חזון, תורה, ואמונה מתוך הסערה
יזכור
הרב ירחמיאל אליהו בוצ'קו זצ"ל
העולם של היום…
א
פילוסוף קדום יצא באחד הימים מביתו לטיול. השמש זרחה והפיצה אורהּ, והינה שמו לב תושבי עירו שהוא אוחז בידו… פנס דולק. ויהי לפלא. קהל רב התאסף סביבו מתבונן בו במבוכה, עד אשר אחד מהם אזר עוז ופנה לפילוסוף בשאלה: "מה אתה עושה? הרי השמש זורחת היום, ולשֵם מה הפנס?!" השיב לו החכם בשקט ובשלווה: "אני הולך כשבידי אמצעי תאורה, כי בעולם החשוך הזה אני מחפש בן־אדם…".
אלפי שנים חלפו מאז. החיים נמשכים בקצב מסחרר, הכול מתפתח ופורח, וההישגים גבוהים משאפשר היה לדמיין. המחקר התקדם מאוד בכל תחומי הידע, והביא לפיתוח המצאות פורצות דרך ומהפכניות. כיום שליטתהּ של האנושות בכל תחומי האוויר והים היא כמעט ללא מצרים, ומכל מקום הגיעה להיקפים שלא נודעו כמותם משחר ההיסטוריה.
אי אפשר להשוות בין יכולותיו של המין האנושי אז ובין יכולותיו היום. איזו התקדמות, איזו מהפכה!
ולמרות כל ההישגים והתמורות, תשובתו של הפילוסוף הזקן מימים עברו, נשמעת עכשווית ועדכנית, כאילו נאמרה בימינו.
נפריד בין מושגי הציוויליזציה והתרבות. הציוויליזציה, ההישגים הטכניים התקדמו בהתמדה ועלו לשמיים בזכות רוח האדם. אבל התרבות של הָעָם נסוגה אחור והידרדרה לשפל תהום. תפיסת העולם שקנתה לה אחיזה בלב רבים מעוררת פלצות: את הציוויליזציה, המשתפרת תדיר, הם מעלים על נס, ורואים בהּ כלי מחזיק ברכה להגשמת שאיפתם לחיים טובים ונוחים יותר. הגשמה זו חשובה בעיניהם כל כך, עד שהיא הופכת להיות מטרה המקדשת את כל האמצעים, ובעיקר את רמיסת הזולת.
כמה רבה החוכמה וכמה עמוקה התבונה שעולות מאזהרתם של חז"ל:
"לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי" (בבלי, בבא בתרא ג ע"ב).
[ובעברית: אל תהרוס את בית הכנסת הישן, הו אדם, עד אשר תבנה בית כנסת חדש]
חז"ל רחשו כבוד רב לאישים בני תקופות קודמות, והסתכלו בעין ביקורתית חדה על עצמם ועל הדור הבא, שעדיין לא הבין, ואף לא יכול היה עדיין להבין, את משמעות החיים המקודשים והאידיאליים.
היכולת להבין את החיים, מחייבת רכישת ידע אמפירי. האדם חייב לחוות, להרהר ולשקול, ומתוך כך יוכל לגבש הבנות ומסקנות. אבל את כל זאת, הדור הצעיר, העצבני וחסר המנוחה של היום, לא עושה.
בעולם של היום חשיבה שקטה ואינטרוספקטיבית אינהּ זוכה להערכה שהיא ראויה להּ. החברה בימינו ממוקדת בסיפוק הצרכים הפיזיים הפשוטים וכל רצונהּ ליהנות ממנעמי החיים ככל שיתאפשר: שתייה ואכילה, ריקודים ושירה ושלל אטרקציות מהנות עומדים בפסגת שאיפותיהם של בני האדם; ובחיים רוחניים וברגשות – הם אינם מוצאים טעם. האנושות שקועה באי־שקט פנימי תמידי ובמחלוקות; וסבלנות למהות גבוהה יותר שכובשת את התודעה – אַיִן. גם בספרות ניכרת המגמה להסתפק בשטחיות; בתיאטרון האופרטה שולטת יותר; ובקולנוע, בדרך כלל, די לקהל בקסם מעקצץ.
