אור היהדות - פרשת אחרי-מות

בעניין שני השעירים

תורה עם דרך ארץ

שני השעירים היו שווים במראה ובקומה ושניהם היו כשירים להיות קודש לה׳, אבל הגורל הכריע ביניהם. הגורל העמיד האחד לה׳, להיות קרבן בבית המקדש, בקודש הקדשים, ביום הכיפורים ולכפר על בני ישראל. והגורל הכריע שהשעיר השני ישלח ביד איש עתי המדברה אל ארץ גזירה.

כמו כן רואים אנו מחזה נורא. בחורים נכנסים אל הישיבה חברים לדעה, שווים בקומה ובמראה, בדעת ובהבנה, ולשניהם האפשרות לעלות במעלות התורה ולהצטיין. אבל בינתיים בא הגורל והכריע ביניהם. השטן עשה פירוד ביניהם ודרכיהם נפרדו — זה נשאר קודש לה׳, וזה יצא לטעום מתרבות זרה.

חבל על דאבדין, אבל האשם הוא — ״איש עתי״, היצר הרע הצועק ככרוכיה: העת דורשת הכשרה לחיים, עבודה או לימודים אקדמיים.

והנה באמת אין אנחנו מתעלמים משאלות החיים וצרכיהם, ודאי, חז״ל אמרו לנו: "טוב תורה עם דרך ארץ", "דע את בוראך ודע מה שתשיב". אבל הכל במידה ובמשקל. חז״ל אמרו (אבות ג, ט) "…וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו, אין חכמתו מתקיימת". תחילה צריכים אנחנו לבנות לעצמנו יסוד איתן בתורה ויראה, ואחר כך אפשר גם לעיין מעט בחכמה, אבל לא להיפך. כמו שמציינים בפרשת השבוע שנדב ואביהו נענשו על שהקריבו אש זרה לפני ה׳. הם נענשו משום שהקדימו להקריב אש זרה, שלכאורה מותר, ואף מצוה להביא מן ההדיוט, אבל הם הביאו את האש הזרה לפני ה׳, כלומר קודם שירדה האש מן השמים.

בסוף קידושין (סב,א, במשנה) אומר ר׳ נהוראי, מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה. ואינו פליג על ר׳ מאיר האומר (שם) לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקייה וקלה כי הרי הוא ר׳ נהוראי, הוא ר׳ מאיר (עירובין יג,ב). אלא שראה ר׳ מאיר את התוצאות האיומות של עיסוק רבו אלישע בן אבויה בחכמות חיצוניות. לפי הירושלמי (חגיגה ב, א) היה אלישע נכנס לבתי מדרשות ודורש מן התלמידים שיעזבו מקומם ותורתם וילכו לעסוק בעבודה ובמלאכה ממשית. וכשראה ר׳ מאיר את הסכנה האיומה הטמונה ב״חכמה" ההרסנית בה עסק אלישע רבו לשעבר, ואת השואה הרוחנית שהיא עלולה להביא על בני העם היהודי, אמר, עתה מחוייבים אנו לעמוד בפרץ ולהציל את האוד המוצל מאש, שריד הפליטה, ואיני מלמד את בני אלא תורה.

התורה אמרה לנו (דברים ו, ה־ז) "ואהבת את ה׳ אלוקיך בכל לבבך" וגו׳, "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך. ושננתם לבניך" וגו׳, אפשר אולי להסביר את הקשר בין הפסוקים האלה באופן כזה:

כשחולה בא לשאול ברופא, הרופא, לפני שאיבחן את מחלתו, בודק את לבו אם הוא שלם ובריא. כך גם כשאנו מצהירים שנעבוד את ה׳ בכל לבנו ובכל נפשנו — והיו הדברים … על לבבך. רוצה אני תחילה לבדוק את לבך אם שלם הוא עם ה׳, והאבחנה היא: ושננתם לבניך! אם תלמד את בנך תורה, ולא תשלח אותו לרעות בשדות זרים, מאמין אני בדברים, ואם לאו — אין אמת בפיך