חזון, תורה, ואמונה מתוך הסערה

ג

מה נשתנה?

יקיריי!

ההגדה של פסח הסתיימה, אבל הקושיות – לא. אנו חוזרים ושואלים: "מה נשתנה?"

למה ועל שום מה כל זה קורה?

מדוע אנחנו, העם שנבחר בעבר, העם המיוחד שה' אהב כל כך, דחויים היום והכול עושים בהם שפטים?! אפילו חלאת האנושות רומסת אותנו ברגליה המטונפות ורוחצת בדמנו. מה הביא עלינו את כל הרעה הזאת? חטאנו הרבה – אמת, חטאנו חטא חמור – נכון, אבל האם חטאנו יותר משחטאו כל העמים האחרים? מדוע רק עלינו נגזר לשתות מכוס התרעלה?!

העמים האחרים באירופה, ובמיוחד אלו החיים במדינות הקטנות כמו פולין, בלגייה, הולנד, נורווגיה ויוון, שהמלחמה פגעה בהן קשות – סובלים כנראה גם היום. עם זאת, לסבלם יש מטרה: הם נלחמים על מולדתם. ברגע שהמלחמה תסתיים והאויבים של היום יתפייסו זה עם זה, כפי שקורה אחרי כל מלחמה, פצעיהם יגלידו ויירפאו במהרה, וחייהם ישובו למסלולם; ואם ינצחו – יהיה בניצחון פיצוי מלא על כל הקושי ועל כל הסבל שחוו. ואנחנו? כולנו פצע וחבורה ומכה טרייה. דמנו שותת מאלף פצעים ונשפך כמים וכמוהו גם דמעותינו. דבר לא עוצר את הזרם השוטף והשוצף. אנחנו משלמים את המחיר הגבוהּ ביותר. מה צפוי לנו אחרי מלחמה?

מי ידאג לנו ויעמוד לנו? מי יבקש לרפא את פצעינו ולתת לנו פיצוי על בתינו ההרוסים?

האם הוועידה בברמודה[1] תוכל לעזור לנו? ספק רב. סיכוי סביר יותר שלא תצמח לנו ממנה שום תועלת, בדיוק כפי שלא צמחה מוועידת אוויאן[2]. בוועידה זו שהתקיימה ב־1938, היה לי הכבוד להיות נוכח. במשתה הפרֵדה נשיא הוועידה שוחח עם אחד הדיפלומטים שהיו שם, וציין באוזניו מה ייקח איתו מאוויאן: "תיק העבודות שלי" – את מה שהביא איתו, הוא לקח בחזרה, שום דבר אחר… בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא[3]. כולנו מודעים היטב לפיאסקו של כנסים אלה ולערכם של המפגשים, הנחמות והספרים הלבנים למיניהם…

אפילו היום, דברי התוכחה האנושיים שהשמיע הארכיבישוף מקנטרברי בבית הנבחרים, נדחו על הסף על ידי נציג הממשלה. מה עוד יהיה? האם אנחנו, כמו האתיופים או האלבנים, לפחות נזכה לשבת אל שולחן המשא ומתן לשלום? האם הקינות שלנו ימצאו שם הד טוב יותר מאשר בבית הלורדים האנגלים? מה נשתנה?…

התשובה היחידה לשאלה ישָנה זו נותרה כשהייתה: "עבדים היינו" – עבדים היינו שם ובכל מקום! שירתנו את כל העמים בנאמנות ובצייתנות, עזרנו להם לבנות את הפירמידות ואתרי התרבות שלהם והשקענו את כל הלב והנשמה. ומה היה שכרנו? האכזבות הנוראיות ביותר היו מנת חלקנו. הבטיחו לנו זכויות יפות – צדק וחירות, שוויון ואמנציפציה. הבטיחו – אך לא קיימו מאומה. כאשר נישאו ההבטחות על גלי הקול באוויר, זרעי ההרס היו טמונים זה כבר באדמה שמתחת לאוויר. ההבטחות התפוגגו כלא היו, ולא נותר מהן זכר.

אחרי בקושי מאה שנה, פצצות הזמן האלה התפוצצו, ולמעט כמה יוצאים מן הכלל, אירופה הליברלית שוב לבשה את פני ימי הביניים.

עבדים היינו, שירתנו ועבדנו את האומות אז, וגם היום אנו מוסיפים לשרת אותן. היינו המטרה הראשונה לטבח העמים, וכנראה נהיה מי שאותו יוליכו שולל במשא ומתן לשלום. "וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף"[4] (בראשית מ, כג).

אנחנו הנשכחים התמידיים. אותנו – שוכחים פעם אחר פעם. מסתכלים עלינו כאילו כבר נפטרנו מהעולם הזה, והטיפול בנו מוטל על כתפיהם של מנהלי ההלוויות ושירותי הקבורה. הדיפלומטים כבר פטורים מן העול הזה. נמחקנו זה כבר מ"ספר החיים" שלהם. דיפלומט אחד אמר לאחרונה לידידיו כי מספרם של קורבנות המלחמה מקרב היהודים הגיע למיליונים, וכמה אלפי הפליטים שנותרו מהם – חסרי ערך. שום תועלת לא תבוא מהם, ולכן לא כדאי לטרוח לדאוג להם כאן… ככה זה איתנו!

