חזון, תורה, ואמונה מתוך הסערה
עם מתעורר
הרב ירחמיאל אליהו בוצ'קו זצ"ל
אחרי אלפיים שנים
א
בפעם השנייה בהיסטוריה שלנו מאז הגלות, חגגנו את "זמן שמחתנו" במצב רוח מרומם, נלהב ונרגש מתוך התודעה שהתרחש אצלנו משהו יוצא מן הכלל גדול, שהוא נקודת מפנה בחיי היהדות ובהיסטוריה היהודית. סוף־סוף יכולנו לנשום לרווחה, חשנו הקלה מסוימת בליבנו הכבד, ונפשנו המלנכולית התעוררה לחיים חדשים. את השמחה הכרנו רק כ'מושג' השייך להיסטוריה העתיקה, אבל לא חשנו אותהּ בעצמנו, כמו שהעיוור איננו מבין את מהות אור השמש. הכלא שבו היינו אסורים במשך 2,000 שנה הקהה את רגשותינו והרגיל אותנו למצוקה הפיזית והנפשית. התקווה לגאולה לא פגה מעולם, אבל תמיד ראינו אותהּ בעתיד הרחוק וחשבנו כי רק דורות מאוחרים יותר יזכו לראותהּ. מעולם לא עלתה בנו המחשבה שדורנו יזכה לחוות את תחילת הגאולה וליהנות ממנה. חשבנו כי ההמתנה להתגשמות חלום עתיק זה תהיה ארוכה מאוד, מאחר שלא אנו ולא התקופה היינו בשלים לקראתהּ.
ובכל זאת, הבלתי אפשרי נעשה אפשרי, והבלתי ייאמן זכה להתגשמות מסוימת. היה נחוץ לשם כך ששלגון סוער יתמוטט על העולם, שהפך את חשיבת בני האדם ועיצב את החיים בצורה חדשה לגמרי. העמים התאספו לקבוצה חדשה וניסו להעניק לחיים צורה חדשה.
סערה זו הותירה חותמהּ גם בנו. היא הזעיקה אותנו ואילצה אותנו להתבונן בעיניים בהירות בסיטואציה החדשה ולהפיק את הלקח ממנה. עשינו כך והתוצאה הייתה שארץ תקוותנו, שבמחשבתנו הייתה רחוקה מאיתנו אלפי מילין, נעה לקרבתנו הסמוכה ביותר. פירושו של דבר, שנעלם כל מרחק, ונפרץ כל מחסום בפני דחף החירות שהיה בתוכנו כל העת, אבל היה רדום, וכעת התעורר. ואם נפנה מבטינו למזרח, אנו כבר מאמינים, שאנו רואים את שמי התכלת של ארץ ישראל ומרגישים את קרני השמש שלה. איזו שמחה ואיזו צהלה!
אנו מדגישים כי עד כה היה המושג 'שמחה' מילה זרה מבחינתנו. ביטאנו אותו בצורה אוטומטית. וכאשר שתינו יין, הרגשנו בפינו מרירות לענה, וליבנו היה מדוכא משום שחיינו בעולם שבו שונאים ורודפים אותנו, ובמקרה הטוב ביותר סובלים את קיומנו. אומנם מטיפים בכנסיות בכל יום ראשון על אהבה ואחווה, אבל בלבבות מלאי שנאה – רעיונות כאלה לא יכולים למצוא להם הד.
בגלל היותנו עַם ללא מדינה, משום שגורשנו מארצנו – התבסס בתודעת הגויים הרעיון שאנו גזע נחות, שהא־לוהים וההיסטוריה דנו אותו לסבל, ומי שמענה אותנו ממלא "שליחות" מסוימת.