כך נראה העולם היום. העולם האירופאי. המצב באמריקה אפילו גרוע יותר. ההסבר שניתן שָם לתופעה: "מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות ו, ט) – העבודה הקשה וההכרח להגיע להספקים – גוזרים על האדם לפעול בחיפזון, למהר, לא להשתהות; בשל אותו קוצר רוח, מוחו מתקהה וחושיו הטבעיים – מצטמקים ומאבדים מכוחם. נראה שהעולם הולך ומידרדר מבחינה רוחנית, והוא מחליק במדרון אל התהום הרוחנית המוחלטת שבקצהו. מהומה נפשית מתבשלת והאדם הופך למכונה. המאסטר הייחודי השולט בשפה הגרמנית, שטפן צווייג, כבר כתב נקרולוגיה וירטואוזית על "העולם של אתמול". הוא אמר לו "לילה טוב", ואז החשיך סביבו בעצמו…
עולם חדש, "העולם של היום", מתעורר; אבל הוא נולד חולני, ואנו יכולים לאפיין אותו במילים האלה:
"אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם; ואם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים" (תלמוד[1]).
חז"ל זיהו את ירידת הדורות – הולך ופוחת הדור. ומשום כך אם אבותינו היו בדרגת מלאכים, ייתכן שאנחנו עדיין בדרגת בני אדם, אנושיים. אבל אם אבותינו היו בני אדם – לאיזו דרגה אנו יכולים לצפות מעצמנו להגיע?!
חז"ל העריכו נכונה את האנושות וגם את תמורות הזמן. התבוננותם לא התעלמה מהמציאות. היא הייתה מדויקת ונבעה מחוכמתם הרבה. אילו קמו מעפרם וראו אותנו ואת המציאות של זמננו, שבהּ החיים מקנאים במתים – מה הם היו אומרים[2]?
האם רעיונות כמו בולשביזם ונציונל־סוציאליזם היו יכולים לתפוס בתבונה האנושית שאפיינה דורות קודמים, אותו המקום שהיא תופסת בה כיום?
היום, בזמן השקיעה, אפילו המערכת הקיצונית ביותר הפכה לאפשרית, ואפילו זו שמתפוררת ומתמוססת מוצאת חסידים ומתפללים נלהבים, במיוחד בקרב הצעירים.
[1]. הגרסה המדויקת במסכת שבת קיב ע"ב: "אִם רִאשׁוֹנִים בְּנֵי מַלְאָכִים, אָנוּ – בְּנֵי אֲנָשִׁים, וְאִם רִאשׁוֹנִים בְּנֵי אֲנָשִׁים, אָנוּ – כַּחֲמוֹרִים…". הנוסח שבדברי הרב נמצא אצל הרבה מפרשים (הפלאה, שפת אמת, בן יהוידע, אילת השחר ועוד).
[2]. רמז לדברי קהלת ד, ב: "וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ מִן הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה".
ב
העולם כורה לעצמו את קברו…
איזו תקופה נוראה חווינו! איזו תהפוכה מרה הביאה לחיינו! מה פירוש המונח "חיים" בימינו? מה נותר מן המשמעות העמוקה שהייתה טמונה בו? נראה שבמציאות של ימינו נוצרה חלוקה דיכוטומית בין שני מצבי קיצון: אפשר להרוג או להיהרג, להרוס או להיהרס. חיים אינם יכולים להתקיים זה לצד זה. החפץ בחיים – שומה עליו לבטל את חיי זולתו. אלמלא כן – חייו שלו ירדו לטמיון. הרוצה לחיות – חייב להרוג. ולא – ייהרג. ואם חיי אדם איבדו ערכם לחלוטין, אין כל תמהּ באובדן ערכם של נכסי התרבות שנוצרו בעמל רב, פיזי ורוחני, במשך דורות על גבי דורות. כל אלו שוקעים, נשרפים או מושמדים.
כשם שהרוח הדרומית החזקה סוחפת את הבתים, כך, במהלך שיטתי וללא מעצורים, סוחף היום הרוע את העולם היפה על ארמונותיו ותרבויותיו. האדמה הפורייה נחרשת ונהרסת.
