חזון, תורה, ואמונה מתוך הסערה

נספח למאמר על הקדיש

סביר להניח שתפילת הקדיש זכתה להיקרא בשם זה בשל ההקשר שבו מופיע "קדיש" בספר דניאל:

"עִיר וְקַדִּישׁ מִן שְׁמַיָּא נָחִת" (דניאל ד, א), "קדיש" הוא שמו של מלאך עליון, כפי שנאמר בהמשך: "בִּגְזֵרַת עִירִין פִּתְגָמָא וּמֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָא" (שם ד, יד).

המלבי"ם מבאר פסוק זה ומסביר שבעולם המלאכים יש מדרג, ותפקידי המלאכים השונים נקבעים לפי הדרגה שאליה הם משתייכים: "הוצאת הגזרה אל הפועל שתהיה גזרה חרוצה הוא ע"י העירין, והם קִבלו הדבר במאמר קדישין, שהם המלאכים הגבוהים שהם שאלו את הדבר מהגבוה על גבוה אשר עליהם, שהוא השי"ת". מדבריו עולה ש"קדיש" הוא כינויו של מלאך גבוהּ, המשמש כביכול בתפקיד מתווך בין הקב"ה ובין המלאכים שדרגתם נמוכה מדרגתו. ה"קדישין" מקבלים הוראות ישירות מה', ומעבירים אותן הלאה, אל המלאכים המכונים "עירין", כדי שיוציאו אותן מן הכוח אל הפועל.   

המילה "קדיש" היא התרגום הארמי של המילה העברית "קדוש". את הפסוק "וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדושׁ" (ישעיה ו, ג) תרגם אונקלוס: "ומקבלין דין מן דין ואמרין קדיש". שם התואר "קדוש" רווח במקרא. על פי רוב הוא מוסב אל הקב"ה, לדוגמה: בחומש ויקרא ציוויים רבים חותמים בנימוק "כִּי קָדושׁ אֲנִי" (או: "כִּי קָדושׁ אָנִי" בסוף פסוק וכדומה), ויש מקומות שהשם "קָדושׁ" לבדו (לדוגמה: ישעיה מ, כה) או הצירוף "קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל" (לדוגמה: ישעיה א, ד) משמשים כינוי לקב"ה.

בספר ויקרא בפתח פרשת קדושים, הקב"ה אומר לישראל: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי" (יט, ב) – אתם תהיו קדושים לי, כי אני, ה' א־לוהיכם, קדוש. על פי התפיסה האנושית, קדושה היא המעלה הגבוהה ביותר. לדוגמה: "וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדושׁ" (ישעיה מ, כה); "וְאַתָּה קָדוֹשׁ יושֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל" (תהלים כב, ד).

האבודרהם מדייק ששֵם התואר "קְדשִׁים", המיוחס לישראל, כתוב בחולם חסר (בלי וי"ו), ואילו שֵם התואר "קָדוֹשׁ", המיוחס לה' יתברך, כתוב בחולם מלא (בווי"ו). לדבריו ההבדל בכתיב נועד ליצור הבחנה בין הקב"ה לישראל: אומנם עַם ישראל נקרא עַם קָדֹשׁ, אבל בצמצום מסוים. ישראל מקבלים את קדושתם מקדושת ה' – ואי אפשר שקדושתם תהיה שווה במעמדהּ לקדושתו. בין הקדושה היונקת מן המקור ובין הקדושה שהיא המקור שממנו יונקים, חייב להיות פער – מדרג, וריחוק הנובע ממנו; בדומה להבדל בין אור השמש (מקור האור) ובין אור הלבנה (שהוא אור השמש המוחזר ולא אור עצמאי מקורי). ודוק: בפרשת יתרו מוזכר ייעודם של ישראל להיות "גוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו), ושָם שֵם התואר בא בכתיב מלא, ומתברר שיש לכתיב המלא סיבה – הָעָם צריך להיות קדוש לא לעצמו, אלא "לִי" – לה' יתברך: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" – כיוון שה' מקרבם אליו וכולל אותם עימו בדיבור אחד – קָדוֹשׁ כתוב מלא, בווי"ו.

העובדה שה' העניק לנו את התואר והכתר העליונים שהוא עצמו נושא משמחת מאוד, ויש בהּ גם לימוד חשוב: נכונותו של ה' לעטר אחרים בעיטוריו שלו – מלמדת עד כמה גדולה ענוותנותו. 

