חזון, תורה, ואמונה מתוך הסערה

חירות יהודית

בעל התהלים מקונן בפרק פ"ד על גורלו הקשה של ישראל ואומר: "גַּם צִפּוֹר מָצְאָה בַיִת וּדְרוֹר קֵן לָהּ אֲשֶׁר שָׁתָה אֶפְרֹחֶיהָ", אבל אנחנו "עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא… יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל יֵרָאֶה אֶל אֱ־לֹהִים בְּצִיּוֹן", נמצא בסופו של דבר מנוחה ומרגוע בבית א־לוהים בציון.

אכן כל בני האדם מרגישים עצמם טובים, חופשיים ומאושרים יותר מ"ילד השעשועים" של הקב"ה, אשר גלים פוליטיים גירשו אותו מארץ אחת לחברתהּ מאז ועד עתה. בלילה אנו מתגעגעים ליום, וביום – אל הלילה שיביא לנו מעט מנוחה. לילות של מרירות וימים אפלים מעולם לא חסרו לנו. כל ההיסטוריה שלנו הייתה עטופה בחשכה. לא ראינו את השמש שלנו, כי תמיד הייתה מכוסה בעננים חשוכים. החושך הזה הפעיל לחץ עוצמתי ובלתי פוסק על נפשנו. בכל זאת לא שותקה תקוותנו, ושאיפתנו לחירות וגאולה לא פגה. דווקא ההפך הוא שקרה: הצרות המתרבות הגבירו את דבקותנו באמונה, והיא הייתה למקור היחיד שממנו שאבנו נחמה ותקווה.

וכאשר באה תקופה של זריחת השמש – האמנציפציה – ולרגע קט נדמה היה שנוכל להסתדר היטב גם בארצות גלותנו וליהנות בהן מחירות, התברר שמשאלת הלב לא הייתה אלא חלום, ומהר מאוד התעוררנו מתרדמתנו והכרנו בטעותנו. הרגשנו כי גם אלה מבין הגויים אשר המשיכו לקיים איתנו יחסי חברה, קדו לפנינו באדיבות ולחצו את ידנו – הכול היה כלפי חוץ בלבד. בליבם הם המשיכו לשנוא אותנו ולראות בנו גזע נחות.

הנשמה הָרגישה של ישראל הִרגישה זאת מייד, אבל היא דיכאה את הכאב הפנימי וחיפשה ומצאה שוב מפלט באמונה ובתקווה לגאולה הממשמשת ובאה שתחלצנו מן הגלות. הסיסמה "לשנה הבאה בירושלים" פעלה כמו צורי ומרפא על הלב היהודי הפצוע והדואב.

בכל מקום שהגורל דחף אותנו אליו ובו נטענו אוהלינו, ליוותה אותנו התקווה, וגם כאשר האויב גזל מאיתנו את כל מה שיש לנו, את התקווה לא יכול היה לגזול כי היא הייתה טבועה עמוק בתוך הלב.

על דורנו נגזר לשתות את כוס התרעלה עד תום, וכאשר חשבנו כי בא האבדון על עמנו, ונתמלאנו ייאוש והשלמה עם המציאות, פתאום האיר המזרח: "ברקאי!" קרן תקווה חדשה האירה את נשמתנו הנמקה והעגומה, והתחלנו שוב לחיות.

סוף־סוף זכו דמעותיה של רחל אימנו למענה אצל הקב"ה, עם דמעותיהם של ילדיה, שרידי הרדיפות היתומים. הם פרצו את שערי השמיים ועוררו את חסדו של ה'. והוא אמר לרחל: "מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב: וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (ירמיה לא, טו–טז).

והנס התרחש. כמו ביציאת מצרים, נשא אותנו ה' "עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים" (שמות יט, ד). אבותינו יצאו מקבריהם והמלאכים ירדו מן השמיים ויחד ניהלו את מלחמתנו עד לניצחון, והתאחדו איתנו ל'שירה' הא־לוהית.

העולם האזין ונדהם, והתחיל לירוא אותנו. אנגלייה שלחה את ציי האוויר והים, צבאות וטנקים, כי הרגישה מאוימת על ידי דוד הקטן. ושערי ארץ ישראל, שהיו נעולים בפנינו 2,000 שנה נפתחו לפנינו לרווחה.

בהתלהבות שאין דומה להּ, בשמחה ובאושר הסתערו ההמונים על הארץ, נישקו את אדמתהּ וחיבקו את אבניה, כמו ילד ששנים רבות טופל על ידי מינקת, ופתאום מרגיש את זרועותיה של אימו.

