חזון, תורה, ואמונה מתוך הסערה
יזכור
הרב ירחמיאל אליהו בוצ'קו זצ"ל
אָמָּנוּת הַחַיִּים
א
שיווי משקל
הפילוסופים מתקשים לפענח את סתרי החיים, ואלפים רבים של ספרים כבר נכתבו על אודותם. כולם שואפים להכניס את ראשם בין ההרים הגבוהים, לצלול לתוך התחום הזה ולחקור אותו. לאדם יש חמישה חושים, אבל הוא מחפש את החוש השישי, אותו חוש שהפילוסופים מכנים "על־טבעי". ודווקא כאן כולם מגששים באפלה ואינם מוצאים את המפתח שיאפשר להם גישה לסוד הזה.
בדבר אחד אין ספק: מלבד חמשת החושים הפיזיים שהאדם ניחן בהם, יש בו גם ממד נשמתי. ידיעה זו מעוררת אותנו לשאול את עצמנו: מהי הנשמה והיכן היא שוכנת באדם? אנו, ילודי אישה, יצורים שאינם אלא בשר ודם, איננו יודעים לתת תשובה לשאלה זו.
לפי התפיסה הקבלית, מבחינים בנשמה עצמה בשלוש בחינות: נפש ורוח וגם נשמה (גבולותיה ותחומי פעולתה של בחינה זו אינם ידועים לנו כלל). גם לבעלי החיים יש מהות פנימית שהיא נפש, אבל נשמה של ממש אין בהם, ובזאת הם שונים מבני האדם. הנשמה היא מתנה א־לוהית, חֵלֶק אֱ־לוֹהַּ מִמָּעַל[1], והיא הוענקה רק לאדם.
בתפילת שחרית, בברכות השחר, אנו מודים:
"אֱ־לֹהַי, נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה הִיא. אַתָּה בְרָאתָהּ. אַתָּה יְצַרְתָּהּ. אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי. וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי. וְאַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי. וּלְהַחֲזִירָהּ בִּי לֶעָתִיד לָבוֹא. כָּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְּקִרְבִּי מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ…".
האדם עשוי שני חלקים: גוף ונשמה. האדם הגשמי (גופני) נשלט בידי דחפים ויצרים והם מנחים את פעולותיו ומעשיו; ואילו האדם הרוחני מושפע מהנשמה. מכיוון ששניהם יחד יוצרים את נשימת החיים, נשמת החיים[2], על האדם להקפיד לדאוג לשניהם ולאפשר לשניהם לחיות בהרמוניה מלאה.
כשם שחולשת הגוף מביאה לסבל, ובסופו של דבר גורמת לאדם להתפורר ולכלות, גם חולשת הנשמה פוגעת בו: היא מצמצמת את יכולותיו השכליות והופכת אותו לנכה מבחינה רוחנית.
שמירה על איזון הגוף והנשמה (של כל אחד מהם בפני עצמו וגם האיזון ביניהם) היא חובתו הנעלה ביותר של האדם. הבה נקרא לה "אָמָּנוּת[3] הַחַיִּים". למרבה הצער, אם נתבונן בספרות, ניתקל רק במסות מעטות מאוד המוקדשות לבעיה החשובה ביותר של החיים.
עניין הנשמה וחובות הלבבות מוזנחים וכמעט אינם זוכים לתשומת לב רצינית מצידנו.
האדם עסוק כל כך במאמץ היום־יומי הכרוך במאבק החומרי, עד שבקושי נותרת בידו שעה של פנאי להרהר בחייו האידיאליים, הרוחניים והנשמתיים, וקל וחומר להתעמק בהם. אפילו המלומדים הגדולים, הפילוסופים, האסטרונומים וחוקרי הטבע – שהופכים כל דבר ארצי ועל־טבעי למושא מחקרם ונכנסים לסטרַטוסְפֵרות השמיימיות, המפרשות את נתיבי כוכבי הלכת והכוכבים ומבקשות להאיר את האופל – כולם חלפו על פני המטרה העיקרית שהיא־היא מהות האדם: לנסות להאיר את החושך החבוי בנשמה.
