אור היהדות - פרשת בלק
משה כתב ספרו ופרשת בלעם
במסכת בבא בתרא (יד,ב) אמרו: "משה כתב ספרו ופרשת בלעם". רש״י מבאר שם שפרשת בלעם כוללת "נבואתו ומשליו אף־על־פי שאינן צרכי משה ותורתו וסדר מעשיו". וקשה מאד לחלק בין פרשיות התורה, שהרי אם נחסיר אות אחת מפרשת בלעם ייפסל ספר התורה כאילו חסרה אות אחת מעשרת הדברות, וכן כתב הרמב״ם שקדושת הפסוק (בראשית כב, כד) "טבח גחם תחש ומעכה" שווה לקדושת פרשת עשרת הדברות. והריטב״א רוצה לבאר שכוונת הגמרא היא לפרשה אחרת מסיפורי בלעם, ודוחק הוא.
א. מלחמת הרוח ברוח
והנה אם נעלעל בדברי ימינו נראה, שמיום בריאת האדם עד היום לא פסקה המלחמה בין כוחות המנוגדים זה לזה — אור וחושך, אמת ושקר, משפט ומשפח, אמונה וכפירה; כל אחד רוצה להתגבר על חברו, ועל זאת אמרה התורה "ויבדל אלוקים בין האור ובין החושך". כי לולא ההבדל והמחיצה היה החושך מכבה את האור.
וכשנברא האדם קמו שני האחים קין והבל ונלחמו זה בזה, תכלית המלחמה לא היתה להשיג כבוד ותרועת נצחון, גם לא על כיבוש הארץ נלחמו; לא היתה זו אלא מלחמת דעות.
קין ביקש להמשיל את החומר על הרוח, ומפני זה הביא את קרבנו מפרי האדמה כסמל "המטריאליזם" שלדעתו היה עיקר העיקרים של האדם והעולם, שאליו ישים האדם נפשו ואותו ישתדל להושיב על כסא המלוכה.
והבל להיפך, הוא התאמץ להמשיל את הרוח על החומר, את הרציונאליזם על המטריאליזם ואת דעתו זו הבליט בקרבן שהביא מבכורות צאנו, מדבר חי ובעל רוח כדי לסמל את הרוח שהיא למעלה מן החומר ולה מגיע רסן השלטון.
אחרי ויכוח שפרץ ביניהם, קם קין על הבל אחיו והרגהו. גם בזאת הראה שכוח האגרוף גובר על השכל, והחומר עדיף על הרוח. אמנם אעפ״י שהבל נהרג נשארה האידיאה הגדולה של הבל בחיים; אותה לא היה יכול קין לנפץ בגרזינו ולהעביר מן העולם.
ולכן אמר ה׳ לקין: "אי הבל אחיך"? אל תחשוב שאחרי שהכית אותו הנך עומד כמנצח ומושל יחיד בעולם; הנך טועה בזה, כי עדיין "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה", קולו בוקע ועולה עד לשמים וממלא את חלל העולם כולו; האידיאה הגדולה שהבל הפיץ בעולם תתקיים לעד ולעולמי עולמים, אלפי בני־קין יאבדו מן העולם ורוחו של הבל תחיה, תפרה את האנושות ותבנה את העולם. כן, דמי אחיך צועקים אלי ומוסרים את דינם לשמים מן האדמה, כלומר בשל קרבן האדמה שהביא קין והרים בכך את כוח האדמה והטבע על נס כנקודה היותר גבוהה וכשאיפה היחידה של האדם.
אחריו באו המאבקים בין ישמעאל ויצחק ובין יעקב ועשיו. ישמעאל כפרא אדם, שידו בכל ויד כל בו, ועשו היודע ציד, איש שדה, שלקח מכל הבא בידו, אם חיה אם איש, ובכוח אגרופם רצו למשול בעולם. ונגדם עמדו יצחק ויעקב בצדקתם ובתורתם, במזבחם ובבית מדרשם והפרו את עצתם ואת מחשבתם של ישמעאל ועשו, עד שהרוח ניצחה את האגרוף; הספר את הסייף.
אחריהם בא עמלק בלבושם ובכלי זינם של עשו וישמעאל. כוונתו לא היתה להילחם בעם ישראל כעם אלא בעם בעל האידיאה המיוחדת; העם הנושא את אבוקת האור הרוצה לפגוע במבצרי החושך.
