חזון, תורה, ואמונה מתוך הסערה

הקדמת המחבר

א.

ב.

א

בחיים, התעלמות של אדם משגיאותיו – כלליות, מוסריות או פוליטיות – היא שגיאה שאין חמורה ממנה (וכמוה המעטה מערכן בלבד). אסור לאדם להשתרש בשגיאותיו. עליו לבקר את עצמו כל העת בחומרה ולעשות כל שביכולתו כדי לתקן את המעוות והרע. הכרה בטעויות היא תנאי למציאת הדרך הישרה: היא מעוררת את הכוחות הרדומים וממריצה אותם להפעיל כוח, ופעמים רבות אותו כוח מניע ומקדם את האדם ומוליך אותו אל ההצלחה.

"במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד", אומרים חז"ל. הכרת החוטא בשגיאתו מעוררת בתוכו כוח פנימי המדרבן אותו לפעול לתיקון המעוות ולעלייה מהירה. בלעדיה – הכוח הזה לא יתעורר.

אומנם מבחינה תאורטית, רעיון זה קשה לתפיסה, ובכל זאת הוא נכון ואמיתי מבחינה פסיכולוגית. בשביל ה' המטרה הסופית היא הקובעת. הצדיק הולך בדרך הנכונה. התקדמותו הדרגתית ונעשית על פי תוכנית מובנית. הוא מתקדם צעד־צעד ואיננו "מדלג" על שלבים. בעל התשובה שונה ממנו: הוא מונע מכוח "זריקת מרץ" שהחדירו לתוכו כוחות על־טבעיים ומבקש "לזרז תהליכים" כדי להספיק ולתקן את המעוות מהר ככל שיוכל. הודות למהירות המוגברת הוא עשוי להשיג מדרגה גבוהה יותר מאשר הצדיק הרגיל, הצועד לקראת המטרה בנחת. הצדיק מאמין שיגיע למטרתו גם ללא מאמץ חריג, שהרי הוא מתמיד ללכת בדרך הישרה, אבל מתברר שהחיים מוּנָעים באמצעות מנועי כוח רבי עוצמה, והאדם אינו יכול לטייל ולשוטט בתוכם כאוות נפשו. לא די בזה. מסקנה פסיכולוגית זו מתאמתת גם בתחום הפוליטי.

בני אדם וגם עַמים שהיו שרויים בתרדמה ממושכת ומתעוררים ממנה, מנסים לרוץ בכל כוחם כדי להשתחרר מהכבלים שבהם היו אסורים תקופה ארוכה, לצאת מן העמדה שבהּ היו דחוקים, להתקדם ולהתעלות מעליה. 

עַמנו היה שרוי בתרדמה תקופה ארוכה, הוא שקע בשינה הדומה לשנתו של "חוני המעגל" וגדולה פי שלושים ממנה. ומה גרם לו להקיץ ממנה? התבערה שהוצתה באושוויץ, מאיידנק וטרבלינקה, ותמרות העשן שעלו מארובותיהם; וגם תרדמת המצפון של העולם ואכזריות בני האדם, שעיניהם ראו בהשמדת עַמנו כאילו היו זבובים ולא בני אדם בני הא־לוהים, וליבם נותר אדיש, ומצפונם – רגוע. מיתה מדומה זו של תרבות האנושות הִכתה אותנו בתדהמה, ומתוך זעזוע ובהלה שאלנו את עצמנו אם אכן חיים אנו בקרב בני אדם או שמא בקרב חיות טרף. ואם אכן האפשרות השנייה היא האמיתית, הרי עלינו לנטוש עולם זה מהר ככל שנוכל ולהזדרז ולהגיע למקום שבו לא ניאלץ לראות לנגד עינינו פרצופים מעוותים כאלה.

הזעזוע היה פעמון האזעקה שעורר אותנו והמנוע שאילץ אותנו לפעול. הוא הניע אותנו ונסך בנו כוח להיאבק בגלים הסוערים, לחפש עוגן הצלה ולחתור בשארית כוחותינו כדי להיחלץ מן הזרמים העזים שאיימו לסחוף אותנו אל התהום.

עַם ישראל התעורר והִכיר במציאות הקשה. הוא גם הבין שלא אושוויץ אחד בלבד איים לכלותו אלא שניים: האחד איים לעשות זאת באש בוערת ולהבות אדומות מתנשאות; והאחר – בלהבות ארס שאומנם אינן נראות אבל לחדור לליבות בני אדם, אפילו בניגוד לרצונם, הן מצליחות לחדור, ולעומק. אושוויץ הראשון היה במקום כל שהוא בפולין, בקרבת קרקוב, בתאי גז שהופעלו ללא הרף, ובהם מצאו את מותם מיליוני יהודים; והאחרון – איננו מסתפק ב"מחנה" אלא מתפשט, כמו פצצת אטום, ומגיע לכל מקום ולכל פינה על פני כדור הארץ. הוא מצליח להרעיל את המצפון האנושי ולגרום לאובדן מוחלט של תחושת הצדק וגם של המוסריות והרוחניות. הוא פועל בעורמה: הוא משפיע על בני האדם מבלי שיהיו מוּדעים לכוח הרומס שחדר לתוכם ולהרס שהוא מחולל בנשמתם. אתמול גבלס היה האויב שלנו; והיום, אומנם בקנה מידה מצומצם יותר, תפס את מקומו בווין (Bevin, שר החוץ של בריטניה). אומנם בווין הוא מנהיג של עַם הומניטרי ושואף צדק, וגם של מפלגה שמקדשת את זכויות האדם וכבודו, אבל כל זה אינו מונע מאנשיו להשתמש בנשק צבאי, כלכלי ופוליטי ולצאת להילחם בשרידים של עַם, שכל רצונם ובקשתם שלא ימשיכו לקפח את זכותם לחיים וחירות.