היום איננו רוצים לחשוב עוד על אושוויץ, אף על פי שהשואה השאירה בלב כל אחד מאיתנו פצעים עמוקים שטרם הגלידו, שהרי כמעט כולנו איבדנו שם הורים, ילדים, אחים ואחיות. מקור דמעות זה לא ייבש לעולם, ופצע זה לא יגליד, כי קברות ההמונים, המקומות היהודיים החרבים וההרוסים עדיין עומדים לפנינו ומציתים כעס בוער בליבנו, לא רק כלפי רוצחי ההמונים ומפקדיהם אלא גם כלפי האנושות הקרה כקרח והמאובנת, שצפתה מן הצד ברדיפה ובשחיטה החייתית של בני האדם ולא גילתה שום רגש של רחמים והשתתפות בצער. העשן המיתמר של המשרפות לא החשיך את האופק שלהם. הם עצמו עיניהם כדי שלא לראות אותו.
לא נשכח לעולם אדישות זו של הגויים, אף אלה שסבלו בעצמם את הטרור הנאצי.
אבל היום איננו רוצים לדבר על כך. אנו רוצים רק להשליך מבט לאחור על השנים שלאחר המלחמה, אחרי שהצליחו העַמים שסבלו תחת העריצות הנאצית, לסיים את ריצת האמוק ולחסל אותהּ. רגש של נשימת הקלה עבר בעולם, ובמיוחד אצלנו היהודים התעוררו תקוות גדולות.
בתרועות ניצחון צעדו הגויים המנצחים מניפים אל על את דגליהם הגאים, שעליהם התנוססו המילים "חופש" ו"שחרור". ואנחנו בטחנו בסיסמת החופש הזאת וסמכנו על מי שהניפוה בגאון, חשבנו שגם שעתנו הגיעה וכעת נזכה ונשיג מעַמים אלה את חירותנו ואת הצלתנו.
ואז באה "יציאת אירופה 1947" וסטרה על פנינו, וכל האשליות והתקוות שלנו נמוגו. אלפי אנשים ונשים, זקנים וילדים, נדחסו לתוך אונייה אחת, שבקושי יכלה להכיל עשירית ממספרם. הם שכבו בהמוניהם באונייה וחוו סבל איום ונורא. וכאשר נאלצו להימלט מרדיפות המטוסים והאוניות של האנגלים שארבו להם וריגלו אחריהם כוחם לא עמד להם, והם נפטרו בדרך.
סוף־סוף, אחרי מאמצים כבירים, הם הגיעו לארץ בשארית כוחותיהם. כמה גדולה ועצומה הייתה שמחתם של אנשים שבורים, נפחדים ומיואשים אלה, שנראו רק כצללים של בני אדם. שמחה וריקודים החיו את נפשותיהם הנמקות והם התכוננו לעזוב את הכלוב שבו היו דחוסים שבועות רבים ולדרוך על אדמת הקודש, לנשק את אבניה ולנשום את אווירהּ. ואז באה הפקודה מבווין קשה העורף: חזרה, חזרה! לאן? לגיהינום, למחנות הריכוז – אותם מחנות שהאומללים שבורי הלב האמינו, שנפרדו מהם לנצח.
טרגדיה נוראה התרחשה. המיואשים, שתקוותם האחרונה נגזלה מהם, קפצו לים, ואלה שגלי הים לא טרפו את גופם – דעתם נטרפה עליהם. אבל "משחררי העולם" האנגלים לא שמו לב אליהם. שישה מיליון יהודים אבדו זה כבר. אם יאבדו עוד כמה אלפים – למי אכפת?!
"יציאת אירופה 1947" היא כתם של חרפה ובושה שלא יימחה מן הָעָם האנגלי לעולם, כתם שהשפעתו עלינו הייתה הרסנית ביותר – את שביב האמונה באנושיות של בני אדם, שעוד הבהב בנו, הוא כיבה. ואיך יכולנו לחוג את סיום המלחמה, כאשר ראינו כי רק השיטות נשתנו אבל האנושות לא השתנתה במאומה?!
כיצד יכולנו להרגיש שמחה כאשר ראינו את המשכיות הגלות וחווינו אכזבה אחרי אכזבה?