בפסוק אחר בספר ויקרא מוצאים שוב את ההבדל הזה. שֵם התואר קדוש בכתיב מלא מוסב אל ה', ובכתיב חסר – אל הכוהן:

"וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת־לֶחֶם אֱ־לֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם" (ויקרא כא, ח).

הראשון חסר, השני מלא. הסבר זה עשוי לשפוך אור על הסיבה שבשלהּ כינויו של המלאך העליון הוא "קדיש" ולא "קדוש" – כדי ליצור הבחנה ברורה בין
הא־לוהות עצמהּ ובין המלאך העליון.

רבי יהודה הלוי ציין כי המונח 'קדוש' פירושו הגבוהּ ביותר. האמירה שה' קדוש פירושהּ שהוא נעלה, גבוהּ מעל גבוהּ, שאין שום דרך להשוות בינו ובין כל מהות שקיימת בעולם שהוא ברא. 

"השם קדוש הוא כנוי הרומז על היות הא־לוהּ נשא ומרומם מהדבק בו תאר מתארי הנבראים". 

מכיוון שתפילת הקדיש היא התפילה הנעלה ביותר, היא נקראת בשם "קדיש" שהוא התרגום הארמי של "קדוש" העברי. הסיבה לבחירה בשם "קדיש" דווקא (ולא בשם "קדוש"), היא השפעת אובדן הצדיק, אותו אדם שהלך לעולמו, על הא־לוהות. אובדנו כביכול מעורר בא־לוהות תחושה של חיסרון מסוים, ואת החסר הזה אנחנו מבטאים בקריאת התפילה בשם "קדיש", שיש בו חיסרון בהשוואה לשם "קדוש". 

ניתן לומר גם שכוונת הקדיש היא שהמלאכים הם הממונים על התפילות והם שקובעים לאילו מהן – תפילותיו של מי וכן התפילות עצמן – יתאפשר להגיע אל כיסא הכבוד. לכן אנו פונים לעליון שבמלאכים, לאותו שר המלאכים, שלפי דניאל נקרא "קדיש", ומבקשים ממנו, לבוא לעזרתנו – שכן מתוקף היותו מתווך ישיר הוא קרוב ביותר לה' – ולהביא את תפילתנו אליו.

בדניאל אנו מוצאים גם את האמירה העיקרית של הקדיש: "יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא…":

"לֶהֱוֵא שְׁמֵהּ דִּי אֱלָהָא מְבָרַךְ מִן עָלְמָא וְעַד עָלְמָא" (ב, כ), שמשמעותה בעברית: "יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם". באמירה זו ביטא דניאל את אמונתו בקיומם של שני עולמות: העולם הזה שלנו והעולם האחר, עולם הנשמות, שנקרא גם העולם העתידי, העולם הבא.

ברור לנו מדוע תפילת קדיש זו, שנכתבה במקור כתפילה אחרונה לאחר לימוד (קדיש דרבנן), התקבלה מאוחר יותר כתפילה בהלוויה ומאוחר עוד יותר כתפילת יום־יום של האבלים – משום שהיא קרויה בשם "קדיש" המופיע לראשונה בספר דניאל, ובשל הקשר המיוחד בינהּ ובין דניאל: (א) עיקרי הקדיש מופיעים בדבריו של דניאל; (ב) במילות החתימה של ספר דניאל, בפסוק האחרון ממש, מופיעות ביאת המשיח ותחיית המתים: "וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין" (יב, יג). ובתרגום לעברית: אתה, לך לקראת הסוף, תנוח על משכבך בשלום, ותקום שוב לגורלך באחרית הימים.

תפילת הקדיש נועדה לחזק את האמונה במשיח ולעורר את התקווה לתחיית המתים – פעולות שבכוחן לנחם את האבלים, כפי שמודגש במילות התפילה עצמהּ, בביטוי "וְנֶחֱמָתָא".

את הרעיון המובע בארמית במילים "יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא", ביטא נעים זמירות ישראל בעברית במזמור ממזמורי תהלים: "יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם" (קיג, ב [במזמור הפותח את תפילת ההלל]). אם כן, יש באמירה זו שבח והלל ולצידם גם הודיה לה' על החסד שגמל עימנו. ייתכן שבעודנו שקועים בצער, אנו מתקשים לראות באסוננו חסד, אבל אנו מודים לה' עליו מתוך ידיעה ברורה ואמונה שלמה שככל מעשיו של ה' גם מעשה זה הוא ללא ספק חסד. הבנה זו עולה בקנה אחד עם הדין המופיע במשנה – החובה לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה:

"חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁהוּא מְבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה" (משנה ברכות ט, ה).