המכה שניחתה על האנושות בימי המבול הגיעה כעונש מאת הא־לוהים, אבל בימינו אין שום צורך בכוח חיצוני. האנושות מביאה כליה על עצמהּ, ואם לא די בזה, אין בליבהּ שום חרטה או בושה על ההרס שהיא זורעת. בני האדם הופכים לעדר יצורי פרא הזוחלים מתחת לפני הקרקע. כאילו הוטלה קללה מא־לוהים על העולם, שישמיד את עצמו במלחמות הדדיות כדי שבריאה חדשה תוכל אחר כך לייסד את עצמהּ – כך זה נראה היום. האדם חדל לחיות כבן אנוש, והמושג 'חיים' נעלם ואיננו. חז"ל מלמדים אותנו שהקב"ה היה בורא עולמות ומחריבן[1]. נראה אפוא שהאנושות של ימינו, מתוך חוסר מודעות לתכליתהּ ולתפקידהּ, נסוגה, והיא מובילה את עצמהּ אל עברי פי פחת, אל חורבן שאין ממנו תקומה.
היום, כמו אז, אומר ה': "כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם" (בראשית ו, ז): אני מצטער שבראתי אנשים כאלה שאינם ראויים להיות בצלם א־לוהים…
לאחר המבול, ה' נשבע שלא יהיה עוד מבול מים שישחת את הארץ; ולאחר הפיכת סדום ועמורה, הוא החליט שלא לאפשר הרס נוסף של האנושות – והפעם, הרס בכוח האש.
האנושות, לעומת זאת, משתמשת בציוויליזציה שלהּ כדי לעזור לו (כביכול), ומדינה אחת שופכת גיהנום של אש וברזל על מדינות וערים אחרות, דבר שנראה כמבול חדש שבא על העולם.
הגענו לתקופה שאינהּ דומה לשום תקופה אחרת בהיסטוריה של העולם. זוהי תקופה שבהּ העולם כורה לעצמו את קברו: הוא גילה שכוחם של האש והמים, הברזל והפלדה מוגבל, ומצא "פתרון" להשלמת מלאכת ההרס שלהם… אולי את שלא הצליחו הם להרוס, הגז יצליח…
[1]. ראה בראשית רבה ג, ז; ט, ב; צח, ג.
ג
ישראל בגוב האריות
כיום העולם כולו עסוק בבעיות השייכות ל"יום שאחרי המלחמה". כל צד מאמין שהוא יכול לטעון לניצחון. מוצעות תוכניות דוגמת "בוורידג'"[1], ומועלות הצעות מיגור.
מה עושה היהדות?
האם גם אנחנו יכולים לחשוב על תוכניות שיקום כאלה כאשר הגופות של מיליוני אחינו ואחיותינו חרוכות ועשן שרפתן מיתמר השמיימה וכל כולו כתב אישום הזועק ללא קול?!
האם נוכל לבנות מחדש את בתי הכנסת המפוארים שלנו, את בתי המדרש שלנו ויתר מוסדותינו?
מדינה הרוסה יכולה להיבנות מחדש – לאט אבל בטוח. אבני בניין ולבֵנים אפשר לשקם יחסית מהר. אחרי מלחמת 1914–1918, בתוך כמה שנים, צרפת ובלגייה נבנו מחדש, והמדינות החדשות – ייתכן שהיו יפות מאלו שעל עיי חורבותיהן נבנו.
האם עַם שהושמד כמעט לחלוטין, נעקר והושחת לבלי הַכֵּר יוכל גם הוא לקום לתחייה? התבוננות בהיסטוריה העולמית מקשה עלינו להאמין שהדבר אכן אפשרי – עמים אדירים של העולם העתיק נעלמו מעל פני כדור הארץ, וזכרם לא נודע: איפה מואב ואדום? איפה יוון העתיקה ורומא העתיקה? איפה בבל ואיפה פרס? כולם שקעו ונעלמו ואבדו לנצח נצחים. מעלתם ומקומם נמחו מהיקום. נעלמו ואינם.
חז"ל תוהים לגבי מזמור פ"ד בתהלים: המזמור בנוי על פי סדר האל"ף־בי"ת, אבל המעיין בו מבחין שבאקרוסטיכון חסרה אות אחת – האות נו"ן. חז"ל תהו לפשר היעדרהּ, ותירצו: האות נו"ן היא האות הראשונה של המילה "נפילה", המאיימת על מפלת היהודים, כדברי הנביא: "נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל" (עמוס ה, ב).