בתלמוד (בבלי, כתובות סו ע"ב) מסופר על מעשה שאירע בזמן חורבן הבית לרבן יוחנן בן זכאי. בלכתו ברחוב ראה עלמה יפהפייה שהלכה שם, ומפעם לפעם התכופפה וליקטה גרגרים שהיו פזורים בעפר. פנה אליה רבן יוחנן ושאל אותה: "בת מי את?" מתשובתהּ הוא הבין שהיא בתו של נסיך יהודה הראשון, שנרשם בהיסטוריה כנדבן הגדול ביותר של התקופה – נקדימון בן גוריון. סיפרו עליו על אותו נקדימון שמביתו לבית הכנסת נפרסו תמיד שטיחים חדשים, ואותם השטיחים נמסרו אחר כך לעניים. לבתו – סיפרו יודעי דבר – הוא נתן מיליון דינרי זהב. ועכשיו אותה בת מתהלכת ברחוב כאחרון הקבצנים ואוספת כמה גרגרים להחיות את נפשהּ. ההבנה הכתה במנהיג הדור בעוצמה: רבן יוחנן בן זכאי פרץ בבכי וקונן בקול רם ולא עצר:

"אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, בִּזְמַן שֶׁעוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם – אֵין כָּל אֻמָּה וְלָשׁוֹן שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם; וּבִזְמַן שֶׁאֵין עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם – מוֹסְרָן בְּיַד אֻמָּה שְׁפָלָה" (שם).

אילו יכולנו להתבונן היום סביב מחנות אירופה השונים, היינו נחשפים למראה העגום: אותן בנות ונשים היהודיות שנהגו לחיות באושר ובכבוד כמו נסיכות, שוכבות לנגד עינינו מזות רעב, על רצפת המחנה, שאינהּ אלא עפר המרובב במעט קש. לגופן בלואי סחבות והקור חודר לעצמותיהן, ובכל זאת גופן, עור ועצמות ותו לא, מנסה למצוא לעצמו מעט מנוחה מיום העבודה הקשה והמפרך ביותר, רק כדי שבהגיע הבוקר יוכל להתרומם מאותה רצפה קשה ולצאת ליום נוסף של עבודת פרך. אז ליבנו נשבר ועולה בזיכרוננו הפסוק בתורה מפרשת כי תבוא: "הָרַכָּה בְךָ וְהָעֲנֻגָּה אֲשֶׁר לֹא נִסְּתָה כַף רַגְלָהּ הַצֵּג עַל הָאָרֶץ…" (דברים כח, נו).

היכן נמצא היום רבן יוחנן בן זכאי שיוכל למצוא ולהשמיע באוזנינו את מילות הקינה הנכונות על השואה המודרנית הזאת, הקינה שתיתן את הביטוי הנכון לכאבו של העם?!

באיזו מרירות עלינו לקרוא שוב ושוב את הפסקה בהגדה "שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ"? בכל עת שבאו להשמידנו, ממש ברגע האחרון קרה נס וניצלנו. למה זה לא קורה היום? מדוע לא מתרחשים היום ניסים? הרי כבר הגענו לשעה האחרונה , הייסורים הנוראים כבר נמשכים זמן רב וה' עדיין שותק? עד מתי יוסיף וישתוק? הרי אם איש לא ייוותר בחיים – לא יהיה עוד טעם לשלוח את אליהו הנביא ואת המשיח?! צריך לשלוח אותם כעת, בדחיפות, להציל את מי שעדיין אפשר להציל. אחר כך – כבר לא יהיה.

[1]. ועידת ברמודה – ועידה אנגלו־אמריקאית שהתקיימה ב־19–29 באפריל 1943 בברמודה, שהייתה טריטוריה בריטית. מטרתהּ המוצהרת של הוועידה הייתה לדון בנושא "הפליטים המדיניים", אך המטרה האמיתית שעמדה לנגד עיני מארגניה הייתה אחרת – להשקיט את דעת הקהל ואת ארגוני ההצלה היהודיים שתבעו ממעצמות בעלות הברית לקום ולעשות מעשה שיבלום את השמדת היהודים במסגרת "הפתרון הסופי". הוועידה לא נשאה פרי של ממש.  

[2]. ועידת אוויאן – ועידה שהתכנסה בעיר אוויאן שבצרפת ב־6 ביולי 1938 כדי לדון בבעיית הפליטים היהודים ופליטים אחרים, בהם מתנגדי המשטר הנאצי, שנמלטו משטחי גרמניה הנאצית. רוב המדינות שהשתתפו בוועידה היו מוכנות להמשיך ולקלוט פליטים עד לגבול המכסות שנקבעו זה כבר בחוקי ההגירה שלהן, אך לא מעבר לו. רוב הפליטים היהודים באותה תקופה נקלטו בארצות הברית, דרום אמריקה, ארץ ישראל ובריטניה.

[3]. על פי שמות כא, ג.

[4]. על פי בראשית מ, כג.