ומי יהיה האויב שיקום עלינו מחר?

רמב"ן הכיר בעובדה זו מזמן; בעקבותיו הגיעו להכרה בהּ הרב מוהליבר והרב קוק; לפני עשרות שנים הצטרפו אליהם הרצל ונורדאו מן המחנה החילוני; וכיום רואה אותהּ היהדות כולהּ. ומי שאינו מכיר בהּ כיום אין זאת אלא משום שהוא משלה את עצמו שהוא חי במקום בטוח פה ושם, אבל לא רחוק היום שגם הוא יתפכח ויכיר בהּ, אבל אז אולי יהיה מאוחר מדי, כפי שקרה ליהודי גרמניה ופולין, שהאמינו שאותן "מועצות היהודים" – שהצורר השתמש בהן כמסך עשן כדי להסתיר כוונותיו השטניות – הן "ממשלה יהודית" לכל דבר ועניין.

מה היא אפוא המסקנה העולה מכל זה?

חייבים להתעורר כל עוד יש זמן להכיר בשגיאות הישנות, להיזכר ברגש החובה הישן שנשכח, ובשבועתנו: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָיִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי" (תהלים קלז, ה). בכל תקופת הגלות שלנו לא חשבנו על ארצנו: בזמנים שבהם היה מצבנו טוב יחסית, לא חשבנו עליה כלל, ובזמנים שבהם שלומנו היה טוב פחות – גם אז נאחזנו בקש ושכחנו את אימנו ציון. בעשותנו כך הארכנו את גלותנו והחמרנו את מצבנו. אסור לנו להמשיך במנהגנו זה. עלינו להתעשת באחת: לזהות את שגיאות העבר ולהכיר בטעותנו, ולפעול מהר ככל שנוכל, ואפילו יותר משנוכל, כדי להיחלץ מהמבוך שנקלענו אליו, לפני שיגרשו אותנו ממנו בכוח.

עלינו לצאת מחשכת מצרים זו, גם אם לעת עתה יש זרקורים שעדיין שולחים אלינו קרני אור. אסור לנו ללכת שולל אחריהם. גם הם ייעלמו במהרה. הדרך שעלינו לעבור בהּ איננה נתיב טיולים רגיל וישר. לפנינו דרך חתחתים זרועה קוצים ודרדרים החוצה הרים ומדבריות. יחידים יתקשו עד מאוד לעבור בהּ וקרוב לוודאי ייכשלו, אבל עַם, ובייחוד עַם קשה עורף כשלנו, שאין שום דרך אחרת לפניו, יכול יוכל להּ: הוא יעקוף את כל המצוקים, יטפס הרים וירד בקעות, ויגיע למטרתו.

משה רבנו הפך את ים סוף לחרבה בהניפו את מטה הא־לוהים; ויהושע בן נון בקע את הירדן בעזרת ארון הברית והסתער על יריחו בתרועות השופר הא־לוהי.

שלושת כלי הנשק האלה מצויים גם היום בידי הָעָם היוצא למסעו: מטה הא־לוהים הוא מקל הנדודים הנצחי המוליך אותנו מגלות לגלות ומארץ לארץ. עכשיו הגענו לשלב הנדודים האחרון, ובעזרת מטה נצחי זה, שטמון בו כוח
א־לוהי, נמצא את דרכנו דרך הימים המפרידים בינינו ובין מטרתנו, כפי ש(האונייה) "יציאת מצרים 1947" חיפשה ולבסוף מצאה את דרכהּ. את ארון הברית, כלומר התורה, עלינו לשאת בידינו באחיזה איתנה; והשופר הוא הקול הפנימי המגיע אל ליבנו ומעורר ומזעזע אותנו בקריאתו המפורשת אלינו לצאת ולמצוא את דרכנו אל ה'. אם נשמע את הקול ונתעורר ונעשה את הצעד הראשון, מובטח לנו שמסע זה יהיה מסענו האחרון: הוא יביא אותנו עד שערי הארץ, הם ייפתחו לרווחה לפנינו, ואנו נבוא בהם ונודה לה' בכל לבב.

רעיון זה עובר כחוט השני בכל המאמרים בחוברת זו, והלוואי שציבור הקוראים ייקח אותו אל ליבו.