ונגדו קם משה, לא בחרב ובחנית, אלא בידי משה העתיקות המחזיקות בתורה ונושאות תפילה, "וכאשר ירים את ידו וגבר ישראל".
מחזות כאלה, ראינו לעתים תכופות בדברי ימינו; רבים קמו עלינו, רבים עמדו לבלענו חיים, הם בדידהו ואנחנו בדידן, "אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה׳ אלוקינו נזכיר״ (תהלים כ, ח), והנצחון היה תמיד לצדנו; מרדכי ניצח את המן בפסוק לי פסוקך (עי׳ אסתר רבה ז, יג); מתתיהו ניצח את אנטיוכוס ברוחו הכביר. בכל דור ודור עמדו עלינו לכלותנו והיא שעמדה לנו. התורה שימשה לנו למבצר חזק, הבליסטראות לא נגעו בנו לרעה, ישנה אגדה שבימות המשיח ילכו כל העמים על גשר של ברזל ויפלו, ואנחנו נלך על גשר של נייר ונעבור בשלום. אגדה זו באה ללמד, שהעמים הגדולים, למרות ידם החזקה, רכבם ופרשיהם — ירדו במצולות ים, ואנחנו, שגשרנו אינו אלא גשר של נייר תורתנו — ספר הספרים — נעבור בשלום; ספר הספרים ילך לפנינו, בו נלחם את מלחמתנו ובו נתגבר על אויבינו ונכה אותם מכה ניצחת.
אכן כל זאת בשעה שעמדו שני כוחות מנוגדים זה לזה, אז ניצחה הרוח את החרב. אבל במלחמתו של בלעם באים שניהם בכוחות דומים; שניהם מצויידים בכלי נשק של הרוח — משה בנבואתו ובלעם ברוח נבואתו; משה קורא אל ה׳ וגם בלעם אומר "אלכה אולי יקרה ה׳ לקראתי ודבר מה יראני" (במדבר כג, ג). משה בונה משכן ובלעם עורך מזבחות ומקריב עולות ובזאת היתה סכנה גדולה לישראל ונתרשל כוחו של משה.
מה עשה משה? כתב ספרו לפני שבא בלעם להוציא את זממו. משה ראה באספקלריה המאירה והקדים לכתוב את תורתו, וכיון שכתבה נעשתה נצחית ואיך אפשר לה לתורה להיות נצחית בלי ישראל? איך אפשר לה לתורה להתקיים בלי נושאי דגלה, ואיך אפשר לה לתורה לחיות בלי נשמות בני ישראל; גורלה של התורה תלוי בישראל, וכשם שאי אפשר להם לישראל בלי תורה כן אי אפשר לה לתורה בלי ישראל. בזאת קידם משה את פני הרעה וה׳ הפך את הקללה לברכה. ואז לא נשאר עוד לבלעם אלא לסתום את פיו ואמר: "מה אקוב לא קבה אל ומה אזעום לא זעם ה׳" (שם, ח) ונאלץ להסכים עם הברכות. בכוח התורה הקהה משה את שיניו עד שבלעם עצמו קם ואמר: "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל; כנחלים נסיו, כגנות עלי נהר, כאהלים נטע ה׳, כארזים עלי מים; יזל מים מדליו וזרעו במים רבים" (שם כד, ה־ז).
ואשרי ישראל ההולכים בתורת ה׳, כי אז גם מלאך רע בעל־כרחו יענה אמן ויהפוך ה׳ את הקללה לברכה.
ב. הקדים תרופה למכה
ואפשר עוד לבאר על פי דברי בעל "מסילת ישרים" המבאר את המאמר "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין" (קידושין ל,ב), שאם אדם נופל למשכב וקורא לרופא אז כל תחבולות הרופא הן להכיר את מהותה של המחלה ואת סיבתה ואחרי שהכירה אז יקל לו למצוא גם את התרופה.
אמנם לפעמים אפשר גם לטעות בזה, ואעפ״י שיכיר את עצם המחלה בכל זאת לא ימצא את התרופה המתאימה, ובדבר קשה מחפשים אחר פרופי, מומחה גדול, שיש לו הבנה יותר רחבה בחכמות הרפואה, ואפשר שהוא יראה מה שרופא פשוט אינו רואה. ובכל זאת ישנם מקרים, שגם המומחים היותר גדולים טועים. וכמו בחולי הגוף כן בחולי הנפש אם רוצה אדם לתקן את המעוות ולטהר את לבו ומחשבתו אל ה׳, אז הוא צריך תחילה לפשפש במעשיו, להתאמץ ולהשתדל להכיר את חטאו, ואחרי שיתברר לו מה שקילקל, ובאיזה אופן קילקל, אז ידע גם איך ובמה לתקן.
