקר. מומר לכל התורה כולה, או שהוא מומר לערלות, דינו כעובד כוכבים (יב) (כ"מ בש"ס פ"ב דע"א ובטור וב"י בשם הר' מנוח וב"ה וד"מ שבא"ז מסתפק). תינוק שהוצרכו למולו תוך שמונה, מפני הסכנה (יג), אין חילוק בין ישראל לעובד כוכבים, דכל תוך שמונה ^(*) לא מיקרי מילה (יד). מיהו אם נשארו ציצין המעכבין המילה, או שֶׁמָּל וְלֹא פָּרַע (טו), יגמור הישראל המילה לשמונה או לאחר שיתרפא (טז) (רשב"א). ויש לאדם לחזור ולהדר אחר מוהל ובעל ברית היותר טוב וצדיק (יז) (א"ז). ואם נתנו לאחד, אסור לחזור בו (יח). מיהו אם חזר בו, הוי חזרה (יט) (מרדכי ס"פ כל הגט). ואין מועיל בזה קִבּוּל קִנְיָן (כ) ^(*) (הגהות מרדכי דשבת ותשובת הרא"ש כ"ב). אבל אם נשבע לו, כופין אותו שיקיים (כא) (שם בהרא"ש). ואם נתנו לאֶחָד ולא היה בעיר, והאב היה סבור שלא יהיה שם בזמן המילה ושלח אַחַר אחֵר ובתוך כך בא הראשון, ימהלנו הראשון, דודאי לא חזר מן הראשון (כב) (ב"י בשם תשו' ר"מ ומהרי"ק שורש ע"ו). אשה אינה יכולה ליתן לאחר למול, דהרי אינה שייכה במצות למול את בנה (כג) (שם בתשובה בשם ר"מ).

^א כרבי יוחנן דיליף בעבודה זרה דף כז, א מהמול ימול דמילה בעבודת כוכבים היא פסולה, וכמסקנת הגמרא שם, דלדידיה איתתא כמאן דמהלא דמיא, ועבד ידוע דדינו כאשה, וקטן עדיף מעבד ואשה, שהרי עתיד לבא לכלל מצות. ^ב שם כנזכר. ^ג טור בשם הרמב"ם ממשמעות הגמ', דקאמר מידי הוא טעמא אלא לרב וכו', מנחות דף מב, א. כסף משנה שם, ובב"י כתב בשם ה"ר מנוח דטעמא משום דלא מצינו בתורה מילה לשמה, וכתב עוד שאפשר שגם הרמב"ם מודה שצריך להטיף ממנו דם ברית, אלא שאין צריך לחזור ולחתוך ושכ"כ ה"ר מנוח. ^(*) פירוש, לענין חיוב למולו על ידי ישראל דוקא, אבל אם מלו ישראל תוך ח' כראוי, יצא, כמ"ש רמ"א סי' רסב סעיף א. ואם מלו עובדי כוכבים כראוי תוך שמונה, לדעת הכרעת רמ"א צריך להטיף ממנו דם ברית. ^(*) פירוש, משום דהוה קנין דברים בעלמא, אבל תקיעת כף מועיל כמו שבועה, וכמ"ש אח"כ בשם הרא"ש.

