חזון, תורה, ואמונה מתוך הסערה

ישראל על הר סיני

שבועות הוא יום מתן תורה. ולהגדיל היום ההוא ימנו הימים מן המועד הראשון אליו – כמי שממתין בוא הנאמן שבאוהביו, שהוא מונה היום וגם השעות. וזאת היא סיבת ספירת העומר מיום צאתם ממצרים עד יום מתן תורה (הרמב"ם, ספר מורה נבוכים, חלק ג פרק מג).

א. 

ב. משיח

א

התורה התגלתה מתוך קולות וברקים ומתוך האש – "וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה…" (שמות יט, טז).

מה המשמעות של החיזיון המפחיד הזה?

כאשר אנו מתבוננים בהיסטוריה של עמנו, נדהמים ומזועזעים עומדים אנו בפני חידה שהדרך היחידה להגיע לפתרונהּ טמונה בהבנה שעַם ישראל הוא באמת עַם נצחי ונשמתו בת אלמוות. צאצאיו של ישראל, הלוחם הא־לוהי, שעליו נאמר: "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱ־לֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית לב, כט), לעולם אינם פוחדים מהגורל ורואים בביטחון שאותן אומות גדולות וחזקות שהביאו עליו שפע עצום של אסונות קטלניים, דווקא הן נעלמו מעל פני האדמה. עם ישראל עומד, כמו סלע ענק בלב ים גועש, מוקף גלים סוערים: הנחשול נוהם לעומתו ומאיים להציפו, והתהומות שואגות לעברו בקול רצחני וכבר מוכנות לבלוע אותו חי… ובניגוד לכל ציפייה ולכל היגיון, אלה שנקלעו לסערה לא רק שאינם שוקעים במצולות אלא בוקעים ועולים מן הסערה; במקום להיסחף לאבדון בכוח השיטפונות, זרמי המים העזים מטהרים אותם ומביאים אותם ללא פגע אל היעד הנכסף – הנצח האין־סופי.

עם ישראל מדהים את העולם בחיוניותו. מי שזוכר את כל שלבי ההיסטוריה שלנו מראשית קיומנו הלאומי ועד ימינו, את כל העוינות שהופנתה כלפינו מכל עבר, את הסכנות שריחפו מעלינו והמזימות שחרשו עלינו שונאינו, וגם את כל האירועים ההרסניים שפקדו את עמנו, לא יכול שלא להתפעל מחוסנהּ ועקשנותהּ הבלתי ניתנים לערעור של אומתנו העתיקה ולשאול בתדהמה: "איך ייתכן שכבשה חסרת הגנה תהיה מוקפת זאבים ויצורי פרא והם יתרוצצו סביבהּ, יחשפו שיניים לעומתהּ, ינהמו וישאגו, ו… לא יצליחו לפגוע בהּ?! איך ייתכן שהיא תיוותר בחיים?!" 

התמיהה מובנת: אכן, איך ייתכן שהעם הזה – שלהט "הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת" מרחף ללא הרף מעל לראשו וסכנות רבות מספור מאיימות על חייו – נשאר בחיים?! איך הוא יכול להישאר שלם, ולא זו בלבד אלא שהוא מוסיף ומתחזק?! האין זו החידה הבלתי מוסברת של העולם, חידה שאין להּ אח ורֵע בכל ההיסטוריה?!

סוף כל סוף מלבד עַם ישראל אין על פני כדור הארץ שום עַם שנאלץ לסבול כל כך הרבה ולעמוד בניסיונות מגוונים ורבים כל כך של שנאה יוקדת ושאיפה להביא עליו כליה. בכל מקום שאליו הגיע, סבל עמנו רדיפות, השפלה ודיכוי. חייו היו נתונים בסכנה תמיד. בכל מקום ובכל זמן ביקשו את גופו ואת נפשו, ויכולתו לשמור ולהגן על עצמו הייתה תמיד מוגבלת. אין אבדון שבו הוא לא התנסה, ואין מכת גורל שלא חווה על בשרו. חייו הארוכים בגלות רצופים ייסורים ומכאובים, ולאורך התוואי שבו צעד פזורים ציוני דרך בדמות כתמים אדומים של דמו ותילי אדמה שמתחתם נחים בניו הנאמנים ביותר, שמסרו נפשם, מי באש ומי בחרב, על קידוש שם ה'. הרי אדמת כל ארצות העולם ספוגה ומדושנת בדם יהודי…

אם נמנה את הנשמות שאיבד עמנו בכל מעשי הטבח: את הנופלים סביב מבצר בית"ר (תחת פיקודו של בר כוכבא), את המוני קורבנות מסעי הצלב האכזריים, את הטבוחים בידי חמלניצקי וחבר מרעיו, את מי שנפחו נפשם בעינויי האינקוויזיציה הספרדית ואת חללי מעשי הטבח הנוראים של ימינו, שאין להם אח ורע – כוחם של הסופרים לא יעמוד להם, הוא בהכרח יתייבש, ועֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ.

