חזון, תורה, ואמונה מתוך הסערה

יזכור!

לזכר הקדושים באירופה 1938–1943

"גירוש" (טרנספורט)

התורה מספרת לנו שכאשר בני אהרֹן, נדב ואביהו, הקריבו קורבן על מזבח ה', להבת אש יצאה לפתע מן השמיים וכילתה באחת את חייהם של שני הצעירים מלאי התקווה. גדול היה הצער שגרם המוות הטרגי הזה. 

"וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה'" (ויקרא י, ו).

עם ישראל כולו הצטער על האובדן הכבד הזה, ולא מצא נחמה ולא הרגעה על הצער הגדול. רק אחד עמד דום וחסר רגישות לכאורה במשך כל האירוע: אביהם של שני הקורבנות הצעירים, אהרֹן הכוהן הגדול. ליבו ונשמתו ספגו פגיעה אנושה כל כך עד שקפא על עומדו ולא היה מסוגל לבכות. מוכה הלם ואלם עמד, גופות בניו הצעירים מוטלות לפניו, ואלפי שאלות מתרוצצות בו. למה ומדוע? במה חטאו הקדושים האלה, הילדים האהובים, היקרים והאצילים האלה, שהביאו אש על מזבח ה' וביקשו למלא את חובת כהונתם ולעשות מלאכתם נאמנה? אבל הקב"ה רצה אחרת ולכן הם – הנשמות הטהורות הללו שהקדישו את חייהם למען ה' ובית מקדשו – נועדו להקריב את עצמם קורבן לה'. הם מתו בעיצומהּ של עבודת הקודש של הקרבת הקורבנות ושירתו את ה' א־לוהיהם במותם כמו בחייהם, וגם התורה מעידה: "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ!"

כמה פעמים בהיסטוריה היהודית התרחשו טרגדיות כאלה! כמה פעמים הקריבו אבות ואימהות את דם ילדיהם כקורבנות על מזבחות האל, מביטים בפרי בטנם בעיניים קפואות שלא הצליחו להגיר שום דמעה. לא רק את חיי ילדיהם הם הקריבו אלא גם את חייהם שלהם, כפי שנאמר:

"כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם" (תהלים מד, כג).

"בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ" (שמואל ב א, כג).

למות עם ילדיהם ולחלוק את גורלם היו בקשתם ושאיפתם, שכן חייהם היו עבורם חסרי משמעות ללא חיי ילדיהם.

אברהם אבינו היה הראשון שבנה מזבח להעלות עליו את בנו קורבן לא־ל. הוא היה חלוץ מקריבי היהודים לקורבן. מאז נבנו מיליוני מזבחות ועליהם הוקרבו מיליוני קדושים. שרשרת אחת של סבל נמשכת מהעקדה הראשונה ועד העקדות הנוכחיות של ורשה, וילנה, מינסק, פינסק, אודסה, לובלין ועוד. עם זאת, היום אנחנו לא רוצים לדבר על היסטוריה עתיקה, לא על הזמנים האכזריים של ימי הביניים והאינקוויזיציה הספרדית. אנו חווים את כל הטרגדיות הנוראות והאיומות האלה בעצמנו היום! הזמן התהפך שוב והועברנו חזרה לימי הביניים. כל תרחישי האימה שאבותינו חוו לפני 1,000 ו־2,000 שנה חוזרים היום, בקנה מידה הרבה יותר גדול ובצורה הרבה יותר מזוויעה. "עוֹלָלֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי לִפְנֵי צָר!" (איכה א, ה). אירופה כולה דומה לשדה קטל עקוב מדם, והאדמה נחפרה והפכה לקבר אחים לאלפי משפחות שעלו בסערה השמיימה ומתו מות קדושים. אבל האדמה משיבה מלחמה והיא לא רוצה לכסות את הדם. היא שומעת את קולם הבוכה והמיואש של האנשים, המקוננים והזועקים על ילדיהם:

"אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דָמָם!" (מתוך תפילת "יזכור" על פי איוב א, טז)

כמו דמם הקדוש של הנביאים, זכריה וגדליהו, של רבי עקיבא ועשרת הרוגי מלכות המפורסמים, יהי רצון שדמם הנקי של המיליונים לא יחדל לשאוג ולהשתולל לפני ה' ולזעוק אֶל אֵ־ל נקמות. אזהרתו של יואל (ד, כג): "וְנִקֵּיתִי דָּמָם לֹא נִקֵּיתִי" יכולה להתממש היום. התליינים הארורים והנקמנים יכולים להיות סמוכים ובטוחים שלא לנצח ישתוק א־לוהינו, ולא לתמיד יתאפשר להם להטביל את חרבם הרצחנית בדם יהודי.