הכל כשרים למול – אין חובה שמקיים מצוות המילה יקיימה לשמה.
עֶבֶד – הכוונה לעבד כנעני, שאף שאינו חייב בכל המצוות, הוא חייב להיות נימול.
אשה – שאינה מצוּוָה במצוות מילה, וגם התורה לא חייבה אותה למול את בנה.
וקטן – שאינו חייב עדיין בשום מצוות, אך עתיד להיות חייב בהן.
ישראל שמתו אחיו מחמת מילה – הפסוק אומר "הִמּוֹל יִמּוֹל" (בראשית יג, יז) מלמד שרק מי ששייך לעם המצוּוה על המילה רשאי למול[1]. לכן גם עבד שחייב למול את עצמו, ואפילו אשה, הואיל ושייכת לעם המצוּוֶה במילה, וקטן העתיד להתחייב בכל המצוות, ואפילו ערל ישראל, שנאנס מל את עצמו, דינו כיהודי לכל עניין, כולם כשרים למול.
הוא קודם לכולם – כי קטן עדיין אינו מצוּוֶה בפועל, עבד אין לו ייחוס, ואשה יש אומרים שאינה רשאית למול, כפי שיביא הרמ"א. לכן עדיף שהמוהל יהיה גבר יהודי גדול.
אבל עובד כוכבים – המושג "עובד כוכבים" כאן כולל כל מי שאינו יהודי, גם אם בפועל אינו עובד עבודה זרה. הדין הוא שגוי אינו רשאי למול, משום שנאמר בתורה "הִמּוֹל יִמּוֹל", כלומר, רק מי ששייך לעם המצֻווה על מצוות מילה, רשאי למול.
אפילו הוא מהול – כי למרות שנעשתה מילה בגוי, אין לה שום ערך, והיא לא הכניסה אותו לברית אברהם אבינו.
לא ימול כלל – כי כתוב בתורה "הִמּוֹל יִמּוֹל". הווי אומר, רק מי שנצטווה על המילה, יכול למול.
אין צריך לחזור ולמול פעם שנית – כי התינוק כבר אינו ערל, אלא שעדיין לא קיימו בו את מצוות המילה. לדעת המחבר, לא צריך אפילו הטפת דם ברית. כי דווקא ב"נולד מהול" חייבו חכמים להטיף ממנו דם ברית, כי חששו לנוכחות שכבת עור דקה מאד, שהיא אולי "עורלה כבושה".
דחייבים לחזור ולהטיף ממנו דם ברית – יש לקיים את המצווה על ידי מי שמחוּיב בה, כדי שהמילה תתקיים כהלכה.
דינו כעובד כוכבים – ואין לאפשר לו למול, כי התורה פוקדת "הִמּוֹל יִמּוֹל". רק מי שמחויב במילה, יָמוּל. ואף שמומר זה מחויב במילה, הרי עשה עצמו כאינו מחויב, על כן אינו רשאי למול; המחבר חולק על זה.
שהוצרכו למולו תוך שמונה, מפני הסכנה – כאשר העורלה מסכנת את חייו, יש להקדים ולבצע בו טיפול רפואי מתאים.
לא מיקרי מילה – תינוק שהוסרה עורלתו מפאת סיבות רפואיות, לא נתקיימה בו המצווה[2].
או שֶׁמָּל וְלֹא פָּרַע – המושג "מל ולא פרע" יתבאר בהמשך הסימן, שם הוסבר כיצד למול כדי שהמילה תהיה כשרה; והנוגע לנו, מילה שלא נעשתה כראוי, כגון עורלה שהוסרה מטעמים רפואיים בלבד, אינה נחשבת כשרה, ויש למול ביום השמיני או לאחר ההחלמה, על ידי יהודי.
לאחר שיתרפא – במקרה שהמילה בוצעה כדין, נראה שצריך להטיף דם ברית, כפי שלמדנו בסימן רסב.
מוהל ובעל ברית היותר טוב וצדיק – הכוונה לסנדק שמחזיק תינוק בעת הברית. בחירה זו מעידה על רצון ההורים לחנך את בנם בדרך התורה והמצוות.
אסור לחזור בו – כי "שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה, וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב" (צפניה ג, יג), אלא מקיימים את דיבוריהם.
הוי חזרה – כי למרות שאסור לחזור בו, אין כאן התחייבות משפטית[3].
ואין מועיל בזה קִבּוּל קִנְיָן – אפילו אם עשו קנין זה לא נחשב. בהלכה זה נקרא "קניין דברים", שאינו חל. קניינים חלים רק לגבי נכסים ממוניים, ולא לגבי התחייבות להעניק כבוד כזה או אחר.
כופין אותו שיקיים – כי התורה אוסרת לעבור על שבועה.
דודאי לא חזר מן הראשון – חזרה בטעות אינה נחשבת חזרה.
אינה שייכה במצות למול את בנה – מצוות המילה מוטלת על האב. האם, אף שהיא כשרה למול בעצמה, אינה יכולה למנות שליח למילה במקום האב, מכיוון שהמצווה אינה מוטלת עליה[4].