בדמעות ובדם הרטיבו את אדמת הארץ וכך העניקו להּ את חותם הנצחיות. הארץ שוב שייכת לנו, והקינות של ירמיה, יהודה הלוי ואבן גבירול נהפכות לשירי שמחה.

איש מאיתנו לא חלם בתקופה האחרונה שחלומנו וגעגועינו יתגשמו מהר כל כך. רק עַם שהניסים ליוו אותו כל ימיו, יכול היה לחוות נס גדול כזה.

המאורעות התרחשו במהירות הבזק ונסתיימו בצורה נפלאה עבורנו. תקופה חדשה נפתחה בהיסטוריה של עַם ישראל מבלי שנהיה מוכנים לכך, ונתפוס את המשמעות המלאה של התמורות האלה.

נשווה בין פסח שעבר לפסח זה! איזה הבדל בחיים שלנו! מעבדי עולם נרדפים, או במקרה הטוב נסבלים, הפכנו סוף־סוף לבני חורין, לעַם ומדינה מוכרים על ידי כל עַמי העולם.

המועד היפה והנשגב ביותר בחיי היהודי הוא ליל הסדר, אשר בו הוא שוכח את צרות היום־יום שלו ואת כאבו הנצחי. הוא פושט את בגדי הגלות ויושב לשולחן הסדר ומרגיש עצמו בן חורין ומאושר. באיזו שמחה ובאיזו התלהבות נשב השנה לליל הסדר וניתן שבח והודיה לקב"ה ששחרר אותנו ואת ארצנו, ושלח לחשכתנו אור גדול כזה. נשתה ארבע הכוסות לסימן ארבע הגאולות – האישית, הלאומית, הנפשית והמצפונית.

לא עוד בהיסוס ובגמגום, אלא בלב מלא ושמח נוכל לתת לילדינו את התשובות על ארבע הקושיות של "מה נשתנה": "פעם היינו עבדים, ועתה בני חורין", ללא יראה ובלי אפוטרופסות זרה, חומרית או רוחנית.

איפה היה או יש עכשיו עַם בעולם, האוהב במידה כזאת את האידיאלים של החירות, מעריך אותם ומקדש אותם? בשביל היהודי החירות היא הכול. לכן גם אין יום טוב שחוגגים אותו בשמחה כזאת כמו פסח, הנושא את החותם של "זמן חירותנו".

אלה אשר הגיעו לארץ ישראל אחרי נדודים ארוכים ממחנות הריכוז, מרגישים עצמם כמי שקם לתחייה. הרי כמעט שאי אפשר להביע במילים את הידיעה שמעתה יוכלו לחיות בארצם שלהם ללא מורא ובין אחים.

אשרי הָעָם, שמעולם לא ויתר על תקווה זו למרות כל תקופות הלחץ והסערה שעברו עליו. אשרי הדור שלנו, שאחרי כל כך הרבה קורבנות, זכה לחיות כאזרחים יהודים חופשיים במדינה יהודית חופשית.

אבל בשיכרון השמחה אסור לנו לטעות בהבנת משמעות החירות. הרי אנו מדברים על "חירות יהודית", אשר אותהּ אסור להפוך למשהו חילוני ולמדוד אותהּ בקני מידה של העולם. חירות יהודית אין פירושהּ להיות משוחרר מכל הכבלים וההתחייבויות, גם המוסריים, אלא להפך! דבקות במוסר גבוהּ, באמונה ובמסורת האבות. אבל נהיה חופשיים מהשפעות זרות, מדרכי חשיבה זרות ומחיקוי מנהגים זרים. אנו עשירים מאוד בכוחות ובנכסים רוחניים, ורק בארצנו שלנו תהיה לנו האפשרות להתפתח בצורה חופשית ולהעלות את אוצרות הרוח שלנו לרמה הגבוהה ביותר.

כל מה שהקרבנו עד כה על מזבחות זרים, עלינו להקריב עכשיו על המזבח היהודי ולשרת בכך את הָעָם היהודי. אבל בכל מעשינו ומחדלינו אסור לנו לשכוח דבר אחד – את התורה!

"אין עַמנו עַם אלא בתורתו" אמר רבי סעדיה גאון. "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי" (מלאכי ג, כב) מסיים הפרק האחרון בנביאים. חג הפסח הוא מדרגת ההכנה לחג השבועות, אשר בנה את הגשר לסיני. גשר זה עלינו לבנות עכשיו בכניסתנו אל המדינה היהודית. עלינו לחזק את יסודותיה, ואלה יבטיחו לנו את קיומנו הנצחי בארץ ישראל. השחרור הנוכחי הוא רק שלב ראשון בגאולה האמיתית, שנזכה להּ במהרה: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה!"