אור היהדות - פרשת שמיני

ג. שלא לטשטש הגבולות

עוד יש לפרש, חז״ל הורו לנו שאם קשה לנו להינצל מידי היצר, אז אל נרמה את עצמנו, כאשה זונה אשר אכלה ומחתה פיה ואומרת לא פעלתי אוון, אלא בשעה שעוברים את העבירה ידווה לבנו וירעד כל גופנו ואל נישאר אדישים לנפילה כאילו עשינו מעשה היתר — אם כך ננהג יש תקוה, כי נהיה מאותם חוטאים המלאים חרטה ונעשה תשובה.

על פי עקרון זה נוכל לבאר ענין חטא בני אהרן.

התורה ציותה להקריב קרבנות ולהביא אש מן ההדיוט. הטעם הוא, כי למען דעת ערכה של אש משמים יש להביא גם אש מן ההדיוט, ע״י כך יראה החילוק הרב שביניהן, יראה ההבדל שבין החול לקודש. הקב״ה יצר את הערב תחילה ואח״כ את הבוקר כדי שנדע לשמוח באור הבוקר אחרי חשכת הערב.

חז״ל אמרו: ״ויהי ערב״ אלו מעשיהן של רשעים; "ויהי בוקר" אלו מעשיהן של צדיקים, ואיני יודע באיזה מהם הקב״ה חפץ עד שהכריעו, שהקב״ה חפץ במעשיהן של צדיקים (בראשית רבה ב, ה, ושם ג, ח).

וקשה, הרי זה ספק מוזר מאד. אולם הכתוב אומר (ישעיה ה, טז): "ויגבה ה׳ צבאות במשפט והא־ל הקדוש נקדש בצדקה", היינו, שאפשר להגדיל שם שמים בשני אופנים. בענישת הרשעים על מעשי רשעתם כעמלק וסיסרא, שכן על ידי המופתים והיד החזקה של ה׳ יתגדל שם שמים.

אך גם אם העולם מתעטף בצדקה, ועוסקים בתורה ומעשים טובים, אז לא זו בלבד שמגדילים שם שמים אלא גם מקדשים אותו. ולזה נאמר "ויגבה ה׳ צבאות במשפט", ע״י משפט ברשעים שמו מתגדל, "והא־ל הקדוש נקדש בצדקה״ — ע״י צדקה שאנחנו עושים אנו מקדשים שם שמים.

ולזה אמרה התורה "קדושים תהיו", אם תפרשו מן העבירות ותלכו בדרכי התורה אז יתקדש שמי, "כי קדוש אני".

עכ״פ, במידה ידועה, יש תועלת במעשיהם של רשעים. כי על ידיהם אפשר להכיר בהבדל ובמרחק הרב שבין רשע לצדיק, בין עובד ה׳ ללא עבדו, בין עבירה למצוה ובין טוב לרע.

בכל אופן אין לטשטש הגבולות. חובתנו, להבחין בין רשעה וצדקה ובין קודש וחולין.

זאת היתה טעותם של בני אהרן שהקריבו אש הזרה, באשר חשבו כי גם היא אש קודש, דבר גדול, וערבו את החולין עם הקודש. הסכנה היא, כי אם ניתן לחשוב החולין לקודש אז ניתן להוריד את הקודש לחולין.