סעיף ב

^ד בַּכֹּל מָלִין (כד), ואפילו בצור ובזכוכית ובכל דבר הַכּוֹרֵת, ^ה חוץ מִבְּקְּרוּמִית של קנֶה (כה), לפי שֶׁקֵּיסָמִים נִתָּזים ממנו (כו) ויבא לידי כְּרוּת שָׁפְכָה (כז). ^ו ומצוה מן המובחר למול בברזל, בין בסכין בין בְּמִסְפָּרַיִם, ונהגו למול בסכין (כח).

^ד טור בשם הרמב"ם פ"ב מהלכות מילה. ^ה מימרא דרב חסדא חולין דף טז, ב. ^ו שם ברמב"ם.

בַּכֹּל מָלִין – התורה לא ציינה כיצד מלים. אך למעשה, צריך לחתוך רק לפי המסורת הידועה למוהלים הלומדים הלכה למעשה; אין לסטות מההנהגה המקובלת מדורי דורות.
קרומית של קנה – הכוונה לעשב הגדל בשדות, והוא חד מאד, עד כדי שהוא יכול לחתוך כמו סכין.
שֶׁקֵּיסָמִים נִתָּזים ממנו – כאשר מופעל עליו לחץ, קוציו החדים (הקיסמים) יכולים להישבר. קיסמים אלו עלולים לגרום לפגיעה או נקב באיבר המין.
ויבא לידי כְּרוּת שָׁפְכָה – כלומר ההוראה ההלכתית היחידה היא, להימנע משימוש בכלים העלולים לסכן את התינוק.
ונהגו למול בסכין – כאמור, אין לסטות כלל ממסורת החיתוך הנהוגה מדורי דורות.

סעיף ג

(כט) ^ז כיצד מלין, חותכין את הערלה (ל), כל העור הַחוֹפֶה הָעֲטָרָה, עד שתתגלה הָעֲטָרָה (לא), ^ח ואחר כך פורעין את הקרום הרך שלמטה מהעור, בַּצִּפֹּרֶן, ומחזירו לכאן ולכאן עד שֶׁיֵּרָאֶה בְּשַׂר הָעֲטָרָה (לב), ואחר כך מוצצין המילה עד שיצא הדם מהמקומות הרחוקים, כדי שלא יבא לידי סכנה. ^ט וכל מוהל שאינו מוצץ, מעבירין אותו (לג). ואחר שמצץ נותן עליה אִסְפְּלַנִית אוֹ רְטִיָּה אוֹ אֲבַק סַמִּים הָעוֹצְרִים הַדָּם (לד). הגה: ויהיה נזהר, אם יש לאִסְפְּלַנִית שָׂפָה (לה), שיהפכנו לחוץ ולא לפנים, שלא לדבק במכה ויבא לידי סכנה (לו) (רבינו ירוחם נתיב א').

^ז שם מדברי הרמב"ם שם. ^ח ממשנה שבת דף קלג, א. ודף קלז, א. ^ט ממימרא דרב פפא שם דף קלג, ב.