אמנם בחולי הנפש כמו בחולי הגוף אפשר לטעות הרבה כמו שאמרו חז״ל (ברכות ה,א): "אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו… פישפש ולא מצא יתלה בביטול תורה", כי משום שלא למד או משום שלא התעמק בתורה לא הבין איך לחפש ואיך למצוא. בחולי הגוף אדם פשוט אם יטה את אזנו על לב חברו לא ישמע מאומה, רק הרופא שלמד חכמת הרפואה ויודע ומבין את כל תנועות הלב, הוא יכול להרגיש אם נימי הלב מתנועעים באופן נורמלי או לא.
כן בחולי הנפש — רק אדם היודע להבחין אם העמיק בחכמת התורה ועסק במוסר, אם יפשפש ולא ימצא, יתלה בביטול תורה; הוא יבין כי ע״י התרחקותו מן התורה טימטם את לבו וחסרות לו ההשגה, ההבנה וההרגשה; עיניו אינן רואות ואזניו אינן שומעות, והוא כצדיק בעיניו אומר "לא פעלתי און" (משלי ל, כ).
עתה נחזי אנן, אם יבוא הקב״ה בעצמו ויאמר לאדם: זוהי מחלתך וזוהי תרופתך, האם אפשר עוד לפקפק בזה? האפשר עוד להרהר אחרי קביעה זו שמא יש כאן איזו טעות?
והנה חז״ל אמרו לנו (קידושין ל,ב): "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין" א״כ נדע שסיבת הסיבות למחלה הנפשית היא יצר הרע!
יצר הרע מעורר את התאוה באדם, הוא מושכו בעבותות החטא, מסמא את עינו ומטמטם את לבו שלא יראה ולא ירגיש.
ומניין להם לחז״ל זאת? מן התורה! כי התורה (בראשית ו, ה) אמרה: "כל יצר מחשבות לבו (של האדם) רק רע כל היום", זאת היא סיבת המחלה ואין לבקש סיבות אחרות; אך יחד עם זאת מגלה לנו התורה את התרופה איך ובמה ניתן לעקור ולשרש את היצר מלבנו. "כי יצר לב האדם רע מנעוריו"! (שם ח, כא) אפשר לגבור על היצר ולמשול בו בכוחות נעורים ועלומים. רק בימי נערות, לפני שנשתרש בחטא ולפני שההרגל נעשה טבע יכול האדם להתגבר על המכשולים ולהסיר את אבני הנגף שהיצר הניחם בדרכו.
וזה שאמרו חז״ל: "בראתי יצר הרע (אבל גם) בראתי לו תורה תבלין"; להשמיד את היצר מכל וכל אי אפשר כי אנחנו צריכים לו; אנחנו צריכים לקנאת סופרים, לתאוה לדבר מצוה ולכבוד התורה. אבל נשתדל ונתאמץ לעשות את היצר לאוהב כמו שדרשו חז״ל (ברכות נד,א): "בכל לבבך בשני יצריך" כדי שמלאך רע יענה גם הוא אמן בעל־כרחו. ולזה אמרו שהתורה היא תבלין, וכשם שבתבלין כששמים אותו בתוך מאכל מתקנים את המאכל ועושים מר למתוק, כן תהפוך התורה את יצר הרע ליצר טוב ואת השטן והקטיגור לסניגור.
ולזה כיונו חז״ל "משה כתב ספרו ופרשת בלעם", כי בלעם הלוא התלבש בלבושו של היצר ובא להחטיא את ישראל — "לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים" (במדבר כד, יד) כלומר, הוא נותן לו עצה ומראה לו את הדרך איך להחטיא את ישראל כדי להטותם מן הדרך על מנת שיתערבו בגויים וילמדו מעשיהם וייעשו כאחד מהם. את הכוונה הזאת הבליט בלעם בדבריו באמרו "אשר יעשה העם הזה לעמך" כלומר ע״י התרופה הזאת יתחבר העם הזה אליך וייעשה בעצמו לעמך, יתקשר בך באלפי קשרים ויקלוט אל תוכו את רוחך ואת אופן חייך, אז ממילא ייפסק הקשר בינו לבין אביו שבשמים, הוא ישמיט את הקרקע מתחת לרגליו ואז לא יישאר ממנו שום זכר בעולם.