פתגם עממי מלמד אותנו ש"לעיתים קרובות, מרוב עצים לא רואים את היער". על זה הדרך ייתכן לומר שטרדות ודאגות רבות מעסיקות אותנו בחיי יום־יום, והן גורמות לנו לא פעם להתעלם לחלוטין מהבעיה העיקרית של "האדם", מייעודו וממטרותיו – מחובת האדם בעולמו.
הגוף והנשמה הם השכנים הקרובים ביותר, ושניהם הם המְנוֹעים המניעים את האדם החי. לכאורה, היינו מצפים שהתנהגות האדם תיקבע בשיתוף פעולה ובתיאום מלא בין השניים, ואולם מתברר שחווייתנו מנוגדת לציפייה ה"הגיונית": שני הכוחות פועלים לרוב בנפרד זה מזה, ולא זו בלבד אלא בניגוד זה לזה, בהתגוששות ובניסיון לגבור זה על זה. והאדם? סכנה גדולה מרחפת עליו…
[1]. איוב לא, ב.
[2]. ראה בראשית ב, ז: "וַיִּיצֶר יְיָ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה".
[3]. יש לקרוא אוֹמנות.
ב
יהדות סינתטית?
עובדה מצערת היא שהאדם הגשמי שואף להנהגה שבה הנשמה מושלכת הצידה ונשלל ממנה חופש התנועה. היא כמו נתונה במעצר, והאפשרות להשפיע נמנעת ממנה. והתוצאה אינהּ מאחרת להגיע: בחיי היום־יום, אנו נתקלים בתופעות מצערות : האדם, מתוך שאיפה לשכלל את חייו, מנתב את מאמציו לדרכים שאינן מיטיבות לשרת אותו. שימור עצמותו הגשמית הוא־הוא המטרה שניצבת לנגד עיניו, והוא חותר בנחישות להשגתהּ השלמה, ולצורך כך אין קורבן שהוא כבד מדי ואין מחיר שהוא גבוה מדי. אין התמקחות ואין פשרה. כל האמצעים כשרים. כך ב"גבולות הגזרה" של הגוף.
והינה כשעוברים לדברים הקשורים לרוח ולנשמה, הפנים משתנות: עוקפים את הנשמה המסכנה ונוטשים אותהּ, מסתכלים עליה מלמעלה, כאילו מדובר ב"אורח לא רצוי". וכיצד נוהגים ב"אורח" כזה? זעיר שם זעיר שם משליכים לעברו פירור, וחושבים שדי בכך, "זה אפילו יותר מדי בשבילו", אנו משכנעים את עצמנו.
כאשר מחלה גופנית משתלטת על אדם, הוא מגייס את כל כוחותיו ועושה מאמצים אדירים; הוא משתמש בכל הדרכים והאמצעים כדי להציל את עצמו! במקרה כזה, לא סומכים על רופא המשפחה אלא מתייעצים עם כל המומחים האפשריים; ואת אלו שמאמינים ביכולתם להושיע – גם מביאים מרחוק אם צריך. אבל כמה עצובה ונוראה התייחסותנו לנשמה! כמה מעט אכפת לנו ממצבהּ! מה אנחנו עושים כאשר מנקרים בנו ספקות? אנחנו משתדלים להרגיע את מצפוננו, ולכל היותר מבקשים מידע ממישהו ששמענו עליו ממישהו, ו… מסתפקים בכך. מאמץ נוסף – איננו שוקלים כלל. כל שנחוץ לנו הוא תשובה שתהיה טובה דייהּ – שלא נרגיש צורך לפקפק באמינותהּ או לחפש אחרת.