הקדמה לסעיף – סעיף זה מפרט את שלבי המילה. מאחר שקשה לתאר את המעשה בכתב, העקרון הכללי ברור: הרוצה להיות מוהל, ילמד את הפרקטיקה המעשית ממוהל ירא שמים, הבקיא ומיומן במלאכתו. חלילה ללמוד מסעיף זה את הפרקטיקה, אלא רק את העקרונות. ארבעת השלבים של המילה הם: חיתוך העור (מילה), גילוי העטרה (פריעה), מציצה, וחבישה. שלבים אלו נועדו להבטיח את קיום המצווה כהלכה, ולשמור על בריאות הילד.
חותכין את הערלה – באיבר אדם מהול קיימת כעין בליטה, הנקראת "עטרה", לפני השיפוע החד שבאיבר. אצל אדם ערל, הבליטה אינה ניכרת, בגלל שהיא מכוסה בעור דו־שכבתי, הניתן לקילוף, והוא הקרוי "ערלה". המוהל חותך את השכבה העליונה באמצעות סכין, ופעולה זו היא הקרויה מילה. טרם החיתוך, מושך המוהל עור זה, כדי שהסכין לא ייגע, חלילה, באבר עצמו. זהו שלב המילה, המבטיח את קיום המצווה כהלכתה.
עד שתתגלה הָעֲטָרָה – היא הבליטה שבאיבר, המהווה את מוקד פעולת המילה.
עד שֶׁיֵּרָאֶה בְּשַׂר הָעֲטָרָה – בין העורלה לעטרה, ישנו קרום דק המכסה את העטרה. הפריעה נעשית לצורך גילוי העטרה, אם בקריעתו ובהפשלת הקרום לאחור, או בהסרתו[5].
מעבירין אותו – כלומר אין מרשים לו למול, שכן, המציצה נועדה למנוע סיכון מהתינוק, והמסרב, מסכן את הנימול.

והנה אופן המציצה הוא באמצעות יניקת הפה, להוצאת דם הפצע. כיום, הואיל ויש לפעמים מחלות העוברות דרך הפה, יש נוהגים למצוץ דרך שפופרת. ואין ספק שזה לא פוגם בכשרות המילה. ואם לפי המדע הרפואי של ימינו, דרך זו אינה מסכנת את התינוק, וגם אינה מסכנת את המוהל, הדבר מותר בשעת הצורך[6].

הָעוֹצְרִים הַדָּם – כלומר חובשים את האבר, להבטחת ריפוי תקין.
שָׂפָה – אם שפת התחבושת חדה קצת, היא עלולה לפצוע את האיבר.
ויבא לידי סכנה – אם לא יעשה כן, התחבושת עלולה להידבק באבר. וכאשר מסירים אותה עלול האיבר להיפגע. גם כיום, למרות שיש תחבושות איכותיות, יש להיזהר מאוד, ולהקפיד על הסרת התחבושת בעדינות, לפי הנחיות המוהל, כדי למנוע כל פגיעה בתינוק.

סעיף ד

^י מל ולא פרע, כאילו לא מל (לז).

^י שם במשנה דף קלז, ב.

כאילו לא מל – המילה והפריעה הן החלקים העיקריים של המצווה. ואילו המציצה והחבישה אינן חלק מהמצווה, אלא פעולות נלוות, שמטרתן מניעת סכנה והבטחת בריאות הילד (לכן לא אמרו: "מל ולא מצץ, או מל ולא חבש כאילו לא מל").

סעיף ה

^יא יש ציצים (לח) המעכבים המילה (לט) ויש שאינם מעכבים אותה (מ). כיצד, אם נשאר מהעור (מא) עור הַחוֹפֶה את רוב גובהה של עטרה (מב), ^יב אפילו במקום אחד (מג), זהו המעכב את המילה וכאילו לא נימול. ואם לא נשאר ממנו אלא מעט, ואינו חופה רוב גובהה של עטרה (מד), אינו מעכב המילה (ומכל מקום אם הוא בחול, לכתחילה יטול כל הציצים הגדולים אף שאינן מעכבים (מה) (טור)).

^יא שם במשנה וכדמפרש רבי אבינא שם. ^יב בפי' רש"י שם.