ובכל זאת העם הזה חי! למרות כל הרדיפות והגינויים, אחרי כל המכות והגירושים, הוא חי וקיים!

עמים רבים שרצו להיפטר ממנו נעלמו מזמן מן העולם, נסחפו בזרם הבלתי פוסק של ההיסטוריה, ורק מצבות מזכירות לנו את קיומם ששקע זה כבר; ועם ישראל ניצב כאנדרטה חיה על קבר עצמאותם המדינית של אויביו!! כל הרוחות הסוערות לא הצליחו להזיזו ממקומו!

המציאות, שלכאורה מנוגדת להיגיון הפשוט, מעוררת שאלות ותמיהות: "מהו הכוח הבלתי נתפס הזה שהופך את הגוף לקשה יותר מברזל ובלתי פגיע, לגוף ששום מכה – לא מכות החרב והסכין – יכולה לו? כיצד נותרו איבריו שלמים ורוחו המשיכה לדבוק בדרכי המוסר והאמונה מבלי שיתערער עולמו? בזמנים של הרדיפות ההרסניות ביותר – מה הרחיק את היהדות מכל תימהון וחולשת לבב, ומה העניק להּ גבורה? מהי האהבה המשתלטת, הנשגבת, שהצליחה להתגבר על תאוות החיים? היו זמנים שבהם הוצעו ליהודים כבוד, פאר וחסד בתמורה לאמונתם, אך הם ללא היסוס הושיטו את צווארם לתליינים והעדיפו למות מות קדושים ובלבד שלא לפגוע במקדשם הפנימי. מאיזה מעיין שאבו הם את הכוחות האלה? מה נסך בהם את תעצומות הנפש והנחישות הבלתי מנוצחות האלה?"

התשובה לכל השאלות והתמיהות האלה מסתכמת במילה אחת: התורה! התורה הקדושה שמשה הנחיל לעם ישראל – היא הכוח שלו, והיא הנס שלו!

המילים הראשונות "שמע ישראל" פעלו בליבו כמו פטיש ענק ומנפץ סלעים…

דברהּ הנחרץ של התורה: "אֶת ה' אֱ־לֹהֶיךָ תִּירָא" ו"אָנֹכִי ה' אֱ־לֹהֶיךָ" – גבר על כל פחד ממכות ומשלל עינויים שטניים ועל כל פחד מפני אדונים.

ציווי התורה: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ־לֹהֶיךָ… בְכָל נַפְשְׁךָ" – שרבותינו לימדונו שמשמעותו אפילו הוא לוקח את נפשך – גבר על תאוות חיי הבל.

התורה הקדושה הציתה את זוהרו של הלב הישראלי. בלב כזה אין בכוחם של גלי הגורל לפגוע, וגם זרימת נחלי דם העם שנשפך בתמימות, לא הצליחה לעמעם את אורו הבוהק.

התורה הקדושה העניקה לו סיפוק פנימי תדיר, וכמו אֵם אוהבת, הרעיפה עליו נחמה בכל רגעי העצב, ובטפטפהּ על נפשו העייפה מייסורים טל ממריץ, הפיחה בו מחדש את חיות מוחו ורוחו. 

בן ישראל גדל ב"אוהלים של תורה", שם האגו שלו היה קשור בחוטים חיים ובקשר בל יינתק למהותהּ הקמאית של אמונת ישראל, והיה מסוגל למסור את נפשו ולמות מות גיבורים על מזבח אמונתו. התורה הקדושה הפיחה בו חיים, הוציאה מתוכו כוחות שלא היה מודע לקיומם, וסייעה לו להתגבר על כל המכשולים ולצלוח את כל התהומות.

זה אשר אמר "משֶׁה אֶל הָעָם: אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ" (שמות כ, יז), כדי לתת לכם את היכולת להתגבר על יראת המוות בזכות יראת ה'…

"וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר…" (שמות כ, טו).

החרדה שעוררו קול השופר והלפידים חנקה את הפחד מפני זעקותיהם וחצוצרותיהם של האויבים האכזרים, בלמה את הפחד מפני המוקד, והמיתה את הפחד מפני גחלת האש ונצנוץ החרבות. מי שחדור לחלוטין ביראת ה' חסין מפני ייסורים מכל סוג שהוא. זה הכוח העליון. זה הנס של התורה. ללא כוח של נשק או שלטון, היא מביסה את מוט הרודן. קיומהּ הוא ניצחון, וקדושתהּ – נצח מלא חיים הבא בשפע לחסידיה, ממלא אותם בגבורה חדשה ומעורר בהם חיים חדשים.