חזון, תורה, ואמונה מתוך הסערה
עם נולד חלק א
הרב ירחמיאל אליהו בוצ'קו זצ"ל
יהדות
נאום פתיחת סמסטר ב־7 בנובמבר 1943 – ט' במרחשוון ה'תש"ד.
א
האור הנצחי
המשנה במסכת ברכות מספרת שכאשר רבי נחוניה בן הקנה היה נכנס לבית המדרש, היה מתפלל תפילה לה':
"יהי רצון שלא יארע תקלה על ידי ושלא אכשל בדבר הלכה".
וכאשר היה יוצא מבית המדרש, היה נושא תפילת תודה לה', שגרם לו לחשוב נכון ואפשר לבית המדרש שלו להיות גדול ולשמש נקודת מפגש רוחנית לאליטה היהודית. אנו רגילים לפנות לה' בפתיחת כל מחזור לימודים ולבקש שיצליח דרכנו ויסייע להמשך קיום מוסדנו. היום, לקראת תחילת הסמסטר ה־36 של ישיבתנו, מבקשים גם לשבח ולהודות ל"נותן התורה" על מה שזיכה אותנו בו עד כה: על הפעילות המבורכת שהודות לה אלפי תלמידים וגם רבנים ומורים רבים פועלים בעולם כולו ומשתדלים להפיץ את התורה הקדושה. זוהי השגחה משמחת, במיוחד בזמן שבו כל ישיבות אירופה עלו באש והיו לאפר ומוריהן ותלמידיהן עלו השמיימה בסערה, ובמקרה הטוב נפוצו על פני ארבע כנפות הארץ, ומהם, זכינו כאן במונטריי, בשווייץ השמחה והיפה, להציל שארית קטנה.
בשנה זו התודה כפולה ומכופלת: מספר התלמידים, גם בזכות המאמצים של האגודה, הוכפל, וישיבתנו מונה מעל 60 תלמידים. מדובר בבני אדם צעירים מפוארים אשר נותנים הכול כדי לרכוש ידע רב ככל האפשר ומתמסרים במלוא המרץ והמסירות ללימודם. המודעות להיותם "תיבת ההצלה" היחידה, המיטלטלת במי המבול ששטף את אירופה כולה, ולמשימה המוטלת על כתפיהם להביא לפריחת חיים חדשים ולהחדיר קרני אור אל תוך החושך המוחלט – נוסכת בהם את הכוח הנדרש למאמץ הקדוש הזה, ללא מנוחה.
כמה שמחים אנחנו היום לברך את התלמידים הרבים מלאי המוטיבציה, שלאחר הפסקה קצרה למנוחה – שבים אלינו במרץ מחודש, מוכנים ומזומנים למלאכת הקודש – להגדיל תורה ולהאדירה!
"עת לעשות" הזמן קורא לנוער ומצפה ממנו להישגים אדירים ומרשימים. כדי להצליח במשימתם – נכונה להם עבודה קשה ומאומצת. המלאכה מרובה, והזמן קצר. כל דקה יקרה מפז, ועלינו לשמור שלא תאבד.
יש התוהים שמא אנו מגזימים – שמא התפקיד שקיבלנו על עצמנו גדול מכפי כוחנו, שמא הדרישות שהצבנו לעצמנו מעצמנו אינן סבירות, והציפיות הגדולות שלנו שעמלנו אכן יניב את ההישגים הגדולים שהגדרנו – אינן ריאליות. האם סנונית אחת יכולה לבשר את הקיץ[1]? הם שואלים בספקנות, האם להבה כה קטנה וענווה יכולה להפיץ אור רב כל כך ולהצליח להאיר את העולם החשוך הזה ולהביא תקווה לעולם האדיש הזה? למזלנו כן. כך אומר פתגם החוכמה: "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך". גם לאור הקטן ביותר יש כוח לגרש את החושך החזק ביותר; קרן שמש כבר חודרת דרך כל החריצים והסדקים ומאירה את החדר השחור. הרי כדי להשתלט על החשכה המפחידה הזאת יש אמצעי אחד ויחיד: הדלקת אורות. האור הוא הנשק הבדוק היחיד נגד אויב בחושך! הבה ניקח את אור החנוכה כדוגמה. הרי מהו הנס של חנוכה? השמן שהכיל פך השמן הקטן – שבמציאות הרגילה היה די בו להדלקת המנורה יום אחד בלבד – הספיק להדלקתה שמונה ימים רצופים. אם נחשוב היטב, נגלה שלא שמונה ימי נס בלבד היו, אלא 16,000, כי אלפי חגי חנוכה חגגנו מאז אותו הנס, וכל האורות שהדלקנו מדי שנה בשנה – הם כולם אורות שבאים מתוך האור הראשון של הנס ההיסטורי של אותו פך השמן. אור זה שבקע אז המשיך והאיר ומעולם לא כבה, ומכוחו האירו את העולם ומוסיפים להאירו נרות רבים שמדליקים היהודים בכל דור ודור.
ואם נעשה חשבון מדויק, אז לא מדובר רק ב־16,000 נרות שכבר הדלקנו במשך אלפיים שנות חנוכה, אלא מיליונים רבים של נרות שאנחנו מדליקים
יום־יום ולילה־לילה, והם מאירים לנו בכל שנות החושך והאפלה. אילו ניצחו היוונים באותם ימים ואילו הצליחו להכניע את הרוח של ישראל ולמחוק את מהותה – קיומנו היה חדל כבר מזמן. הרוח שלנו היא יסוד היהדות. היא הנותנת לנו חיים, ובלעדיה אין חיים. כל שהיה נותר מאיתנו, אילו נותר, היה אבן גדולה וכבדה שמתחתיה היינו קבורים, והיא הייתה עדה אילמת יחידה לעם שהיה קיים אי אז וכבר עבר מן העולם. פך השמן הוא סמל לאידיאלים הגבוהים של אור התורה, והוא שעודד את המכבים למלחמה מתמשכת והוביל אותם אל הניצחון הייחודי!
יהי רצון שאת האידיאל הגבוה של המכבים נשים לנו למטרה גם היום, ומכוחו נצליח להדליק במונטריי אור חדש תחת האור שכיבו אויבינו בהשמידם מקומות תורה באכזריות נוראה. אומנם לעת עתה אור זה הוא אור של נר קטן וצנוע, אבל בעזרת ה' יידלקו ממנו עוד נרות הרבה.
[1]. מדובר בתרגום מילולי של פתגם גרמני: Eine Schwalbe macht noch keinen Sommer.
ב
אתיקה יהודית
רבי יצחק שואל שאלה ישנה ומוצדקת מאוד: "התורה היא ספר המצוות של עמנו ולכאורה, הייתה אמורה להתחיל במצווה הראשונה שניתנה לישראל – מצוות קורבן הפסח (שמות יב). לשם מה הקדימה וגוללה לפנינו את פרקי ההיסטוריה שמאז בריאת העולם ועד יציאת מצרים? והוא משיב: כדי שאומות העולם לא יוכלו לומר שהיהודים הם ליסטים והם כבשו את פלשתינה שלא בצדק. כי סיפור הבריאה מראה שה' הוא בורא העולם, שברצונו נתן בתחילה את ארץ כנען לתושביה הראשונים, ולאחר מכן הבטיח לאברהם שצאצאיו ינחלו אותה (מדרש בראשית). כך רצונו. כנגד השגחה א־לוהית ורצונותיה אי אפשר למחות.
תשובה זו מבהירה מדוע היה נחוץ לספר על הבריאה ועל ארץ ישראל וחילופי תושביה, אך אין בה הסבר לנחיצותם של הפרקים המספרים באריכות ובפירוט רב על קורות חייהם של אבותינו, ולערך שטמון בהם עבורנו. ולא זו בלבד אלא שיש סיפורים שבהם האריכות מופלגת, כמו למשל הסיפור על אליעזר עבד אברהם, שאותו התורה מספרת פעמיים ובפירוט רב, ולעומת זאת, יש מצוות כגון מצוות השחיטה או השבת, שאותן היא מביאה בקיצור נמרץ, לעיתים מקדישה להן פסוק קצר ותו לא. התשובה לתהייה זו: "מעשה אבות סימן לבנים" – אורח החיים של אבותינו, האירועים שאירעו בחייהם ודרך התנהלותם בכל אירוע – משמשים דוגמה אישית לכולנו. אבותינו סימנו לנו ציוני דרך, ועלינו לצעוד בעקבותיהם. משום כך ערכם של סיפורים אלו רב ויש להאריך בהם. המצוות החשובות ביותר בתורה אינן זקוקות לסיפורים ולריבוי מילים.
התורה מלמדת אותנו: "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר" (דברים לב, ז) – היא מדריכה אותנו להתעמק בדרך חייהם של האבות, לשקף את עצמנו בנשמותיהם, להבין את משמעות החיים כפי שהם הבינו אותה, ולדעת מה עלינו לעשות בכל מצב ובכל הקשר ובאילו מעשים עלינו למלא את ימינו: "הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם" (ישעיה נא, ב) – הביטו והשוו את חייכם לחייו. כל אלפי הכרכים של תורת המוסר מכילים מעט מכל מה שהתורה בעצמה מספרת לנו על חייהם של אבותינו. חייהם הם מקור כל האתיקה היהודית, המוסר היהודי ותורתו: "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם" (מיכה ז, כ) – יעקב מלמדנו במעשיו את הדרך להילחם למען האמת הנצחית והטהורה; ואברהם מצעידנו במעלות החסד ומרומם אותנו אל פסגות האהבה, הטוב, האמפתיה והרחמים.
אברהם, הזקן החולה, קם והסתובב בכל הרחובות כדי למצוא עובר אורח עני, להכניסו בצל קורתו, לארח אותו להנעים לו וגם לצייד אותו בשתייה ומאכל. וכמה גדולה הייתה שמחתו כאשר הזדמן לו לארח שלושה כאלה יחד: הוא קם לקראתם, בירכם והביאם בשמחה אל ביתו; בכניסתם בירכם שוב לשלום, והלך בעצמו למטבח, עמל וטרח כדי להגיש להם את הטוב והיפה ביותר ולא זו בלבד אלא נתן בידם גם צידה עשירה לדרך, וכדי שלא יתעו חלילה ליווה אותם כברת דרך. את כל זאת עשה באהבה ולבביות, מבחינתו הכול – המעשים והיחס הנלווה אליהם – היה מובן מאליו. כך הבין אברהם את משמעות הכנסת האורחים.
ה' סמך על אברהם וגילה לו את תוכניתו לגבי אנשי סדום ועמורה. החטאים הנוראים של אותם רשעים כבר עלו עד לשמיים, ונדמה שדינם נחרץ – הכחדה. לא פחות. והינה אברהם – איש האהבה, האחווה, והאמפתיה – מתקשה לקבל את סופיות הדין. רחמיו מתעוררים על הפושעים הבלתי אנושיים האלה. הוא האמין שלא אבדה תקוותם, ובדיבור רך, הסברה שקטה והוראה עדינה – גם אותם אפשר להחזיר אל הדרך הנכונה.
לכן הוא פונה אל שופט הארץ, בתפילה ובתחינה הוא פונה אל רחמיו האין־סופיים, מזכיר לו את חובתו לנהוג בצדק עם ברואיו, שמטבעם אינם חפים מטעויות ולכן מפעם לפעם קורה שהם נכשלים. הוא מנסה לשכנע את השופט גם בדרך נוספת – הוא שוטח לפניו שיקולים של כדאיות, ומנהל עימו משא ומתן כפרקליט מנוסה:
"הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִםרָשָׁע: אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם, בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ: חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט: וַיֹּאמֶר ה' אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם: וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר: אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה אֶת־כָּל הָעִיר וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית… וַיֹּסֶף עוֹד לְדַבֵּר אֵלָיו… אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם אַרְבָּעִים… וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַאדֹנָי… אוּלַי יִמָּצְאוּן שְׁלֹשִׁים… אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֶשְׂרִים… אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה; וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית, בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה" (בראשית יח, כג–לב).
אברהם פעל בכל דרך שידע והשתמש בכל כוחותיו – להצלת בני אדם הנתונים בצער ובצרה, אפילו היו רשעים. להציל את כולם לא עלה בידו. כל שהצליח להציל היה משפחה אחת ויחידה.
ג
נקודת שיא
נקודת שיא של מוסר אנושי, אידיאל ללא גבול ומסירות נפש היווה מעשה ה"עקדה".
חיים שלמים ייחל אברהם לצאצא, שינחל את המורשת הרוחנית שלו ויצליח להביא לעולם כולו בשורה – את הרעיונות הנעלים של האמונה וההכרה הפילוסופית באל אחד שברא שמיים וארץ; ולהפיץ את האמונה הא־לוהית בקרב חסרי אמונה ובקרב המאמינים באמונות שווא. בהיותו בן מאה שנה, הגיעו הכמיהה וההמתנה הארוכה לקיצן – הוא זכה בבן. איזו שמחה ואיזו צהלה גרם האירוע בביתו. אילו תקוות גדולות הוא תלה בבנו. ומה בא אחרי זה? יום אחד באה אליו קריאת ה': "קַח נָא אֶת־בִּנְךָ אֶת־יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת־יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" – הציווי מפורש: אברהם מצווה להקריב את בנו – הוא עצמו, במו ידיו.
איזה זעזוע עמוק, איזו התרגשות פנימית ואילו תחושות של מרירות והלם – חולל בו הציווי הזה. מילוי הצו הזה פירושו שהוא, האב הטוב והרחמן, יהפוך להיות התליין של בנו אהובו המאמין בו ובכוונותיו הטהורות. ומה יקרה לכל התקוות? ברגע אחד הן תרדנה לטמיון. הייתכן?!
רק המחשבה להרוג את בנו לפי כל המצוות לבטח זעזעה אותו, ועל ה"אחרי זה" הוא בטח לא חשב עדיין. הרי מה יגיד לאשתו שרה, לאימא היקרה של הבן האהוב? הוא לא ידע שאשתו לא תוכל לשכוח את בנה ושליבה יישבר מרוב צער, כך שיצטרך לקונן על שני מתים? ואילו מחשבות נואשות ייסרו אותו? ומה עוד ייקרה לאחר מכן? הרי העולם בוודאי ישפוט אותו על המעשה האלים הזה בעיניהם ובמקרה הטוב הוא ייחשב למשוגע. נפשית זה היה גומר אותו והוא היה הופך לקורבן השלישי, אחרי אשתו ובנו…
אז מי ימשיך אחריו את המלחמה נגד עבודת האלילים? הרי הוא בעצמו יהרוס את כל מה שהוא בנה על ידי הקורבן האנושי הזה. האם את כל הגשרים שהוא בנה לה' הוא יפוצץ על ידי המעשה שלו? דווקא האמונה באל אחד, באל האהבה והצדק, אשר מגנה בחריפות כל שפיכות דמים ועומדת בסתירה גמורה לתועבות של עבודת האלילים, הייתה מטרת המאבק היחידה שלו והבסיס לפילוסופיה שלו.
ועכשיו פתאום הכול יהיה שונה? האם גם לו יהיו עכשיו כל מיני אלילים? האחד שהודיע לו ונתן לו את בנו, והאחר שדורש אותו כקורבן? האם אין כאן סתירה מפחידה, טעות נוראית?…
איך הוא יכול לתת דין וחשבון על מעשה כה מלא בסתירות ולקחת עליו אחריות? הרי על ידי מעשה זה כל התאוריה שהוא הפיץ בכל העולם תקרוס כמו מגדל קלפים…
ולמרות הכול הוא ניגש למשימה בשמחה אולי אפילו בחגיגיות, נחוש, אמיץ והחלטי, חף מכל שמץ של ספק או התנגדות פנימית. שאלות, ספקות או דאגות הנוגעות לעתיד – מה יקרה ומה יחשוב העולם? לא היו בליבו ולא טרדו את מחשבותיו. כל כולו ממוקד בהווה – במילוי ציווי הבורא.
בתחושת התעלות שהפיח בו הצו הא־לוהי, בלב שפועמים בו רגשות קדושים וטהורים שאין כמותם, הוא ניגש חדור מטרה אל המזבח. וכאשר עמד סמוך למזבח ממש, נשמעה לפתע קריאת "עצור" של המלאך: "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר" (בראשית כב, יב) – שחרר אותו מהאזיקים, הרחיקהו מן המוות והחזירהו אל החיים! "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (בראשית כא, יב) – מבנך יצחק עתיד לצמוח עם גדול ורב. כמו כוכבי השמיים ועפר הארץ שאיש אינו יכול למנותם – כך יהיה אותו עם שיצא מיצחק. אברהם איננו מבין. הרי ה' ציווה עליו… וכעת הוא מנסה למנוע ממנו לקיים… המלאך מסביר לו שלציווי הזה הייתה מטרה אחת ויחידה: "כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי יְרֵא אֱ־לֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת־בִּנְךָ אֶת־יְחִידְךָ, מִמֶּנִּי" – ובמילה אחת: ניסיון. ה' ביקש לוודא שאמונתו של אברהם איתנה ויציבה ותישאר כזאת אפילו ייקלע למצבים קשים ביותר. אברהם עמד בניסיון – נאמנותו לה' מוחלטת ואינה ניתנת לערעור. הניסיון הסתיים בהצלחה, ובקיום הציווי עצמו – אין שום צורך.
כזכור, ניסיון זה לא היה הניסיון הראשון שבו נבחן אברהם. קדם לו הניסיון שעל הוצאתו לפועל היה ממונה נמרוד הרשע: כשסירב אברהם להכיר בפסליו והכריז קבל עם ועולם שיש אל אחד ויחיד לעולם – השליכו נמרוד לתוך כבשן האש. האם לא די היה בניסיון זה כדי להעיד על אמונתו של אברהם בה'? לשם מה היה צורך בניסיון נוסף? יתר על כן, ה' הוא "חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת" (ירמיהו יז, י) והוא ש"יִרְאֶה לַלֵּבָב" (שמואל א טז, ז) – ואם כן, אופיו האמיתי ונאמנותו המוחלטת של אברהם הצדיק ברורים וידועים לו. האם הוא זקוק להוכחות "בשטח" כדי לאשש את ידיעתו המוחלטת? לא ולא. אברהם וצדיקים מסוגו אינם צריכים להוכיח צדקותם באמצעות ראיות מעשיות. לכל האירועים הקשים, אותם ניסיונות שבאים עליהם, יש מטרה – חישול רצון ההישרדות שיעבור מהם בתורשה לדורות הבאים.
לאורך ההיסטוריה פקדו את ישראל סבל וצרות רבים. ובכל פעם שהדבר קרה, עלה לנגד עיני ה' אברהם הנאמן, שלא נתן לשום דבר לעצור בעדו מלהקריב לפניו את בנו יחידו אהובו. ומשעלה זכרו לפניו – די היה בו כדי שה' יבוא מייד לעזרת העם הסובל.
אבות האומה חוו את כל הסבל והצרות הכרוכים בגלות, כדי שמתוך ההתנסות האישית יבקשו מה' רחמים למען בניהם שיזדקקו לרחמים אלו בדיוק, וה' ייעתר לבקשת האבות ויעניק לבניהם את הכוח לשאת את כל הסבל באומץ וללא פחד. הניסיונות של האבות היו כעין "ברומטר" שלאורו נבחנה גבורת הבנים.
גורל האבות צריך להזריק כוח בעם היהודי וכמו שאלו הנהיגו את חייהם בגנות המוות ובנחישות, כך גם על הדורות הבאים ללמוד להתגבר על גורלם. יהיה מה שיהיה, אם גלות או גירוש, אינקוויזיציה או מוקד שרפה, לעולם האדם היהודי לא יאבד את תקוותו ואת אמונתו. סבל רב היה נחלתם של הורים בעם ישראל. לא פעם ילדיהם הומתו לנגד עיניהם. ככל שהסבל והעוול היו גדולים יותר השפעתם על החוסן הפנימי של ההורים הייתה רבה יותר. התחזקה בתוכם האמונה שא־לוהי אברהם, יצחק ויעקב זוכר את הבטחתו: "וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת־זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם" (בראשית כב, יז), וכשם שקיים אותה בעבר, וכדברי משה: "ה' אֱ־לֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב" (דברים א,י), כך יוסיף ויקיים אותה גם בהם. לעם ישראל אסור ליפול ברוחו ואסור להתייאש. גם בזמנים שבהם באים עליהם צרות וייסורים נוראים, מובטח להם שייוושעו: "ה' אֱ־לֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם" (דברים כ, ד).
אין־ספור הרוגים על קידוש השם, כמו רבי עקיבא ורבי חנינא בן תרדיון הראו לעולם התוהה, איך בן אדם יכול למות למען אמונתו. אפשר להרוג את הגוף, אך לא את הנשמה!
מכל הסיבות הללו אבותינו סבלו, ומתוך כך קיבלנו כלים להתמודד עם הצרות שפוקדות אותנו: אברהם עלה על הר המוריה ועקד את בנו אל המזבח, כדי שדורות אחר כך אֵם חלשה תמצא בתוכה את הכוח לעשות אותו המעשה – ולא רק בבן אחד אלא בשבעה. אחרי שסירבו חנה ושבעת בניה לציית לצו הקיסר ולעבוד לעבודה זרה, ציווה הקיסר להוציא את הבנים להורג. מילותיה האחרונות של חנה לבניה היו: "בָּנַיי, לְכוּ וְאִמְרוּ לְאַבְרָהָם אֲבִיכֶם: אַתָּה עָקַדְתָּ מִזְבֵּחַ אֶחָד וַאֲנִי עָקַדְתִּי שִׁבְעָה מִזְבְּחוֹת!" (בבלי, גיטין נז ע"ב).
כאן טמון חלק מנצחיות העם היהודי וכאן מתגלה כוחו, שעובר מדור לדור, מאב לבן, כמו סוד. כוחות הנפש האלה מצרפים את הנשמה היהודית, מזקקים אותה ומחזקים אותה. בני ישראל הם המכבים הנצחיים, וגם כשהם מתים על קידוש השם, הם נותרים בלתי מנוצחים. הלהבה היהודית אש תמיד היא. אומנם היום היא בוערת רק מעט ובצניעות, אך היא תשוב ותתרומם ותפיץ אור גדול ועוצמתי.
עם ישראל חי! העם היהודי, שבו מפעמת הרוח היהודית, חי לנצח. בנשמה היהודית אי אפשר לפגוע!