מזמור מא מסתיים בפסוק "בָּרוּךְ ה' אֱ־לֹהֵי יִשְׂרָאֵל מֵהָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם". אותן המילים שבהן חתם דוד המלך את המזמור בתהלים, הוא השמיע גם בשעה שבירך את ה' לעיני הָעָם כולו:

"וַיְבָרֶךְ דָּוִיד אֶת־ה' לְעֵינֵי כָּל הַקָּהָל וַיֹּאמֶר דָּוִיד בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱ־לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָבִינוּ מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם" (דברי הימים א כט, י).

וגם הלוויים משתמשים באותהּ מטבע לשון בפנייתם אל הָעָם בעצרת הצום והזעקה שכינסו: "בָּרֲכוּ אֶת־ה' אֱ־לֹהֵיכֶם מִן הָעוֹלָם עַד הָעוֹלָם" (נחמיה ט, ה).

★

את הקדיש חותמת בקשה הפותחת במילים "עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו…" (מילים אלו מקורן בדברי בלדד השוחי, אחד מרעי איוב שבאו לנחמו: "הַמְשֵׁל וָפַחַד עִמּוֹ עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו" [כה, ב]). הפנייה אל עושה השלום במרומים להרעיף את השלום גם עלינו, משתלבת היטב בתפילת האבלים, משום שגם למת ההולך לעולמו אומרים "לך בשלום":

"הנפטר מן המת אל יאמר לו לך לשלום אלא לך בשלום שנאמר (לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, בראשית טו, טו) וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם" (בבלי, ברכות סד ע"א).

על השלום והמנוחה בהקשר של המוות לומדים גם מהאמור בישעיה: "יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם הֹלֵךְ נְכֹחוֹ" (נז, ב).

בסוף מסכת "דרך ארץ" מודגש שכל התפילות החשובות מסתיימות במילה "שלום", לדוגמה: הברכה האחרונה של תפילת העמידה היא ברכת "שִׂים שָׁלוֹם"; ברכת כוהנים מסתיימת במילים "וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם"; ברכת המזון מסתיימת ב"עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו" וגם "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם"; ובתפילת ערבית, בברכה המתלווה לקריאת שמע (אחריה), כלולה הבקשה: "וּפְרֹשׂ עָלֵינוּ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ".

שלום הוא המטרה הנעלה ביותר שאליה עלינו לשאוף, ובהּ בעת הוא התנאי המוקדם לכל אושר ורווחה – בלי שלום אין אושר, אין הרמוניה, אין שביעות רצון ואין שלמות. השלום הוא המסגרת לכל הברכות, החירות והאושר:

"לֹא מָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּלִי מַחֲזִיק בְּרָכָה לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כט, יא), ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם" (משנה, עוקצין ג, יב).

לבסוף, יש לציין כי הקב"ה בעצמו נקרא [גם] "שלום": "וַיִּבֶן שָׁם גִּדְעוֹן מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקְרָא לוֹ ה' שָׁלוֹם" (שופטים ו, כד).

ישעיה הנביא מזכיר את המשיח ומכנה אותו בשם שגם בו מופיע היסוד שלום: "וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּלֶא יוֹעֵץ אֵל גִּבּוֹר אֲבִיעַד שַׂר שָׁלוֹם" (ישעיה ט, ה).

בהקשר זה כדאי להעיר על המנהג לפסוע שלוש פסיעות לאחור לפני אמירת המילים "עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו" (בסוף תפילת העמידה). מנהג זה נפסק להלכה בשולחן ערוך (קכג, א): "כורע ופוסע ג' פסיעות לאחריו…", פסיקה המבוססת על דברי אמוראים: "המתפלל צריך שיפסיע שלש פסיעות לאחוריו ואחר כך יתן שלום" (בבלי, יומא נג ע"ב).

המגן אברהם הציע הסבר יפה לאותן שלוש פסיעות. במסכת סנהדרין דף צו ע"א, מסופר שנבוכדנצר ביקש לשלוח לחזקיהו מלך יהודה שהחלים ממחלתו מכתב ולברכו. המכתב שנכתב ונשלח בשמו נפתח במילים: 

"שְׁלָמָא לְמַלְכָּא חִזְקִיָּהוּ, שְׁלַם לְקַרְתָּא דִּירוּשְׁלֶם, שְׁלַם לֵאלָהָא רַבָּא".