ציצים – נימי עור שנשארו מן העורלה, שלא נחתכה כולה.
המעכבים המילה – כלומר, מפאת נוכחותם, התינוק עדיין לא נחשב מהול.
ויש שאינם מעכבים אותה – והתינוק נחשב מהול, אלא שאין זו מילה מהודרת.
אם נשאר מהעור – של העורלה.
עטרה – האבר יוצא מגוף התינוק, וכס"מ לפני סוף האבר, יש כמין בליטה ("המדרגה" בשפת המוהלים), ומכאן היא הולכת ומתקצרת עד סוף הפין. מקום זה הוא הנקרא "עטרה". אם נותר עור המכסה את רוב המקום הזה, מהבליטה עד סוף האבר, זה נקרא "ציצין המעכבין", ופוסלים את המילה אפילו במקום אחד.
אפילו במקום אחד – ויש מחמירים, שאם נותרו ציצין שאינם מכסים את רוב העטרה, אלא רק את רוב היקפה, גם אז המילה פסולה.
ואינו חופה רוב גובהה של עטרה – מעט מן העור מכסה את העטרה, אבל רק במיעוטה.
אף שאינן מעכבים – הסרת כל שיורי העור נחשבת למילה מהודרת. אולם בשבת אין לנהוג כך, כי שבת ניתנה להידחות רק לצורך קיום עיקר המצווה. אמנם בעת המילה עצמה, מותר להסיר את הכל, אף אם היא חלה בשבת.

סעיף ו

^יג קטן (מו) שבשרו רך ומדולדל או שהוא בעל בשר הרבה עד שנראה כאילו אינו מהול, רואים אם בעת שמתקשה נראה מהול, אין צריך למול פעם שנית (מז), ומכל מקום משום מראית העין צריך לתקן ריבוי הבשר שמכאן ומכאן. ואם אינו נראה נימול בעת הקישוי, צריך לחתוך כל הבשר המדולדל עד שיהיה נראה כנימול בשעת קישויו (מח). הגה: ואין צריך שיהא נראה בעת קישויו רוב העטרה (מט), הואיל ונימול פעם אחת כהוגן, אפילו אינו נראה רק מיעוט העטרה שֶׁנִּמּוֹל סגי ואין צריך למולו שנית (נ). ומכל מקום אם אפשר יתקן על ידי שימשוך העור וידחקנה לאחוריה ויקשרנה שם עד שתעמוד ולא תחזור למטה (נא) (ת"ה סימן רס"ד).

^יג כמימרא דשמואל שם, וכ"כ הרמב"ם שם בפ"ה וכ"פ בעל העיטור [וכתב, דשמואל הלכה למעשה אתא לאשמעינן, ולא לאפלוגי אברייתא], וכ"כ הטור [ודלא כרבינו ירוחם שפסק כרשב"ג].

קטן – שנימול כהלכה, ולא נותרו נימי עור המכסים את העטרה.
אין צריך למול פעם שנית – אם בשעת הזקפה נראית העטרה, ברור שהבשר המכסה אותה בעוד האיבר רפוי, אינו עור העורלה.
שיהיה נראה כנימול בשעת קישויו – זוהי חומרה, מחשש לנראות עורלה. אבל מעיקר הדין, דינו כנימול לכל דיניו גם ללא חיתוך הבשר המכסה את העטרה, שאינו עורלה, אלא בשר הגיד עצמו.
רוב העטרה – רוב מהבליטה עד סוף הפין.
ואין צריך למולו שנית – כל חיתוך נוסף כרוך בכאב, ולכן אין לחתוך כלל בעודף הבשר, שאינו עורלה. וגם נראות מועטה של מילה, די בה.
ולא תחזור למטה – כלומר, יש לפעול לתיקון נראות העורלה, ללא חיתוך, בהצמדת העור לאחור.