וגם אם גורמים סמכותיים אחרים טוענים את ההפך ומשמיעים טענה שאינהּ מוצאת חן בעינינו, אנחנו נשארים אדישים, ועד מהרה מוצאים תירוצים שיצדיקו בעינינו את ביטול דעתם: "אנשים אלו כבר מיושנים מדי, לא מספיק מציאותיים, אינם מכירים את חידושי החיים ואת השיטות היצירתיות המודרניות, או מכירים אותם במידה חלקית בלבד". השתכנענו. האם איננו פועלים בדרך הדומה לאותו אוטומט שבתגובה להכנסת מטבע, מוציא את הפריט שהורינו לו להוציא? האם איננו גורמים לעצמנו לקבל את המענה הרצוי לנו וחוסמים כל מענה אחר? במקרה של אוטומט, אפשר להשיג אותהּ התוצאה בשימוש במטבע מזויף. אם הוא דומה מאוד למטבע האמיתי, המכונה לא תוכל להבחין במעשה המרמה. בבחירה בדרך זו אנו מרגילים את עצמנו ל"חיי אוטומט" ול"יהדות אוטומט"…
אנו מאמינים שחיינו וכמובן עולמנו הדתי – אמיתיים, הרי אנו מתפללים מדי יום, אנחנו מתעטפים בטלית ומניחים תפילין, מקפידים על שמירת השבת, ובמטבחנו ההפרדה בין בשר לחלב נשמרת בהידור. אנו ממשיכים את מסורת אבותינו, וממש כמותם גם אנו מקפידים על עשה ועל לא תעשה. ואולם… משהו חשוב חומק מעינינו ומתודעתנו: מבלי שנשים לב אנו מבלבלים את היוצרות, ועושים שימוש שגוי במטבע שירשנו…
טעותנו העיקרית היא שאנחנו מקיימים את המצוות באמצעות "מנגנון" מסוים, ובמנגנון אחד, כידוע, ייתכן שחומר מקורי יוחלף בחומר סינתטי, ורק מומחה יוכל להבחין בחילוף. ההדיוט לא יבחין במאומה. לכן אין זה מפתיע כלל אם בקונפליקט פנימי, הנשמה היא שסובלת והופכת לאומללה וחסרת אונים: הרי היא נשארת במקומהּ ואינהּ זוכה בשום הבנה ורחמים…
אם נסתפק ב"ניצחון" כזה ובזיוף בלתי נשלט, רע ומר יהיה גורלנו. עלינו לשאוף להשאיר את ההגה בידי הנשמה ולא לנסות לחטוף אותו מידיה; להישאר תמיד איתנים ועקיבים, ולא לאפשר לעֵינינו ולשיקול דעתנו הצלול להחשיך.
אדם יכול להיות יהודי רק אם הוא יהודי במודע, אם הוא מקפיד ללכת בקו הישר שאבותינו שרטטו וסללו למעננו, באותן הדרכים העתיקות והבטוחות שאת תיאורן הברור והחד־משמעי אפשר למצוא ללא קושי בשולחן ערוך. אסור לנו להתעניין בדברים שאינם מופיעים שם, כי אנחנו קטנים מדי וחסרי חשיבות מכדי להתיימר לקבל החלטות עצמיות. אבותינו לא עשו זאת, ולכן גם אנחנו לא רוצים למרוד. העתיק מבוסס היטב, ואילו ה"חדש" (ויש להודות: המפתה) הוא חסר בסיס, ואסור לאפשר לו להוליכנו שולל.
ג
הסומא והחיגר
את מערכת היחסים בין הגוף לנשמה הבהירו חכמים בעזרת משל מעניין: מלך מינה שני שומרים לגינתו – האחד חיגר ורעהו סומא. עצי הגן הצמיחו פירות נפלאים, והשומרים חשו תשוקה עזה לטעום מהם. אבל איך יגיעו אל הפרי ויצליחו לספק את תאוותם? החיגר אינו יכול לטפס על העצים, והסומא אינו מוצא את הדרך. ישבו וטיכסו עצה, ומצאו תחבולה:
החיגר עלה על כתפיו של הסומא וכיוון את דרכו, וכשהגיעו – הושיט החיגר ידיו אל ענפי העץ עמוסי הפרי וקטף, וקטף, ולבסוף התחלקו השניים בשלל. בשלב מסוים הבחין המלך בהתמעטות הפירות, ומייד הזעיק אליו את השומרים. השניים כפרו באשמה שהוטלה בהם: "הרי אינני מסוגל להגיע לעצים הגדולים", טען החיגר; "ואיך אפשר להאשים אותי בגנבה," אמר הסומא, "הרי אינני יכול לראות היכן העצים?!".
המלך "לא קנה" את סיפורם. הוא הבין את התכסיס שנקטו, ושִחזר אותו: הוא הרכיב את החיגר על כתפי הסומא, ואמר להם: "כך לקחתם את פירותיי. יחד הייתם במעשה, וגם את עונשכם תקבלו יחד".
התלמוד מסביר שבהגיע יומו של האדם, הגוף והנשמה יעמדו יחד לתת דין וחשבון לפני בית דין של מעלה, וכל אחד מהם יבקש כביכול להוכיח את חפותו בטענה שלא היה ביכולתו לבצע את החטא (והם גם ינסו להטיל את האשמה זה בזה): הנשמה תסביר שהיא מרחפת בספֵרות השמיימיות וחיה בתמימות טהורה מכיוון שהיא נפרדת מהגוף. והגוף, לעומת זאת, יתנער מהאחריות למעשה, וינסה להטילהּ על הנשמה, שהיא־היא המנוע האמיתי של האדם. הייתכן שהגוף חסר האונים היה משיג את כל זה אלמלא הנשמה, השולטת בשכל וברצון, דרבנה אותו?! והראיה – הינה כעת, כשהם נפרדים זה מזה, והנשמה כבר אינהּ משפיעה עליו, הוא שוכב ללא תנועה ואינו יכול לעשות מאומה, לא טוב ובוודאי לא רע…
אבל הנסתרות מעיני שופט אנושי, גלויות וידועות הן לשופט הא־לוהי: הוא יודע בדיוק מי אשם ובמה, והוא פוסק את העונש הראוי להם, לשניהם יחד ולכל אחד לחוד (מסכת סנהדרין צא).
ד
חשבון מדויק!
אמר רבי אליעזר:
"שׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתָךְ".
– תחשוב על החיים שלך, ושוב אל ה' יום לפני מותך. כידוע, איש איננו יודע איזהו יום מותו, ולפיכך עלינו לעשות תשובה בכל יום. "ישוב היום שמא ימות למחר" (שבת קנג ע"א).
את הרעיון הזה ביטא גם קהלת (ט, ח), בדרכו המיוחדת: "בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים!" – תיזהרו תמיד שבגדיכם יישארו לבנים, כי אינכם יודעים מתי תגיע שעתכם, ובפרץ הזמן הגדול אל תשכחו את נפשכם . השתדלו לשמור על מלבושיכם הרוחניים, שמאומה לא יכתים את לובן תמימותם.
חז"ל אמרו: "חש בראשו – יעסוק בתורה" (עירובין נד ע"א). מאמר זה נוהגים לפרשו בדרך שחוק ולומר שכאשר האדם יעסוק בלימוד יגלה ש"חסר ראש" הוא, ואם כן, הרי אין לכאב במה להיאחז… ושמא אותם הדברים אמורים לא רק בראש אלא גם בנשמה? נלמד מוסר כמה דקות ביום, ומייד נבחין עד כמה חסרה לנו הנשמה היהודית האמיתית, האותנטית והחיה… היא לא נעלמה. היא קיימת, אבל היא משועבדת, כבויה לחלוטין, והיכולת לפעול כמו ניטלה ממנה.
"וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱ־לֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ־לֹהֶיךָ" (דברים י, יב).
מה הקב"ה מבקש מאיתנו? רק קורבן קטן, ורק זמן מועט דבר יום ביומו, כדי לדאוג לנפשנו ולהצילהּ מפני הצפה שיביא עליה שכנהּ הגשמי. עלינו ללמוד תורה בכל יום, בדיוק כפי שאנו מתפללים, ואם זמננו דוחק ואיננו מאפשר לימוד כזה? נקדיש את הזמן המועט ללימוד ספר מוסר, ובתוכן הנלמד נשתמש להסדיר את תפקודי החיים. לכל נסיעה הכרחי לקבוע לוח זמנים, וספר המוסר ישמש אותנו ב"נסיעת חיינו" כ"לוח זמנים רוחני".
כשם שאיש העסקים חייב לדאוג לענייניו הכספיים ולזכור תמיד את חשבון הרווח וההפסד שלו, כך על האדם לפקוח עינו תדיר על ה"עסק" הרוחני שלו, ולעשות מפעם לפעם מאזן, מה שמכונה בספרי המוסר "חשבון נפש".
ככל שדאגת האדם לנשמתו גוברת וכמוה מידת שליטתו במהלכי החיים, הסיכוי שיהיה "פסיבי" פוחת. החישוב עצמו – הוא כבר מעשה! יש פתגם שאומר שאם חשבונית נערכת ומוגשת כהלכה, אפשר לראות בה חשבונית שמחציתהּ כבר נפרעה, כי לאדם שקיבל אותהּ קל ונוח לטפל בהּ ולהסדיר התשלום. בעניינים רוחניים, עריכת חשבון (חשבון נפש) יכולה להיחשב לתשלום מחצית הסכום או אפילו יותר, ובמקרים מסוימים היא יכולה להפוך לפירעון החוב כולו: די במחשבה טובה, מחשבה מצוינת, כדי לפקוח את עיני האדם, להוביל אותו לתשובה ולגרום לו לבחור בדרך טובה יותר, ומייד הוא נושע לנצח, כדברי הגמרא:
"בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת" (עבודה זרה יח ע"ב).
המחשבה המשמחת הזאת והרגע הייחודי הזה נקראים "מוסר". וכך מפרשים החכמים (בבא בתרא עח ע"ב) את הפסוק "עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן…" (במדבר כא, כז):
"על כן יאמרו המושלים וגו' – המושלים, אלו המושלים ביצרם. בואו חשבון, בואו ונחשב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה".
אסור לנו להסיח את דעתנו מהחשבון ועלינו להקפיד על חשבון מדויק… עלינו לבחון היטב אילו רווחים לכאורה צפויה להניב עבירה אפשרית, ובהּ בעת לחשב אילו טובין נצחיים נאבד בעטייהּ. המשנה מלמדת אותנו חשבון פשוט:
"יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִכָּל חַיֵּי הַעוֹלָם הַבָּא" (אבות ד, יז).
מתוך התבוננות בהירה ובחינה מדוקדקת, נודה על האמת וכנראה ניזהר מלהיכנע ברשלנות למשאלות ליבנו ולגחמותיו. כניעה כזאת פירושהּ אחד: אנו מניחים למשחק קוביות אווילי לקבוע את גורלו של עתידנו. הבה נחשוב תמיד אילו חובות מוטלים עלינו – בני האדם – כלפי א־לוהינו, כלפי אחינו בני האדם וגם כלפי עצמנו; וכיצד נצליח להתמיד וללכת בדרך הישרה והנכונה. הבה נקשיב לדברי התוכחה של הנביא:
"מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" (הושע יד, י).
ה
החטא ותוצאותיו
התורה מספרת לנו שנדב ואביהוא, בניו של אהרֹן הכוהן, בעת שעמדו לעבוד את עבודתם במשכן, הקריבו לפני ה' אש זרה על המזבח. אש זרה, אלים זרים ותרבויות זרות לא הביאו לנו בכנפיהם אלא מוות ואסונות. יש לעצור אותם לאלתר: די לעבודת האלילים של אידיאלים זרים! די לאסוף פירורים משולחנות זרים! אין לנו צורך בכל אלו. בבית שלנו ובמורשת התרבותית שלנו יש לנו כל הנחוץ כדי לספק בשפע את כל צרכינו.
התורה מספרת לנו שבני אהרֹן, כשעמדו לפני מזבח ה', אכלו ושתו[1]. המחשבה על הנאות הגוף, על אכילה ושתייה, והצבתן בקדמת הבמה – ברגע שבו האדם צריך להיות מגויס כל כולו למילוי משימה קדושה – קטלניות הן. האם זה מתיישב לפי המסורה ומתאים לרגש הקרבה?!
האם הורינו נכנעו לזמן? האם הם לא ידעו כיצד להתריס בגבורה נגד כל הניסיונות? כשם שהחייל במלחמה ניזון מתרמילו הצנוע ומקריב את חייו למען מולדתו, כך צריך לפעול היהודי בימינו: עליו לדעת שמשימות גדולות וקדושות ממתינות לו ועליו לטפס על הר מסוכן ותלול כדי למלאן, ולא לאפשר לצרכיו, רעבון וצמא, להפריעו מלמלא את משימתו; וכפי שהדריכונו חז"ל: "פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכַל וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה – כָּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה!" (משנה, אבות ו, ד).
אחינו פזורים ברחבי העולם, ורבים מהם גוועים ברעב וסובלים ממגפות קשות. חובתנו הראשונה במעלה לחפש וגם למצוא דרכים לשפר את גורלם, ולדחוק הצידה את העיסוק בבעיות האכילה והשתייה שלנו.
עלינו לצעוד ולהתארגן כטור חילוץ אחד, ולהציל את כל שאנחנו יכולים להציל. מי בסחורה שבידו, מי בדמו, ומי בנשמתו. כיצד מצילים באמצעות הנשמה? עושים תשובה! התשובה היא הדבר היפה ביותר שהקב"ה דורש מאיתנו: "בַּצַּר לְךָ… וְשַׁבְתָּ"![2].
כל אב חייב לדעת שכשם שמוטלת עליו החובה לסמן את בנו לאחר לידתו בחותם אות ברית קודש[3], כך עליו לייחד אותו בשנה השלוש עשרה לבר מצווה, להביאו לתלמוד תורה ולהקדישו ללימוד תורה. יהודי בלי יסוד תורני כמוהו כבניין שנבנה על הקרקע מבלי שנוצקו לו יסודות איתנים בעומקהּ – בניין המועד להתמוטט. חינוך ילדים יהודים ללא תורה, "יצמיח" אותם להיות נכים רוחניים! ודוק: לימוד תורה אין פירושו כמה שעות של שיעורי דת[4] או "פרק משניות", כפי שעושים למשל בשנת אבל. ממש לא. הציווי "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" – יש לו מטרה: להטמיע את דברי התורה בילד. כדי שהמטרה תושג, נדרש – ואכן התורה דורשת זאת מאיתנו – לימוד אינטנסיבי. לימוד כזה ימנע מהאדם להיות "עם הארץ", ומעל קומת בסיס זו – הוא יבנה בו נדבכים נוספים: הוא יכשיר אותו לספוג את הרוח הגבוהה ואת המשמעות העמוקה של התורה.
במזרח ובמערב התורה עטופה בבגדי אבל ובוכה על גורל בניה הטובים ביותר. היא בוכה על גורל עריה הקדושות, על גורלה שלהּ, שמרחפת עליו תדיר סכנת טביעה בתהומות הנשייה.
ובכל זאת, מתברר ששלל בעיות, שלפני שנים לא היו עולות בדעת איש, ניצבות היום בלב ויכוחים ואין בעניינן תמימות דעים. כל זה אינו אלא תולדה של בורות טהורה.
צו השעה מחייב את כולנו לעשות כל שביכולתנו: ללמד את הילדים את התורה ולשעבד את אורח חיינו כולו לתיקון יסודי. אנחנו לא רק רוצים למות כיהודים, אנחנו רוצים גם לחיות ולהרגיש – יהודים!
ישנם שלושה גלגלי הצלה בדוקים ואמיתיים: אמונה, תקווה וביטחון. שלושתם מסוגלים להעלות את האדם מעומק הכאוס אל הקוסמוס, להוציאו מחשכת המבוך אל אור היום הבהיר – להשיבו למקומו הנכון לו. בואו נאחז בגלגלים האלה ונחווה ניסים היום, כפי שחווינו בעבר. כמאמר נעים זמירות ישראל: "כִּי אַתָּה תָּאִיר נֵרִי ה' אֱ־לֹהַי יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי" (תהלים יח, כט).
[1]. ראה רש"י לויקרא י, ב: רבי ישמעאל אומר שתויי יין נכנסו למקדש…
[2]. "בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד יְיָ אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ" (דברים ד, ל).
[3]. הכוונה לברית מילה.
[4]. במקור "קטכיזם" – מושג שציין את שיעורי הדת אצל הנוצרים שהציבור לא קבע לו חשיבות.