הרי גם אנחנו קפואים ומשותקים היום, ובדיוק כמו אהרֹן, העיניים שלנו כבר לא יכולות לבכות ואין בנו עוד כוח לדמעות ולבכי. עם הכוח הזה, אנחנו יכולים רק להתאושש ולהתחנן לקב"ה שירחם על עמו וישים קץ לשתיקתו.

יזכור ה' את עבדיו המסורים והנאמנים, כל אלפי הגדולים והקדושים, הצדיקים והחסידים הנרצחים באכזריות חייתית, וירחם עלינו. אם זה יימשך כך, מי יילחם עוד את מלחמת ה' ויעבוד את עבודתו? מי ימשיך לשבח ולפאר את שמו הקדוש, ומי יקרא "שמע ישראל"? מי יוכל להעריך כראוי את ניסי ה'? מדוכדכים ושוממים, אנו שואלים:

אדון העולמים, הכלה אתה עושה לשארית ישראל?!

האם א־לוהינו מסר אותנו להשמדה מוחלטת? היכן השבועה וההבטחה לאבותינו שצאצאיהם לא יימכרו להשמדה?

"לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם" (ויקרא כו, מד)

כל מקומות הפריחה בגרמניה, הולנד, יוון, פולין, ליטא, רומניה וסלובקיה, שהיו מרכזים יהודיים כה יפים וגדולים, שה' היה נזכר בהם כל יום מאלפי גרונות לכבוד ולתפארת, הפכו כולם לעפר ואפר יחד עם תורתם ותפילתם, והקב"ה רואה כל זאת, ושותק?!

" לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים?"

האם הקדוש ברוך הוא שכח אותנו לגמרי ומסר אותנו לנצח לאויבינו? כמו קין, אנו שואלים: "גדול עוני מנשוא?" (בראשית ד, יג)

האם חטאנו עד כדי כך שאנו בסכנת השמדה גורפת? בימי הביניים, מילת הזוועה הייתה "אינקוויזיציה", היום היא נקראת "גירוש" (טרנספורט), ההמצאה המודרנית האחרונה של תקופתנו, שעשויה להאפיל על המאות הקודמות במונחים של אכזריות. כאשר חרון אפו יתברך נשפך על דור יוצאי מצרים ונגזר עליהם "בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם" (במדבר יד, כט), על בניהם שניצלו מחרבו של מלאך המוות נאמר: "וְטַפְּכֶם… וְהֵבֵיאתִי אֹתָם וְיָדְעוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם בָּהּ" (שם, לא).

"אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד" (ויקרא כב, כח), "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים" (דברים כד, טז). אסור לשפוך יחד את דמם של אבות ובנים; היום מתרחש ביחד הרצח ההמוני של שניהם. כמעט חסרי תקווה אנו שואלים: מתי ירווה זעמו של הא־ל, ומתי ייבלו ידיהם של התליינים?

ביראת כבוד עמוקה אנו כורעים לפני הקורבנות הקדושים! בלב ובנפש אנו בוכים ומתאבלים עליהם; הם שבוודאי לא בעוונותיהם שתו את כוס התרעלה, אלא בעוונות הרבים של כולנו. אנחנו מרגישים מאוחדים ומחוברים אליהם היום, ותמיד נזכור אותם ביראת כבוד.

נשמות קדושות! עמדו לפני כיסא ה', התפללו והתחננו, אל תשתקו ואל תנוחו, עד שא־לוהינו, אל רחום וחנון, יזכור שוב אותנו: ויפנה את חרון אפו
הא־לוהי מאיתנו. "וְהַמַּגֵּפָה נֶעֱצָרָה" (במדבר יז, טו).

ההיסטוריה היהודית לימדה אותנו שבכל פעם שהגענו עד קצה הגבול של כוחנו, כשכבר היינו מדוכדכים, התרחשה לפתע תפנית חדה, וסבלותינו באו אל קיצם, ועידן חדש ומאושר החל עבורנו.

ההיסטוריה חוזרת על עצמה. מאגר הכוחות שלנו אזל, והאויב מנצח – אבל לא לאורך זמן! אט־אט רואים אנו את קרני התקווה בוקעות ברקיע וכוכב יעקב שוב זוהר. אנחנו יודעים שיש מי שדואג לנו ושומר עלינו:

"הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל" (תהלים קכא, ד).