חזון, תורה, ואמונה מתוך הסערה

משמעות הייסורים

א.

ב. האם האמיצה ושבעת מזבחותיה

ג. בשעה קשה

א

אנו לומדים בגמרא:

"אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּסּוּרִין בָּאִין עָלָיו, יְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו. פִּשְׁפֵּשׁ וְלֹא מָצָא – יִתְלֶה בְּבִטּוּל תּוֹרָה" (ברכות ה ע"א).

אנשים המשתייכים לחוגים יהודיים ניסו בעבר ומוסיפים לנסות גם בימינו להבין את הסיבות לייסורים הפוקדים אותם. הם מנסים להתחקות על שורשם – מנסים, אך אינם מצליחים; הטענה הידועה שלפיה "אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז, כ), אין בכוחהּ לשמש תשובה הולמת לדאגתם, ואין בהּ מזור לסבלם.

היום, יותר מתמיד, מאמר התלמוד "יִתְלֶה בְּבִטּוּל תּוֹרָה" הוא המענה האחד שטמונות בו התשובות לכל השאלות המבקשות לברר "מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה?".

לאלה שהתרחקו מלימוד התורה הקדושה – אולי אפילו התנכרו להּ – חסרים הכללים המגדירים את הטוב ואת הרע על פי אמונת ישראל. מי שאינו הולך באור התורה, אינו יכול לזהות את הפרט באורחות חייו הזקוק לתיקון, ואם איננו יודע אותו, אזי ברי שגם את הדרך לתקנו אין הוא יודע. אנו נתונים במצב הדומה לחשכת הלילה: האורות סביבנו כבויים, ואנו איננו מסוגלים להבחין בין שחור ללבן, ואיננו יכולים למצוא מאומה בעלטה. המפתחות לחדרים שבהם נמצא מבוקשנו אבדו מאיתנו, ואיך נוכל למוצאם באין קרן אור, ואפילו דקה שבדקה שתאפשר לנו לראות?! זו כנראה המשמעות העמוקה יותר של הנאמר בגמרא: "פִּשְׁפֵּשׁ וְלֹא מָצָא…". באין אור, שומה עלינו להסתייע בחוש המישוש. לגשש, למשש ולפשפש. והגמרא ממשיכה: "פִּשְׁפֵּשׁ וְלֹא מָצָא – יִתְלֶה בְּבִטּוּל תּוֹרָה". למען הסר ספק: לא את הייסורים יש לתלות בביטול תורה, אלא את אי־מציאת סיבתם: בִּטּוּל תּוֹרָה, ההתרחקות מן התורה, הם־הם הסיבה לאי־המציאה.

כולנו, לא רק היהודים הליברלים, צריכים להכות על חטא. כולנו אשמים בחטא בִּטּוּל תּוֹרָה. במשך דורות ויתרנו על תורתנו הקדושה עתיקת הימים לטובת תורה חדשה. עזבנו את בית המדרש ונתפסנו ליופי של בגדי התרבות; טיפחנו את כל הכרמים הזרים אבל כרמנו שלנו לא נטרנו[1], אף על פי שאותם היינו צריכים להציב בלב חיינו, ובהם היינו אמורים למקד את כל מחשבותינו, כפי שנאמר: "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה" (יהושע א, ח). צעירינו האקדמאים הכירו לפניי ולפנים את השבילים המתפתלים של כל מדעי העולם, אך את הדרך לעומק הוויות דאביי ורבא – איבדו. שפת התורה הפכה לשפה זרה לרבים מיהודי המערב, והתורה עצמהּ – לספר סתום וחתום בשבעה מנעולים ואיש כבר איננו מצפה שבניו המשכילים ישבו באוהלה של תורה וישקדו על לימודה. משוכנעים הם שהכניסה להיכל התלמוד מחייבת עזיבה מוחלטת של היכלי התרבות. מי יכול לקבל עליו להיכנס לשם? לכל היותר אידיאליסטים. היש בעולמנו אידיאליסטים כאלה? ושמא אַיִן?!  

אך כעת, לאחר ששערי התרבות נטרקו בפנינו ונותרנו בחוץ, הגיע הזמן שנודה באשמתנו – התנכרנו לתורתנו ולמי שנְתָנָהּ לנו, הזנחנו את לימוד התורה וחדלנו לנהל את חיינו על פי אמות מידה יהודיות, ובשל אשמתנו, רדפנו הגורל הרע ובא עלינו.

יש להבין: הודאה באשמה פירושהּ גם נכונות לשלם את המחיר. אנו יכולים לפרוע את החוב המוטל עלינו בשל האשמה – בחזרה להיכלי התורה ובהצתת תנועה דתית לתורה ולמוסר. על שומרי התורה והמצוות, שנשמו אוויר תורה בעבר, דווקא עליהם מוטלת היום החובה הדחופה להשליך את חבל ההצלה של התורה אל מי שהעלטה אופפת אותם ומאיימת להטביעם, אותם הממששים כעיוורים באפלה[2], מגששים בין שתי תרבויות בחיפוש נואש אחר מוצא, ואַיִן. 

כדי להצליח, חשוב להבין: בלי תורה לא יכולה להיות יהדות; לימוד התורה במקורות הוא תנאי לקיומהּ של היהדות בחיים, במעשה ובמחשבה. אדם ששואף לבנות את חייו בארץ ישראל, חייב להתכונן לעלייה ארצה. עליו להכשיר עצמו לקראתהּ ב"הכשרה רוחנית" לקדושת הארץ. איך והיכן אפשר להשיג את השריון הרוחני הזה? בדרך אחת – בהכפפת כל זמנו ותוכניותיו של האדם לתורה ולמוסר; ובמקום אחד – בישיבה!

התלמוד מספר לנו שרבי עקיבא הפליג בים, ולפתע נקלעה הספינה למערבולת. מכוחות מים רבים החלה הספינה נמשכת אל המצולות – אדירים משברי ים[3]. זנח ר' עקיבא את הספינה הטובעת, נצמד ל"דף" (לוח עץ צף, קרש) והגיע אל החוף. גם אנחנו מוקפים היום במצוקים כבדים, מים רבים אופפים את נפשנו, ועוד מעט קט תהומות יסובבונו[4]. אנו מושיטים ידינו מקווים שיושלך לעברנו חבל הצלה ונוכל להיאחז בו ולהינצל. היש חבל כזה? יש וָיש. אחד ויחיד – ה"דף התורני". הוא יהיה לנו לחבל הצלה. בעזרת ה"דף" – לוח העץ – ניצל ר' עקיבא; ובעזרת ה"דף" – העלה בספר – נינצל גם אנו. נאחז בו בכל כוחנו, ובעזרתו נוכל להימלט מכל סכנה. כל הנביאים וכל בעלי המוסר תמכו פה אחד ברעיון זה. לימדונו ששתי דרכים לפנינו – דרך התורה המבטיחה חיים, והדרך האחרת – בלעדיה – שאחריתהּ אבדון!

ונצטווינו: "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים!" (דברים ל, יט).

אנחנו ניצבים בנקודת מפנה. מעולם לא היה המצב היהודי כה חמור וקריטי כפי שהוא היום. לשאלתנו: מדוע? – מדוע אנו לחוצים כל כך מכל הצדדים ואיננו רואים ישועה כלל? אנו מוצאים תשובה במחזור יום כיפור: "על חטא שחטאנו לפניך!" כי התרחקנו מא־לוהינו! אם רק נשוב לדרך הנכונה – לקב"ה, לתורה, לסיני – נשוב לחוות ניסים וישראל ייגאל מייסוריו:

"יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲו‍ֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל־חַטֹּאתָם" (מיכה ז, יט).

[1]. על דרך: "כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי" (שיר השירים א, ו).

[2]. על דרך: "וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הָעִוֵּר בָּאֲפֵלָה וְלֹא תַצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶיךָ" (דברים כח, כט).

[3]. על דרך: "מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם" (תהלים צג, ד).

[4]. על דרך: "אֲפָפוּנִי מַיִם עַד נֶפֶשׁ תְּהוֹם יְסֹבְבֵנִי" (יונה ב, ו).