נבואה מייאשת ללא ספק. ואולם חז"ל פירשו את מאמר הנביא שלא כפשוטו, ומצאו בו נחמה לישראל[2]. לדבריהם ישראל יכולים לקוות להתחדשות! ועם זאת, יש להביא בחשבון ששיקום והתחדשות אלו – זקוקים לזמן. בני אדם אינם צומחים מתוך האדמה כמו פטריות אחרי הגשם, ובני אדם גדולים וגאונים – כמו אותם רבים שהיו בעמנו לפני המלחמה – על אחת כמה וכמה. ולא רק בבני אדם הדברים אמורים – גם ביצירתם הרוחנית. אוצרות הרוח והספרות העשירה של עמנו, שהועלו על המוקד ועלו השמיימה באש הכבשנים, אי אפשר להחליף כל כך מהר. תהליך ארוך נדרש לשם כך.
התרוששותנו הגשמית והרוחנית מוחלטת. עבודה נהדרת עשה האויב – הוא שבר אותנו לרסיסים זעירים, טחן אותנו לאבק.
"דכאונו צרים ונתכנו להשמיד הודנו נהפך, נפלנו ואין מעמד" (סליחה).
הבעיות העיקריות שעימן נצטרך להתמודד לאחר המלחמה יהיו כנראה זיהוי המתים הרבים שעדיין לא נקברו שנערמים, והבאתם לקבורה. לא נשאל מי מת, אלא מי עדיין חי. זהו הזמן שעליו מנבא זכריה הנביא בפרק י"ג: "לא יהיה בית או משפחה שלא יהיה להם מת אחד או יותר להתאבל ולבכות עליו…"[3].
האם הורינו העלו בדעתם אי פעם שאסון כזה יפקוד את ילדיהם, אסון העולה בהרבה על כל מה שהכירו עד אז? האם יכלו לדמיין מוות וחורבן שיבואו על האנושות כולהּ? ואפילו לפני עשר שנים, כשחיינו באושר בשקט ובשלווה, האם חשבנו שייתכן שעולם כה יפה – תור הזהב של התרבות והציוויליזציה – ישב במחשכים ויחרוש מזימות כאלה מתוך אותהּ התרבות ממש?! הייתכן שהָעָם – שגאוניו, שאותם העריץ, היו שותפים בבניית אותהּ תרבות – יקום על תרבותו, ובכוח נתעב יעוט עליה ויחריבהּ עד היסוד?! האם היינו מאמינים לפני עשר שנים שאותם אנשים יכולים ללחוץ ידיים באחווה כה רבה ולהתחבק זה עם זה, ובהּ בעת ליצור במחתרת את כלי הרצח המחרידים והקטלניים ביותר?! ולא זו בלבד, אלא שאת הנשק המשוכלל שפיתחו, המסוגל לזרוע מוות והרס שלא נודעו כמותם – יַפנו כנגד בניהם, עצמם ובשרם?! למרבה הצער, מתברר שאותם "פראים קדומים" היו "מלאכים" לעומת "האנשים המתורבתים" של ימינו, ומלחמותיהם, בהשוואה למלחמות ימינו, נראות משחק ילדים טהור, ולכל הפחות מלחמות אנושיות מאוד.
כמו תמיד, אנו היהודים שילמנו את המחיר הגבוהּ ביותר בתקופה בלתי אנושית זו. עבורנו, החיים המייסרים של היום אינם אלא חיים בגוב האריות…
האחד מכה אותנו; השני רומס אותנו מתחת לרגליו וגלגלי מרכבותיו; השלישי מענה אותנו עד ליציאת נשמתנו; הרביעי "איש התרבות" אינו מלכלך את ידיו, ומסתפק בשנאתנו; והחמישי, הרואה בעצמו ג'נטלמן, עוצם את עיניו ואוטם את אוזניו כדי שלא יצטרך לראות ולשמוע מאומה. אם יראה או ישמע, עלול להתעורר בו רגש רחמים, חלילה, ואותו הרגש יחייב אותו לפעול – להושיט יד לעזרה ואולי אפילו לפתוח את שערי מדינתו לקליטת יהודים נרדפים… לעשות את כל אלו – הוא איננו מעוניין. מבחינתו, מוטב שכל מאות אלפי הקילומטרים הרבועים שלו יישארו לא מפותחים כפי שהם, ובלבד שלא ייכנסו יהודים נרדפים בשערי ארצו וימצאו בהּ מקלט. כדי למנוע מעצמו עשיית אותן פעולות כנגד רצונו – הוא מקיף עצמו בחומה אטומה: הוא עוצם עיניו ואוטם אוזניו. אם לא יראה ולא ישמע – לא יצטרך לעשות. מעשיו דומים להתנהגותו של אותו קמצן שתלה על דלתו פתק: "אני ישן, נא לא להפריע". איזה קבצן יהין לבוא ולדפוק על דלת כזאת?!
מצפון העולם ישן, החמלה האנושית ישנה, האנושות עצמהּ והצדקה ישנות, גם במקום שאולי עדיין לא נחנק באיבו. אבל הם שקועים בתרדמה העמוקה ביותר, והם יתעוררו רק כאשר עזרתם תיראה חסרת תועלת. אוי ואבוי לנו אם רק האנשים והעמים האלה היו תקוותנו ועזרתנו!! אוי למי שיחכה לצדקתם של העמים האלה!!
האם עדיין קיימים בעולם חוק וצדק? מתברר שעולם שאינו מקבל עליו להיות כפוף לריבונותו של הא־לוהים ואינו מודה שחוק האֵ־ל הוא החוק האמיתי ורק לו יש לציית – אין לו חוש צדק. "מה שנכון להם הוא מה שמיטיב עם המדינה", אמר נביא נאצי ידוע.
יתר העולם זעם מאוד על אידאולוגיה זו, החדשה כביכול, וראה בהּ הפרה בוטה של החוק ומתקפה על זכויות אדם מקודשות. אבל ההתרגשות שביטא הייתה כלפי חוץ בלבד, מפוברקת ושקרית. תוכן ההכרזה של "החכם הנאצי" היום, נוהג זה כבר בעולם, אם כי ייתכן שבקנה מידה צנוע למדי. לשיטה הדוגלת בגישה "שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי"[4] יש מסורת ארוכת שנים בעולם המתעתע; התאורטיקן הנאצי לא חידש מאומה. כל שעשה היה – חשיפה, גילוי. את מה שהדיפלומטים שקדמו לו חשבו ובו האמינו ורק לא העזו לבטא בגלוי, הוא לא ראה צורך להסתיר עוד. הוא חשף את ה"סוד". את הקלָפים שהעולם החזיק צמודים לחזה, הוא הניח על השולחן כשפניהם כלפי מעלה; הגילוי הזה העניק להם לגיטימציה. הם זכו למעמד רשמי – הם נחשבים תאוריה, והתאוריה מתהדרת בכתר ובחותם חדש: היא נקראת "אמגוט"[5].
[1]. ויליאם הנרי בוורידג' היה כלכלן ומתקן חברתי בריטי. עיקר פרסומו בא לו בשל חלקו בהקמת מדינת הרווחה בבריטניה: בשנת 1942, בעוד מלחמת העולם השנייה מחוללת הרס, הוא פרסם, לבקשת ממשלת בריטניה, את "דו"ח בוורידג'" (הקרוי על שמו), שהציג מודל של מדינת רווחה. ממשלת הלייבור שקמה בבריטניה אחרי המלחמה, יישמה את הדו"ח, והמודל שנבנה האריך ימים ופעל במשך כשלושה עשורים, עד לסוף שנות השבעים, ובמידת־מה אף לאחר מכן (ויקיפדיה).
[2]. ברכות ד ע"ב: "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מִפְּנֵי מָה לֹּא נֶאֶמְרָה נוּ"ן בְּאַשְׁרֵי? מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מַפַּלְתָּן שֶׁל שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ה): 'נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל'. בְּמַעֲרָבָא מְתַרְצֵי לָהּ הָכִי, נָפְלָה וְלֹא וֹסִיף לִנְפֹּל עוֹד, קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל".
[3]. לא מצאתי (הערת המתרגם).
[4]. משנה אבות ה, י.
[5]. הפירוש היחיד שמצאתי לביטוי הזה הוא:Allied Military Government in Occupied Territories (AMGOT). איני בטוח כלל שלזה התכוון הרב.