כאשר הראו לנבוכדנצר את נוסח המכתב שזה עתה נשלח, הוא התרעם על ששְמו של האל הוזכר רק במקום השלישי, והוא רץ שלושה צעדים אחרי השליחים כדי לתקן את הכתוב, ולתת בידם את המכתב המתוקן – שאותו ימסרו לנמענו. אולם המלאך גבריאל, שחשש שהמאמץ של נבוכדנצר לעשות מעשה ראוי וטוב עלול להביא אסון על ישראל, עמד בדרכו והיה לו למכשול:

"אילמלא לא בא גבריאל והעמידו, לא היה תקוה לישראל".

הודות לכבוד שחלק נבוכדנצר לה', ניתנה לו הבטחה שמלכות בבל תישמר לו (ולזרעו) למשך שלושה דורות, ולכן לא עלה בידנו למנוע ממנו להחריב את המקדש וירושלים. בתפילת העמידה וגם בקדיש אנו הולכים שלוש פסיעות לאחור וכו', כדי לשבור את כוחם של אויבינו ולבקש מהקב"ה לחזור לבנות את ירושלים.

בדברי המגן אברהם אפשר לראות הסבר גם לאותן ארבע הכריעות שאנו כורעים במהלך הקדיש.

ומובן שלצד ההסבר היפה הזה אפשר להציע גם הסבר פשוט: כדי ששני צדדים מנוגדים יצליחו להשכין שלום ביניהם, הם אינם יכולים להמשיך ולדבוק בעמדתם ולא לזוז ממנה כהוא זה. על כל אחד מהם לעשות צעד אחד, ויתור אחד, ולבוא לקראת רעהו. רק אז יהיה אפשר להגיע לשלום.

בלחץ העבודה היום־יומית, אנו חשים ריחוק מה' ומבית ה'; אין לנו זמן ללמוד, ולא פעם אנו גם מתעלמים ממצוות מסוימות, בעסקים או בחיים האישיים, ואנו חשים ניכור כלפיו יתברך. על ידי התפילה, אנו מבקשים לבטא את רצוננו לשוב ולהתקרב אליו. אבל איך? אם נתעקש על עמדתנו הישנה ונאחז בדרך חיינו הקודמת, מבלי לוותר על פיתויים שונים ועל הרגלים יום־יומיים, לא נתקרב במאומה, ולהגיע לשלום בוודאי לא נצליח להגיע. שלוש הפסיעות אחורה הן הדרך שלנו להביע כניעה ונכונות לוותר על חלק מחיינו הנוחים. אנחנו מוותרים, צועדים צעד אחורה, כדי לחזור למקום שבו כבר היינו ורק מטעמי נוחות עזבנו אותו. ואחרי שאנו מתייצבים על אותו הקו, נקודת המוצא, אנו צועדים שוב קדימה ומושיטים את ידנו לשלום ואומרים "עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו" – האדון שעשה שלום במרומיו, יהי רצון שיעשה שלום גם עלינו, איתנו ובינינו וייתן לנו את ברכת השלום.

ואפשר להציע הסבר נוסף לשלוש הפסיעות. מטרתן לבטא עד כמה קשה לנו להתרחק מהקב"ה, אחרי שחשנו את האושר בקרבה אליו, בזמן התפילה. אנו חוזרים על מחווה זו של הליכה הלוך ושוב בקדיש המסכם, כאשר אנו עומדים לצאת מבית ה', כדי להביע את צערנו העמוק על שאיננו מורשים להישאר בו תמיד, על שאנו נאלצים לחזור למשימותינו הפשוטות, היום־יומיות, המסיטות את רגשותינו ממנו ומונעות מאתנו להמשיך במחשבות נעלות.

בקדיש מודגשת הבקשה ששמו של ה' יתגדל בעולם ומלכותו תיכון והגאולה בו תבוא "בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְֹרָאֵל"  – מה פשר ציון הזמן הזה?

הקדיש מתייחס גם לימות המשיח, כפי שכבר הסברנו. לפי דברי חז"ל, לפני בוא ימים אלו, צפויים לבוא על ישראל ייסורים רבים וקשים מאוד, ויהיה קשה מאוד עד בלתי אפשרי לשאתם. בשל הסבל העצום הזה, היו חכמים שייחלו שלא יזכו להגיע לזמן הגאולה כדי שלא ייאלצו להיות עדים לכל ההתרחשויות הקשות הכרוכות בבואהּ: "יֵיתִי, וְלָא אַחְמִינֵיהּ" (שיבוא, אבל אני מייחל שלא אראה אותו) (בבלי, סנהדרין צח ע"ב).