קיצור מי ראוי למול, ובמה מלין, וכיצד מלין (סימן רס"ד)

אף שגם אישה וקטן כשרים למול, המנהג הוא לבחור מוהל איש וגדול [א].
אין לבקש מגוי למול, אבל אם נעשתה המילה בידי גוי, התינוק נחשב מהול [א].
תינוק שגוי מל אותו, לדעת המחבר, אין צורך להטיף ממנו דם, ולדעת הרמ"א צריך להטיף ממנו דם ברית [א].
הרוצה למול, ילמד אצל מוהל מומחה וצדיק (כד).
יש ארבעה שלבים במילה: א. מילה – חיתוך העורלה; ב. פריעה – חיתוך או הפשלה לאחור של קרום העור שתחת לעורלה, לצורך חישוף העטרה בקצה האיבר, המתחילה משפת הבליטה והשיפוע, עד סוף האיבר; ג. מציצה – למניעת סכנת הנימול; ד. חבישת הפצע [ג].
תינוק שבוצעה בו מילה ללא פריעה, נחשב ערל כפי שהיה [ד].
אם נותרו "ציצים" (נימי עור) המכסים את רוב העטרה, אפילו במקום אחד ממנה, הוולד עדיין ערל [ה].

[1] "הִמּוֹל" פירושו –השייך למילה; "יִמּוֹל" משמעותו, "יכול למול". על כן כפלה תורה ביטוי זה, ולא כתבה רק "יִמּוֹל".

[2] פסיקת הרמ"א סותרת לכאורה את הכרעתו לעיל סימן רסב (סוף סעיף א), שם הכריע שמילה שנעשתה טרם זמנה, מוגדרת מילה לכל דבר, ואין צורך אפילו בהטפת דם ברית, וכיצד הכריע כאן שאין זו מילה?

ונראה ליישב, שבאמת אין כאן סתירה. כי הרמ"א הבחין בין עורלה שהוסרה לצורך המצווה, אשר בזה, הגם שנעשתה לפני היום השמיני, היא בדיעבד מקבלת תוקף הלכתי של "מילה".

אבל עורלה שהוסרה מטעמים רפואיים, אין במעשה זה כל תוקף הלכתי, ולא קיום מצווות המילה, כי ברור שאין למול לפני הזמן. על כן, לא הוענקה לגיטימציה הלכתית למילה זו, וצריך להטיף ממנו דם ברית, כדי להשלים את החיוב.

[3] בט"ז כתב, שאם מצא מוהל צדיק יותר, רשאי לחזור בו, למרות הבטחתו. אבל בעוניי, אין זה נראה לי. עיקר מעשיו של התינוק יהיו תלויים בחינוך שיקבל, ובבחירות שיעשה, ולא לפי המוהל שלו. המחשבה שהכל תלוי ב"מוהל", זרה ליהדות. אדרבה, אב שאינו עומד בדיבורו, נוהג בחוסר יושרה ובוגדנות. וכשנוהג כך בעצמו, הוא יוצר נזק חינוכי גדול עבור הרך הנולד. כי הדוגמא האישית, היא אבן היסוד בחינוך. והרוצה להנהיג את צאצאיו בדרך ישרה, יהווה סמל ודוגמה ליושרה והוגנות.

[4] במקרים בהם האב נעדר, או שאין באפשרותו לטפל במילה (כלוא, בנסיעה או נפטר), וודאי שיכולה היולדת לארגן את המילה, אף שאין זה מוטל עליה. רק מינוי שתמנה כשהאב נוכח, לא יחול.

^[5] ישנם כמה דרכים כיצד לבצע את הפריעה, וכל המנהגים המקובלים כשרים.

[6] נחלקו הפוסקים בשאלה זו, אם מותר למצוץ דם מילה בשפופרת, מחנה מול מחנה. יש שטענו להימנע מזה, כיוון שזה מסכן את הוולד. ויש שטענו שצריך להימנע מזה כיוון שעל פי הסוד צריך למצוץ דווקא בפה. ויש ששללו זאת מכיוון שאין לשנות מן המנהג. אלא שכנגד כל הטענות יש להשיב, הלא מפורש בשולחן ערוך, שהמציצה נעשית בגלל בריאות הוולד הנימול. אם כן, אינה חלק מפרטי הדינים של "מצוות מילה". אי לזאת, מסתברים דברי המתירים בשעת הצורך, ובמיוחד בדור שלנו שרבו מחלות.