ד
מגילת איכה שלנו…
באמצע הקיץ היפה, כאשר השמש מחייכת אלינו בהירה וזוהרת, ומעודדת את הטבע היפה להפליא של האנושות, והאנושות המופזת בקרני השמש מתפעלת מיופייהּ של הבריאה – בזמן זה דווקא, הסירנות והאזעקות מזהירות מפני האסון המתקרב ובא. ובטרם סיימנו את ימי הספירה הקודרים של האביב המרענן, מגיעים שבועות האבל הלאומיים, המזכירים לנו את חורבן מקדשנו ועצמאותנו. בתשעה באב, ביום שרפת בית המקדש, אנו מתכנסים בבתי הכנסת, צמים, בוכים ומקוננים "איכה".
וכך, שנה אחר שנה, אנו מתאבלים ושוקעים בדמעות, וליבנו מופנה אל קדושינו אשר בעת ההיא מסרו את נפשם ודמם נשפך למען אדמתם ולמען מקדשם.
אם נשב השנה על הקרקע ונתחיל לקונן, לא נצטרך עוד לבכות על החורבן הישן. מה טעם לקונן על החורבן העתיק, כשהחורבן שפקד אותנו היום עצום ממנו עשרת מונים, ולכל הפחות כפול ומכופל: הוא חורבן ישראל וחורבן האנושות כולהּ. אם העולם סובל איכשהו, אז אנחנו תמיד סובלים כפליים… כמו שאומרים חז"ל: "בכה תבכה בלילה" אנחנו בוכים בלילה, כמו שאומר ירמיה, כי בכי ביום מסוכן לנו מדי…
אבל גם בלילה אנחנו כבר לא מסוגלים לבכות. תש כוחנו. נותרנו תשושים, וכל שאנו מסוגלים לעשות – לגנוח ולהיאנח בתוך תוכנו, על צרתנו הרחבה ועמוקה מני ים…
נהרות של דמעות שטפו מכל עבר, דם האבות ודם ילדים התערבבו זה בזה, זרמו והתלכדו לאפיק לוהט אחד. בלהט הימים נמתחו בנות ישראל עירומות אל השמש, גופן של הנשים המפוארות הללו נפער, וילדיהן שטרם נולדו נחטפו מהן. ובעוד הילדים מתעוותים, מתפתלים בכאבם ומתגלגלים זה על זה, וכבר מיהרו צמאי הדם לשחוט אחרים. אין הפרדה בין דם לדם, בין אדם לאדם. דם אבות נמסך בדם ילדים, דם חתן נמסך בדם כלה. עירוב הדם מנציח לעד איחוד אדם.
(או "טיפולו האבהי" או "נטירתו" כמו בשיר השירים "שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים"), הולכים בשמחה אל מותם, ועל שפתיהם הקריאה האחרונה היא "שמע ישראל" (מתוך הסליחות ביום כיפור).
כאשר אנו אומרים את הסליחות הללו בעגמומיות וזיכרון עתיק יומין של מות הקדושים עולה לפנינו, אנו מתאחדים בפנימיותנו עם אותם הגדולים, ומרגישים ששרשרת של גורל משותף קושרת אותנו אליהם במשך מאות שנים…
וכאשר אנו קוראים את הקינות שבפרקי מגילת איכה, ליבנו נשבר בקרבנו, וללא שום קושי אנו יכולים לחשוב שהמילים אינן קדומות כלל, שהן נכתבו ממש עכשיו, כי אין מילים שמיטיבות כמותן לבטא את רחשי ליבנו היום:
"הַבִּיטוּ וּרְאוּ אִם יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי" (איכה א, יב);
"מִמָּרוֹם שָׁלַח אֵשׁ בְּעַצְמֹתַי" (שם יג);
"גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ מִי יִרְפָּא לָךְ" (שם ב, יג);
"טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב" (שם ד, ט).
וכשאנחנו נזכרים בתמונות האיומות מהתלמוד, מהמדרש ומההיסטוריה היהודית שלנו, של אירועי החורבן, אנו נזכרים שחשבנו שאלו תמונות דמיוניות של הגיהינום, אבל לא ייתכן שדברים כאלה אפשר שיתרחשו במציאות. התבדינו. למרבה הצער, התברר שהזוועה אמיתית. היא איננה הזיה פרי דמיונו של מוח שהשתבש בהשפעת טמפרטורה גבוהה שגרמה לחלבוניו להיקרש. היא האמת הנוראה במערומיה. אמת שאי אפשר להתכחש לה. הטרגדיות של זמננו מאששות שהטרגדיות שסיפרו לנו שהיו בעבר – אכן היו, אך אלו שאנו עדים להן היום, עולות על אלו שקדמו להן לאין שיעור.