אבל אנחנו, שכולנו חווינו את הייסורים הקשים והקשים עוד יותר שמפניהם הזהירו אותנו חז"ל ושרדנו, ולתחושתנו – גרועים מהם לא ייתכן שיהיו, מבקשים עכשיו סוף־סוף "בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן" – לחוות את ימות המשיח והגאולה בעגלא ובזמן קריב.

על חשיבות קדיש יתום, כתב ר' יצחק מווינה, תלמידו של ר' יהודה החסיד, בספרו אור זרוע:  

"מצא מורי ה"ר אלעזר מוורמשא בתנא דבי אליהו רבא דקטן האומר יתגדל מציל אביו מן הפורענות" (ספר אור זרוע חלק ב הלכות שבת סימן נ).

ולכן, אחרי "עלינו לשבח", צריכים האבלים לומר "קדיש".

בספר הפרדס (דף שכה) רש"י מציע טעם לארבע הכריעות שאנו כורעים בקדיש, כמו בתפילת העמידה. טעמו מבוסס על הפסוק:

"כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה כִּי גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם אָמַר ה' צְבָאוֹת" (מלאכי א, יא).

ארבע הכריעות מקבילות לחזרה ארבע פעמים על השם הקדוש (שלוש פעמים המילה "שמי" ובסוף "ה' צבאות" הווי ארבע, כמובא בהערות שם אות שנב).

רש"י נותן טעם (שם) גם למספר התיבות שבמשפט העיקרי של הקדיש "יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם לְעָלְמֵי עָלְמַיָּא". במשפט שבע תיבות, ולדברי רש"י הן כנגד שבע תיבות שבפסוק הראשון בתורה, המודיע על בריאת העולם. כשמשבחים את ה' ראוי להזכיר מייד את בריאת העולם: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ־לֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א, א).

פירוש רש"י מעניק משמעות מיוחדת לתפילת הקדיש. עולה ממנו שכאשר אנשים אומרים קדיש, עליהם להזכיר לעצמם שהחיים אינם מסתיימים במותו של אדם, אלא נמשכים גם אחריו: "דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת" (קהלת א, ד).

גם בפסוק זה של קהלת יש שבע תיבות. וממנו אפשר ללמוד שאסור לאדם לשקוע בייאושו ובצערו ולפרוש מן החיים, חלילה, אלא עליו להמשיך לקחת חלק פעיל בעולמו של הקב"ה: "בְּעָלְמָא דִּי בְרָא", בעולם שהוא ברא. לכל אדם יש תפקיד שעליו למלא בעולם, תרומה שהוא צריך לתרום לו. את עשיית ההורים שנקטעה במותם – מוטל על ילדיהם להמשיך, "כי החיים נמשכים".

בתלמוד הבבלי מוזכרת מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל בעניין סדר הבריאה: 

"תָּנוּ רַבָּנָן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שָׁמַיִם נִבְרְאוֹ תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ אֶרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית א, א) 'בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ־לֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ'; וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֶרֶץ נִבְרֵאת תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (שם ב, ד) 'בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה'
אֱ־לֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמַיִם'" (בבלי, חגיגה יב ע"א).

בסופו של דבר, הגמרא מיישבת מחלוקת זו באומרה:

"וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, זֶה וְזֶה כְּאֶחָד נִבְרְאוּ".

מה הטעם במחלוקת?

החכמים רצו לברר מה צריכה להיות המטרה העיקרית של הקיום האנושי. שמאי האמין שהאדם צריך להקדיש את עצמו בעיקר לעניינים הנוגעים לנשמה, שהיא החלק השמימי שבו, שהרי בלי הנשמה אין קיום לגוף; ואילו הלל האמין שהאדם צריך להעסיק את עצמו קודם כול בדברים ארציים. ראשית, עליו לבנות לעצמו קיום, ורק לאחר שהשלים משימה זו, יעסיק את עצמו בדברים מופשטים ורוחניים, שכן בלי גוף גם אין נשמה.

הכרעת החכמים שאמרו "זֶה וְזֶה כְּאֶחָד נִבְרְאוּ", פירושהּ שאין לתת עדיפות לא לנשמה ולא לגוף. על האדם להקדיש את עצמו באותהּ עוצמה ובאותו מרץ הן לרוחניות ולנשמתיות הן לחומר ולגשמיות. שני הצדדים גם יחד, בהצטרפם זה לזה, יוצרים את האדם השלם ומייצגים אותו. 

על האדם לתת דעתו גם למחשבה זו בעת אמירת הקדיש, ולשאוף לאחד את היסודות השמימיים עם הארציים, ועל ידי איחוד זה להביא את בריאת ה' לשלמות, ועל כן כתוב בתורה: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ־לֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ".