חזון, תורה, ואמונה מתוך הסערה

רות

א.

ב. הבריחה מהמולדת

ג. החזרה למולדת

ד. נקודת המפנה 

ה. סיום

א

בתנ"ך שלושה חלקים: תורה, נביאים וכתובים (חלק הכולל את ספרי תהלים, משלי, איוב, חמש מגילות, דניאל, עזרא, נחמיה ודברי הימים).

חמש המגילות הן:

מגילת "קהלת" – ספר שהוא חיבור פילוסופי־אתי פרי הגותו של שלמה המלך; "שיר השירים" – מגילה הכתובה בסגנון רינה פואטית, שגם אותה חיבר שלמה המלך, ובה דו־שיח בין א־לוהים לעמו – "כנסת ישראל", שמייצגת הדמות "שולמית"; "איכה" – מגילה שחיבר הנביא ירמיה וכל כולה קינה על חורבן המקדש; "אסתר" – מגילה שכתבו אנשי כנסת הגדולה ומגוללת את סיפור ההצלה הא־לוהית של היהודים בפרס מהשמדה פרי מזימת המן; "רות" – מגילה שחיבר הנביא שמואל (בבא בתרא טו, א), ובתוכנה נעסוק להלן.

מה כוללת המגילה? האם כל שיש בה הוא סיפור דרמטי על אודות האיש אלימלך ואשתו נעמי^[1]? ואולי העיקר בה הוא סיפורם של בניהם מחלון וכליון, שכיהנו במשרה חשובה בישראל, ובזמן המשבר הכלכלי^[2] היגרו למואב ונשאו להם שתי נשים נוכריות, עובדות אלילים?

הבה נמשיך לעבור עוד קצת על התוכן: אלימלך ושני בניו מתו. המשפחה האמידה מאוד הפכה לענייה ממש, ובשלב כל שהוא החליטה נעמי לשוב אל בית לחם שביהודה, מולדתה. כאשר חזרה הביתה קידמו תושבי העיר את פניה משתאים למראה הנגלה לעיניהם, ולא מן הנמנע שבעיני רבים חלף גם זיק של שמחה לאיד. מפה לאוזן עברה השאלה: "הֲזֹאת נָעֳמִי [?!]" (רות א, יט). השאלה לא נלחשה. היא נשמעה. והאישה שהצרות הכריעוה ובדמותה קשה היה לזהות את האצילה שהייתה אי אז, השיבה בכאב (שם, כ): "אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי" (אותה אישה נעימה ומצחיקה שהייתי), "קְרֶאןָ לִי מָרָא" (המודאגת, המרירה), והסבירה את פשר אמירתה (שם, כא): "אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי" (אישה עשירה הייתי כשעזבתי את הארץ; תקוות גדולות היו בליבי וגם סיפוק רב על שהשגתי עד אז), "וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי ה'" (מהפך התחולל בחיי ובעולמי. הפכתי ענייה מרודה. הטוב והתקווה נעלמו כלא היו, ודאגה וכובד תפסו את מקומם). נעמי מבהירה לקהל שלפניה שהיא יודעת מדוע אירע לה מה שאירע – זהו העונש שהייתה ראויה לו (שם, כ): "ה' עָנָה בִי וְשַׁדַּי הֵרַע לִי". 

במרכזו של החלק השני של המגילה ניצבת דמותה של רות, בת לשושלת מלכי מואב^[3], נסיכה מואבייה גאה בעבר, ואלמנה אומללה וענייה בהווה. כאשר נעמי מחליטה לחזור לבית לחם היא פונה לכלותיה ומבקשת להיפרד מהן ולהמשיך בדרכה ארצה לבדה. לכלות הצעירות היא ממליצה להישאר במקומן, כי שם עתידן (שם, ח). "לֵכְנָה שֹּׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ", היא אומרת להן ברוך, ומודה להן על שעשו למענה ולמען אישה ובניה: "יעשה (יַעַשׂ) ה' עִמָּכֶם חֶסֶד כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם הַמֵּתִים וְעִמָּדִי"; ומאחלת להן שתזכינה להינשא שוב ולהקים בית משלהן (שם, ט): "יִתֵּן ה' לָכֶם וּמְצֶאןָ מְנוּחָה אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ". הכלות מתקשות להיפרד ורוצות לבוא עימה, אך היא מבהירה להן שאין בצעד כזה שום טעם (שם, יא–יג): שֹׁבְנָה בְנֹתַי לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי… אַל בְּנֹתַי כִּי מַר לִי מְאֹד… כִּי יָצְאָה בִי יַד ה'". ערפה משתכנעת. רות – מסרבת בכל תוקף להיפרד (א, טז–יז): "אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי: בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ".

נעמי יצאה מנקודת הנחה שמי שרוצה להתגייר צריך להכיר קודם כל את כל הכובד של העם היהודי, הסבל שלו והתמסרותו על קידוש ה' וגם המשפטים הרבים שמבדילים אותו משאר העמים. "תנו רבנן: גר שבא להתגייר בזמן הזה, אומרים לו: מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים, דחופים, סחופים ומטורפין, ויסורין באין עליהם? אם אומר: יודע אני ואיני כדאי, מקבלין אותו מיד. ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות". כך צריך לדבר אל המתגייר כאשר הוא מבקש להיקלט. אם מבקש הבקשה עדיין עומד על בקשתו, על כוונותיו האצילות והטהורות – ולא על מטרות אנוכיות ופניות זרות – אזי פותחים לו את הדלתות בשמחה ומברכים אותו באחווה ולבביות^[4].

כדי להיות משוכנעת שרות מבינה את משמעות הצעד שהיא מבקשת לעשות ולהסיר מליבה ספק לגבי טוהר כוונתה, נעמי מציגה לרות תמונה של עם ישראל, תמונה שאיננה מחמיאה, בלשון המעטה; תמונה קודרת שמלמדת על חסרונות לרוב והיא מלאה סבל וצרות. היהודים דחויים ונרדפים, ואם היא תצטרף אליהם – תהיה גם היא דחויה ותחוש בדידות. רות אינה נופלת ברוחה ומבהירה לחמותה שאין בכוונתה לוותר על תוכניתה המקורית ומוטב שנעמי תפסיק לנסות לשכנע אותה (רות א, אז): "אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ," היא מבקשת, ומבהירה ששום שכנוע לא יניא אותה: "כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ" – רות החליטה ובכוונתה לבצע: היא תלך לכל מקום שנעמי תלך. היא איננה מתרשמת במיוחד מהעתיד שלדברי נעמי צפוי לה. כל ההשפלות שתיארה נעמי – חיצוניות הן, ואין בכוחן לגזול ממנה את כבודה, שהוא פנימי במהותו, בדיוק כשם שאבן יקרה גם אם תהיה מכוסה אבק – ערכה יישמר.  

נעמי גם היא אינה מוותרת. היא מספרת לרות על ארצות הגלות ועל הצפוי ליהודים שיגיעו אליהן, למשל חיים בגטאות. ורות – כאילו כלום: "כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין" – היא תיצמד לחמותה ותלך עימה לכל מקום, "עַמֵּךְ עַמִּי" היא מסבירה לה, וברור שההחלטה שלה להצטרף לעם היהודי פירושה שכל החוקים המפלים נגדו יחולו גם עליה, אבל הקושי לא מבהיל אותה כלל.

נעמי אובדת עצות, היא נאנחת עמוקות ואומרת לרות שאולי היא לא ממש הבינה והגיע הזמן לומר לה את הדברים "ברחל בתך הקטנה" – היהודים נרדפים ואם תצטרף עליה להיות מוכנה להיות נרדפת וייתכן שחייה יבואו אל קיצם שלא כדרך הטבע אלא בדרך אלימה, ואולי רגע לפני שתומת – תידרש לכרות את הקבר לעצמה – במו ידיה. ורות – בשלה (א, יז): "בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה יוֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ". אם נעמי תועלה על המוקד – רות תצטרף אליה ללא היסוס, היא מוכנה להישרף, להיות מושלכת לקבר אחים. לכול היא מוכנה ומזומנה. האושר הרוחני הצפוי לה אם תצטרף לעם היהודי הוא אושר עילאי ונצחי, והוא שווה כל מחיר. ואם המחיר הוא רדיפות, סבל וצרות שונות ומשונות – הוא עדיין כדאִי, משתלם. 

ברות פיעמה נשמה רגישה ואצילה ביותר. מותו המוקדם של בעלה לא נתן לה מנוח. היא חקרה את הסיבות והאמינה שהאשמה העיקרית במה שקרה – הייתה היא עצמה. אהבתה היא שגרמה לו להתעלם מן האיסור המפורש של תורתו ולשאת לו מואבייה לאישה. כמו שמשון שנפל לתוך זרועותיה של דלילה, נפל בעלה לזרועותיה שלה. הכוח שפעל עליו היה חזק ממנו. וכיוון שכך, הרי היא שהביאה עליו את מותו. כך היה בשחר האנושות – חוה גרמה למות אדם הראשון, והיא – למות בעלה. אבוי.

המחשבה האפלה הזאת הכבידה על ליבה. מצפונה נקף אותה והיא ביקשה כפרה לנפשה המיוסרת. היא חשבה שאם תתנער מעמה ומאמונתה ותצטרף לעם היהודי ותקבל עליה את אמונתו – יכופר לה. הרי היא גנבה נשמה יהודית, ועליה להשיב לו נשמה תחתיה, למלא את החסר שיצרה. בעלה נפח את נשמתו ברוח המואבית, וכדי לתקן – היא תקריב את חייה על מזבח הרוח היהודית.

רות האמיצה לא נבהלה משום תרחיש אימה שניסתה נעמי להציג לפניה, ואדרבה רצונה רק גבר, והיא קיבלה עליה לשאת בכל שיידרש ממנה מתוקף ההצטרפות לעם ישראל. גיסתה ערפה, קיבלה כזכור את עצת נעמי ושבה למואב. חז"ל מספרים שברגע המרגש של הפרדה הזילה ערפה ארבע דמעות, ובשכרן זכתה בארבעה צאצאים גיבורים, מלאי עוצמה וכבוד^[5], אם כי סופם היה שהוכו בידי דוד, הצאצא של רות^[6]. כמה מרגשות המילים האלה, המבהירות שאין בעולם דבר שיישאר מבלי שיתקבל הגמול הראוי לו (שכר או עונש). גם לערפה היה קשה להיפרד מהיהדות, גם לה היו חיבורים מסוימים אליה, והחלטתה לעזוב אותה לבסוף, הביאה אותה להזיל אותן דמעות, ובזכותן קיבלה שכר של עוצמה וכוח. עם זאת, כיוון שהדמעות לא הביאוה להחלטה לעזוב את כל שהיה לה בחייה במואב, והפיתוי גבר על ההיסוס, והיא שבה לארצה, העונש היה בהתאם. הרב ד"ר רפאל ברויר (Raphael Breuer) ז"ל בפירושו למגילת רות ביטא רעיון זה במילותיו המיוחדות.

"הסצנה המרגשת של הפרידה הזאת מלאת לבביות פלאית. היא פשוט יפהפייה. באמצע עומדת נעמי הכפופה מצרות, מנושקת על ידי ערפה תחת דמעות. אבל רות נתלית בה. היא הפסיקה לבכות, היא לא מנשקת ולא מדברת. בשתיקה אנחנו רואים כיצד היא נצמדת לנעמי. בהיצמדות השקטה הזאת שעומדת בניגוד כל כך מופלא להתנהגותה הנרגשת של ערפה, מתבטא העושר של גדולה רוחנית וגובה מוסרי בהם רות מתייחדת בשונה מגיסתה. גם היא קיבלה את החלטתה, היא נשארת. בזמן שערפה מראה לדמות ההחלטית של חמותה הערצה אוהבת שנמדדת על פי קוטנה שלה, וחותמת בנשיקת הפרידה שלה עוד פעם אחת את חיבתה לנעמי, מתעוררת בנשמתה של רות המחשבה שלא מבטאים לנעמי שכזאת חיבה ראויה דיה על ידי נשיקות ובכי, אלא שצריך ללכת אחרי נעמי, אל תוך המעגל שבזכותו היא זכתה למעלתה – שמשימת היהדות לא מסתפקת בכך לקבל הערצה מהעמים, אלא שניתן להשלים את המשימה הזאת רק כאשר הרוח הטהורה והא־להית של היהדות מתחילה לחדור לקרב העמים".

נעמי ורות, מאוחדות לשמחה ולצער, נסעו לבית לחם. רות שהגיעה לבית לחם לא הייתה עוד היפהפייה המהוללת בחצרות של מואב דאז; לבית לחם הגיעה אישה אחרת: קבצנית המסתירה פניה בבושה בעת שהיא יוצאת לשדות בתקווה להצליח לאסוף מעט מהשיבולים שהשאירו לעניים. ושם, בשדה, עוררה את תשומת ליבו של השופט היהודי בועז (הנקרא גם איבצן) והוא נשא אותה לאישה, וזכה להקים זרע לבן משפחת נעמי שהלך לעולמו. בן הדור השלישי של השושלת הזאת היה דוד, מלך ישראל, שתקופת מלכותו נצרבה בתודעת העם כתקופה מפוארת – שבה היה העם מאוחד – וזוהי נקודת השיא של כל הסיפור של מגילת רות.

גטה קורא למגילת רות במלוא ההערצה "השלם הקטן הנחמד שהועבר בצורה אפית ואידילית". וכעת הגיע הזמן לשאול: מה משמעותה המיוחדת של מגילה זו? מה מעניק לה את המעמד והכבוד המיוחסים לה ומדוע הכניסהּ שמואל הנביא לתנ"ך? ושאלה אחת נוספת: מדוע נקבע לקרוא אותה בחג השבועות בבתי הכנסת, ביום ההתגלות הזה?

אם אנחנו מנתחים את מגילת רות, אנחנו מוצאים רגעים מיוחדים שיש בהם לימוד חשוב לעם היהודי. יש בה תנודות חדות – מהפכים דרמטיים: עלייה וירידה, ניכור והכרה, בריחה ושיבה הביתה, קללה וברכה. אותם רגעים של שינוי הופכים את החיבור הדרמטי לחיבור רומנטי, ומתוך ההריסות של טרגדיה נבנים חיים חדשים ועתיד מלא תקווה.

[1]. לפי המסופר בתלמוד הבבלי (בבא בתרא צא ע"א) אלימלך היה בנו של נחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה. ההתרחשות כולה אירעה בזמנה של השופטת דבורה.

[2]. על פי המסופר בתלמוד הבבלי (בבא בתרא טו ע"ב), סיבת המשבר הייתה חוסר נאמנות של העם לה'.

[3]. לפי המסופר בתלמוד (סנהדרין קה ע"ב; נזיר כג ע"ב) רות הייתה בתו של עגלון מלך מואב ונכדתו של בלק.

[4]. בבלי, יבמות מז ע"א.

[5]. ובהם גוליית הפלשתי שהיה נכדהּ, על פי המסופר בתלמוד הבבלי, סוטה מב עמוד ב.

[6]. כמסופר בבבלי, שם.