גורל בלתי נתפס נפל עלינו, ודווקא אנחנו נועדנו להיות עדים לעולם כה פרוע וכאוטי. עַם ישראל ידע ניסיונות וחוויות קשים בתקופות קודמות, אך התקופה שבה הוא נתון היום, היא ללא ספק התקופה הקשה בתולדותיו.
כוחו של עם ישראל נשבר, ואחרי כל הטבח ההמוני הוא מסוגל רק בקושי לשוב ולעמוד. נפילתהּ של יהדות אירופה – החלק הטוב, האציל והנשגב ביותר של עמנו – כבר מזמן אינהּ נבואה קודרת בעלמא אלא עובדה קיימת. יהדות פולין, גרמניה, אוסטרייה, סלובקיה, רומניה, הולנד, בלגייה וארצות הבלקן – חדלה להתקיים.
למרבה הצער, מבשרי הפורענות של ימינו המתריעים בשער וגם מחברי הקינות שלנו, אין בכוחם למצוא מילים או ביטויים שייטיבו לתאר אירוע נורא זה. קולם נאלם לנוכח הזוועה. אין מילים. איננו שומעים שום אנחה, שום מחאה שאמורה לגרום לשמיים ולארץ לרעוד… האם עדיין אפשר לנחם אותנו? בשעה שהמת מוטל לפנינו נכנעים ונואשים, אנחנו מקבלים הכול, כמו מי שמודה באשמתו ומתייאש בעומדו לפני כס הדיין. ההצטברות היומית של חדשות רעות כבר לא מפתיעה אותנו.
הרי התרגלנו לכל מיני אסונות ולכל הבלתי אפשרי. המוות כבר לא מפחיד אותנו. רעב, מגפה וגירוש חדלו לגרום לנו לבהלה או לחרדה, וחדלנו זה כבר לצפות מהחיים שיביאו משהו טוב בכנפיהם. נעשינו קשוחים, כמו החייל בחזית שכבר ויתר על חייו והם כקליפת השום בעיניו, אבל הוא ממשיך בלחימה מכוח האנרצייה, כאילו הוא אוטומט ולא אדם, והוא אינו חדל ממנה עד אשר ישיג אותו כדור האויב וישים קץ לחייו.
אנחנו מקוננים, אנחנו בוכים, ואנחנו מתאבלים בלי סוף. איפה קרן האור? איפה מסר של תקווה ומסר של נחמה? היכן נביאינו הקוראים לנו: "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי" (ישעיה מ, א)?!
האם אין לא־לוהים עוד דברי נחמה לחורבן שלנו? ואפילו ישנם – מה יועילו?! עייפנו מלהתנחם במילים. כדי להצליח להתנחם ולקום מעפר – לא די לנו במילים. אנו זקוקים לפעולות, למעשים. אנו זקוקים נואשות לאור. אנו נושאים מבטנו אל האופק ומצפים לראות את אור הגאולה הזורח קמעה קמעה, מתפשט אט־אט בעולם, ומבשר על גאולת עמנו ופדות נפשנו.
אסור לנו לוותר ולהיכנע לייאוש. הרי אנחנו בני אברהם, יצחק ויעקב. אנחנו העם היהודי שתמיד ניצח את אויביו! זכרו את מה שהורינו תמיד אמרו לנו בליל הסדר: "שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבַד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם".
בדיון בנושא "מפלה" אין טעם. כשם שהנצחי הוא נצחי, כך עמו נצחי! גורלנו קשה מאוד, הלילה הארוך שלנו חשוך לגמרי, אבל אנחנו כבר רואים את סימני השחר העולה.
הבה נמצא מחסה ומקלט בסידור התפילה היומי שלנו, הבה נאמר את התפילות שגורמות לנו אושר. הבה נמצא מקלט באמונתנו, בתקוותנו ובעתיד המובטח לנו.
אין ספק שא־לוהים יקיים את הבטחתו:
"וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם" (ויקרא כו, מד).
הבה נקיים גם אנו את הבטחתנו: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה" (איכה ה, כא).
תוביל אותנו חזרה, אדון, אליך, וגם אנחנו נחזור בשלמות."חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם", ואז נבואות הנחמה הרבות של ישעיה תהפוכנה סוף־סוף למציאות…
"צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (ישעיה א, כז).