חזון, תורה, ואמונה מתוך הסערה

לט' באב, יום האבל היהודי ההיסטורי, התווסף אבל חדש.

הסמכות הרבנית הגדולה ביותר של ימינו, גאוותו וקישוטו של העם היהודי, הגאון מווילנה המפורסם בעולם, הרב גרודז'נסקי, הלך לעולמו. הכתר שלנו המשובץ פנינים היקרות ביותר נפל ארצה. לא רק וילנה איבדה את מגן האצולה שלהּ, גם ספינתנו, המיטלטלת בים גועש וצוקים מסוכנים מאיימים עליה תדיר, איבדה את רב החובל הטוב והאמין ביותר שלהּ.

רבי חיים עוזר זצ"ל היה מנהיגהּ הרוחני של כל היהדות, מנורה ומאור הגולה, שכמותם לא ידענו מאז הרב מקובנה, רבי יצחק אלחנן.

יצירתו הקלאסית "תשובות אחיעזר" (שלושה חלקים) מייצגת מהפכה של ממש בכל תחום בספרות ההלכתית במאה האחרונה. היא ראויה, ללא ספק, לתפוס מקום לצד הנודע ביהודה. יש בהּ חריפות חודרת שאין דומה להּ ודרך חשיבה מעמיקה והגיונית. הודות לשליטתו המקיפה והמושלמת בחומר ובהירוּת סגנון כתיבתו הייחודי, הצליח ר' חיים עוזר לפקוח את עיניהם של התועים והטועים, להצעידם בדרך הישר ולהעלותם לגבהים רוחניים.

הגאון גם נקט עמדה ברורה בשאלת השחיטה השווייצרית (לפי הקטע העברי הבא).

עם זאת, תהיה זו טעות להכיר את הגאון המצטיין מיצירותיו בלבד ולשפוט את טבעו על פיהן. כוח השיפוט שלנו רחוק מלהספיק לכך. יצירותיו משקפות רק רשימו קטן מהידע חסר הגבולות המעיד על בקיאות מדהימה, ולא פחות ממנו – מחריפותו של הגאון הזה, שאין מילים שתוכלנה לתארהּ במלואהּ.

הרב גרודז'נסקי היה יותר מגאון בזמנו; הוא היה החוליה האחרונה בשרשרת הגאונים, אותהּ שרשרת שחוליותיה הראשונות מחוברות בקשר ישיר ומהודק אל התלמוד. הוא היה רשכבה"ג[1], שר תורני דגול, הן בספרות התלמודית־הלכתית הן בספרות הקבלית־מיסטית, שסתריה וסודותיה היו מבחינתנו נעלמים ובלתי פתירים, אך לפניו היו גלויים, ברורים ובהירים.

שמו הדהד מעבר לגבולות ארצו, וגדולי הגאונים היו בין תלמידיו. כאשר התפנה כס הרבנות בקובנה ומשלחת של ראשי אישי קובנה באה אליו להזמינו לשבת על כס הרבנות בעירם, השיב להּ בצניעותו המוזרה: "האם לא מצאתם רב טוב וגדול יותר וראוי יותר שיוכל לקבל על עצמו את מורשתו של הרב יצחק אלחנן?!" הרב גרודז'נסקי היה תלמיד חכם חשוב וגאון גדול, אבל ידיעותיו לא הצטמצמו לתחומי חוכמת התורה. הידע האצור במוחו בתחומי חוכמה רבים, היה גם הוא יוצא דופן בהיקפו ובעמקותו. רבנים, סוחרים, קהילות ואגודות, מקרוב ומרחוק, פנו אל הרב החכם במגוון רחב של שאלות והוקסמו מחוכמתו העצומה והאין־סופית.

אהבתו, טוּב ליבו ומסירות הנפש שלו לכלל ולפרט, גם הם לא ידעו גבול. למרות המחלה הקשה שממנה סבל הגאון בשנים האחרונות לחייו, פעילותו המיטיבה לא פחתה במאומה. ביתו היה מלא תמיד ברבנים ובנזקקים, וגם כששכב על מיטת חוליו הוסיף להרעיף על הכול את עצותיו החכמות.

במהלך המלחמה נשאר נאמן לקהילתו, שעמדה במוקד מלחמת רוסיה–גרמניה הראשונה בשנת 1914, כמו אב רחמן. הוא התבונן, כפי שעשה ירמיהו פעם, בחורבן עירו. הוא נלקח כבן ערובה לסיביר עם בעלי בתים, שנשארו נאמנים לו ולא ברחו, ולא איבד את רוחו אפילו בשבי: הוא מצא נחמה וביטחון בגמרא. 

[1]. רבן של כל בני הגולה.