משה ראה את הסכנה הגדולה הצפויה מרשעת בלעם לישראל והקדים לברוא את התרופה לפני המכה הוא כתב את ספרו לישראל לקיים "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין". משה הכין איפוא את התבלין לישראל, שאם יפלו ח״ו ברשתו של היצר לא תאבד תקוותם כי ידעו מה היא העצה והתרופה להינצל ולעלות מבאר שחת, לתקן מעשיהם ולמצוא את הדרך אל ה׳ שאבדה להם.
"ויהפוך אלוקיך לך את הקללה לברכה" (דברים כג, ו), כי ע״י התורה והתשובה יתקרבו אל ה׳, ובמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד (עי׳ ברכות לד, ב ובמקבילות).
ג. הקב״ה קידש פרשת בלעם
ואפשר עוד לבאר מה שאמרו חז״ל בספרי (דברים שנז, י) על הפסוק "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה״ (דברים לד, י): אבל באומות העולם קם, ומנהו — בלעם. וקשה להבין שאיש מושחת המידות כבלעם יזכה לנבואה כמשה.
אבל דבר זה ידוע ליודעי חן, שישנן שתי דרכים לאדם להגיע אל מרום הפיסגה — דרך הקדושה ודרך הטומאה. הבא ליטהר מסייעין אותו, והבא לטמא פותחין לו. לשתי הדרכים יש שורש למעלה, זה בסטרא דימינא וזה בסטרא דשמאלא. פרשת בלעם נאמרה בכוח הטומאה שבלעם היה מצטיין בה, כמשה בכוח הקדושה. בלעם הלך לברך את ישראל. אמנם ברכה הבאה מכוח הטומאה גם היא נחשבת לקללה, כדכתיב (קהלת ה, יב): "יש עושר שמור לבעליו לרעתו", אך הנה כתוב (דברים כג, ו) "ויהפוך ה׳ אלוקיך לך את הקללה לברכה, כי אהבך ה׳ אלוקיך", כלומר, הקב״ה הפך את הטומאה לקדושה. וזה היה כמין בריאה חדשה.
מכאן פירוש המאמר, שמשה כתב ספרו ופרשת בלעם. כלומר, פרשת בלעם שנאמרה מתחילה מכוח הטומאה ולא היתה ראויה להיכנס לפני ולפנים, קידשה הקב״ה. לכן יכול היה משה גם הוא להכניסה לפנים ולהפכה תורה, עד שברכת "מה טובו", שנאמרה מפי טמא, נעשתה לברכה היותר גדולה לישראל מפני שמשה הכניסה לתורה ושינה את טעמה וריחה, כמו שהקטורת עושה מחלבנה דבר קדוש.
כי מראש צורים אראנו
"וישא משלו ויאמר, מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם: לכה ארה לי יעקב ולכה זועמה ישראל. מה אקוב לא קבה אל, ומה אזעם לא זעם ה׳. כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו, הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" (במדבר כג, ז־ט).
הכלי יקר מבאר פסוקים אלה, שבלק רצה ע״י בלעם לקלל את ישראל, אולם הוא ידע והכיר את חוזק האומה וחוסנה, שהיא כחומה בצורה ושאין בכוחו לנגוע בה. לכן חיפש פירצה שיוכל להיכנס דרכה, ומצאה בשורש האומה — תרח, ואם ייהרס השורש, ממילא יפול כל הבניין. וזהו "מן ארם ינחני בלק", היינו תרח, שמושבו היה ארם נהריים.
אך בלעם ראה שלשוא כל תחבולותיו, ישראל עומד איתן וחזק ואין בידו לעשות לו מאומה. ״מה אקוב לא קבה אל, ומה אזעם לא זעם ה׳״ (שם, ח) — כל חשבוני היה בנוי על טעות. ״כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו״ — שורשו של ישראל אינו תרח, כי אם אברהם שנקרא צור, כדכתיב "הביטו אל צור חוצבתם" (ישעיה נא, א). ומדוע ספר היחס של ישראל מתחיל מאברהם ולא מתרח? כי ״הן עם לבדד ישכון״ — העם הזה הפריד עצמו מן העולם, סלל לו דרך אחרת ואופני חיים אחרים, ואין לו שום שייכות עם מה שהיה לפניה כגר שנתגייר, ״ובגויים לא יתחשב״ — אין לו שום קשר ויחס עם הגויים מימי תרח, כי דברי הימים שלו מתחילים מיום שהכיר אברהם את בוראו ובחר לו דרך חדשה עבורו ועבור בניו.
ורוצה אני עוד להוסיף, שאולי זהו טעם העקידה. לא רק כדי לנסות את אברהם ציווה הקב״ה לעקוד את יצחק, אלא רצונו היה לעקור ולשרש את כל היסוד הישן ולהפסיק את כל הקשר עם דור העבר. הקב״ה ביקש לעשות את יצחק כבריה חדשה שאין לה שום שייכות עם העבר, עם תרח אבי אביו, כגר שנתגייר.
לכן ציווה הקב״ה לאברהם לשחוט את בנו כאשר הכין יצחק עצמו לשחיטה ואביו לקח את המאכלת, פרחה נשמתו וגופו נתרוקן מכל שמץ פסול שהיה בתוכו מימי קדם. כשאמר הקב״ה "אל תשלח ידך", נפח באפו נשמת חיים חדשה, שאין לה שום שייכות עם העבר. היה זה מעין ניתוח רוחני, לטהר ולתקן את גופו מכל פגם.
הן עם לבדד ישכון
"כי מראש צורים אראנו וגו׳" (במדבר כג, ט). נקדים: התורה ניתנה באש, במים ובמדבר (מדרש ומכילתא בכמה מקומות).
באש
אש היה הכוח היותר חזק, כמאמר חז״ל (בבא בתרא י,א): "ברזל קשה ואש מפעפעו", שורף ומכלה הכל, ואלה תכונותיה: דרכה לילך ולהזיק; כוחה גדול אם מצאה קוצים ועצים, אבל בלי עצים אפס כוחה, אין האש בוערת מאליה, צריך להדליקה תדיר, ולשמור על השלהבת שלא תתעמעם, כוחה גדול יותר בפנים הבית, כי בחוץ, יש והרוח מכבה אותה.
כן התורה הקדושה כוחה גדול מאד, ואין אומה ולשון שיכולים לה. היא ניתנה לבני ישראל מפני שהם העזים שבאומות. אומות העולם מבקשים להשמיד ולהרוג ולאבד את היהודים, ובכל זאת הם חיים וקיימים, כי התורה שומרת עליהם. ישראל ותורתו כאבן־שיש, ואי־אפשר לפגוע בהם.
כוח התורה הוא גם בזה שאין לעמוד על מקום אחד, כי אם לצעוד תמיד הלאה, חידוש על חידוש, אין קץ ואין גבול ואין הפסק. אי־אפשר לומר די, כבר מלאתי את כרסי בתורה. המגמה היא להוסיף תמיד חכמה ולהרבות דעת. וכשם שביחס לקרבן נאמר "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא ו, ו), ובכל יום יש לתת עצים על המערכה, כן מחוייבים אנחנו תמיד להרבות עצי המערכת, אלו המצוות — בלי מצוות אין תורה. ותנאי נוסף: יש צורך בהדלקה תמידית. מי שיש לו הרבה מצוות ואפילו הרבה תורה, אבל חסרה לו ההדלקה הפנימית שעניינה הכנסת אור חדש ושלהבת חדשה, אז גחלת כמה דשביק לה מעמיא עמיא ואזלא (בבא קמא ט,ב).
ואחרי כל אלה, חובתנו לשמור על הנר מהשפעות חוץ — "אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש" (סוכה נב,ב). כי בחוץ מנשבות רוחות ומכבות את הנר, לכן צריכים להכניסו פנימה, אל בית המדרש. בין כתלי בית המדרש הוא שמור ואינו צריך לחשוש מכל נגע ופגע.
במים
אולם חסרון אחד יש לאש — הלהבה עולה למעלה. יש בין תלמידי החכמים, כאשר יודעים הם לפלפל בדברי תורה, הם מתגאים ונפשם מתרחבת ומגביהים ראשם למעלה. הגאוה גורמת להם ולנשמתם הפסד גדול. לכן המשילו חז״ל את התורה למים, כלומר שיקחו בני תורה את המים למשל ולדוגמה, כמאמר חז״ל (תענית ז,א): "מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה". תלמיד חכם, אם יראה שיצרו מתגבר עליו ורוצה להגביה לבו, יסתכל במים ויבין שתועבת ה׳ כל גבה לב, וישפיל ויכניע את עצמו.
במדבר
חז״ל אמרו (ברכות סג,ב ועוד) על הפסוק ״אדם כי ימות באוהל״ (במדבר יט, יד): אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה. הבנת המאמר היא על פי מה שאמרו חז״ל (אבות ו, ד) "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל וכ׳". ותמוה, האם מחוייב בן־תורה לפרוש תמיד מן העולם ולא יהנה ממנה כי אם פת במלח? אבל ביאור העניין הוא כמו חולה בשעת חליו אסור לו לאכול דברים קשים המזיקים לגופו, כשהוטב לו מעט מתיר לו הרופא לטעום אוכל יותר קשה, אבל במידה ובמשקל, ומבטיח לו שכשיקום ממשכבו מותר יהיה לו לאכול כל מה שלבו יתאווה.
כך דרכה של תורה. בתחילה, כשעומדים בראשית הדרך, בימי ילדות ונערות, מחוייבים להישמר ממאכלים מזיקים, כלומר לפרוש ולהיבדל מתענוגי העולם, עלינו להכניס ראשנו ורובנו אל עול התורה. ואחר כך, כאשר, האדם מילא את כרסו בתורה, אז יוכל לאכול ולשתות ולהנות מן העולם.
וזה פירוש אין דברי תורה מתקיימים וכף. בתחילה, כאשר צריכים עדיין לקיום, מחוייבים אנחנו להמית את העצמיות שלנו, למעט את תאוותנו ולרכז את כל הכוחות שלנו לנקודה אחת — ללימוד התורה.
עניין זה ניתן להשגה רק אם נביט על העולם, על המייתו ושאונו והבליו, כעל מדבר. כמו אותו פילוסוף שהלך לבקש את העולם, הלך מעיר לעיר, ממדינה למדינה, עד ששב הביתה מיואש ואמר, שכל אלה שסיפרו שיש "עולם" בעולם, שקר דיברו. יש ממלכות, ערים ומדינות, אך לא עולם. מושג זה אינו במציאות.
ובאמת טעה טעות גדולה. אמנם יש עולם, אבל לא במקומות שביקש, כי אם במקום בו הוא עומד, שם העולם. כל אדם הוא עולם קטן, ואם הוא יודע את מטרתו וחי על פי דרך התורה, אז כל העולם כולו דיליה, ויש קונה עולמו בשעה אחת. אם לאו — המושג "עולם" הוא מושג ערטילאי, עולם כזה באמת לא היה ולא נברא, ולשוא יבקשוהו.
רצים אנחנו אחרי התאוה ומקריבים לה את כל חיינו, ואחר כך כשמשיגים אותה נוכחים לדעת שאינה שוה כלום. מחוייבים אנו לראות בכל מחמדי העולם רק מדבר. "וממדבר מתנה", ובמדבר הזה יש לנו רק מתנה אחת, וזו התורה הקדושה.
עליה על ההר
ולזה כיון בלעם בראותו שהקב״ה הפך את הקללה לברכה ולשוא כל תקוותו, וחיפש הסיבה מדוע אין לו שום שליטה על ישראל. ואמר "כי מראש־צורים אראנו". כי חז״ל אמרו בסוכה (נב,א), צדיקים נדמה להם (היצר הרע) כהר וכף, היינו ידוע בתכסיסי המלחמה, כי מי שעומד על ההר הוא בעמדה חזקה. כשהיצר מתגבר עלינו, הוא עושה עצמו להר, וכדי לנצחו חייבים לעלות על ההר. וכשעומדים שם ומסתכלים למטה, רואים שכל העולם על תאוותיו הוא דבר קטן וקל־ערך.
וזה מה שאמר בלעם "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו", כלומר, אני רואה את ישראל בראש צורים — כבר השכיל לעלות על ההר וללכוד את היצר. ועי״ש בפירש״י.
וכיצד ידע ישראל והכיר את הסוד הכמוס לעלות על ההר ולכבוש שם את היצר? "הן עם לבדד ישכון", מפני ששוכן בדד, נפרד מן העולם ורואה בו רק מדבר שומם. ״ובגוים לא יתחשב״ — כל מה שרואה בגוים אין בעיניו שום חשיבות, הוא מבטל אותם בתכלית הביטול. וכאין וכאפס בעיניו.