ב
אבל השנה זה אחרת. פתאום זרחה שמש במזרח, העננים הקודרים הסתלקו, והארץ שהייתה נעולה בפנינו באלפי מנעולים וטנקים אנגליים פתחה את שעריה. גם האומללים של "יציאת אירופה 1947" שנשארו בחיים יצאו שוב בדרכם לארץ והפעם נתקבלו בהּ בצהלה. אלה הגיבורים ששברו את רצון הברזל של האנגלים, ומדי יום אלה אלפי מאושרים שהופכים את המולדת הישנה למולדתם החדשה. מי שואל על דירה, מיטה, שולחן או כיסא? האוויר, האוויר החופשי, נותן להם את הכול, כל מה שהם צריכים. היהודי הכפוף תמיד, השבור בנפשו ומושמץ, בא עכשיו לכל ארצות אירופה בלב חופשי, במבט גאה ובראש מורם. שמו "ישראל", והדרכון שלו נושא את השֵם "ישראל". היטלר הפך את "ישראל" לשֵם של חרפה, והיום הוא גאוותנו ועליו תפארתנו.
והעולם מתבונן בנו מלא התפעלות והתפלאות. המנודים של אתמול הם גיבורי היום, והָעָם הבזוי – הכול מטפלים בו כעת ביראת כבוד. כי כוח ועוצמה הם הלשון שמבין העולם ומי שמנצח, מעריצים אותו.
כיצד זה קרה?
שני גורמים פעלו כאן: בראש ובראשונה – הנס. כמו ביציאת מצרים חווינו גם ניסים גדולים: מצרים נסו מפני בני ישראל, ו"גיבורי" הליגיונים הערביים, המצריים והעיראקיים ראו סיור יהודי ונמלטו לאלפיהם. נפלו עליהם יראה ופחד, כפי שכמעט ולא ידוע בהיסטוריה של המלחמות. מלאי תודה עלינו לשאת שבח והודיה לקב"ה על כל החסדים שגמל עימנו.
הגורם השני היה הכוח היהודי עצמו ונכונות ההקרבה של היהודים שאין כמוה בשום עַם. צעירים בני 16 התנפלו על הטנקים האנגליים ופוצצו אותם ברימוני יד. הם ידעו שייתכן שלא ישובו משדה הקרב, אבל ידעו שבפעולתם יעצרו את התקדמותו של האויב ויצילו חיי רבים, והיו נכונים בלב שלם לשאת במחיר. "בְּדָמַיִךְ חֲיִי" (יחזקאל טז, ו) – בחייהם ובדמם העניקו לנו את החיים ושחררו את ארצנו.
גיבורי ירושלים, טירת צבי וגוש עציון ייכנסו להיסטוריה היהודית כמו גיבורי המכבים.
הנס של שמשון, שהיה כבול בשרשרות ועיניו מנוקרות, התרחש שוב בזמננו. כאשר הרגיש, כי כוחו חזר אליו, ניפץ את השרשרות כאשר הוא קורא "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'" (בראשית מט, יח). השרשרות ניתקו, והחומות נפלו ואלפי אויבים נקברו תחת ההריסות.
היהדות שנחשבה למתה זה כבר התעוררה לחיים, הרגישה את כוחהּ הישן, קרעה את השרשרות והכתה את אויביה.
ישראל רשאית היום לחוג את השלב הראשון של שחרורהּ ולקוות אל ה', כי בקרוב יבוא יום הגאולה השלמה וההצלה. נבנה את מקדשנו ונעלה לרגל לירושלים שלנו.
והיום, מה מוטל עלינו לעשות ואילו תפקידים ניצבים לפתחנו?
על כולנו להצטרף למאבקם של אחינו בישראל, שטרם הסתיים, ולהעמיד את כל כוחנו החומרי והרוחני לשירות הארץ הקדושה.
אסור לנו לתת לעניינים להגיע לידי כך שיאמרו: "הניתוח הצליח, אבל החולה מת". מבצע המלחמה של אחינו היה מעשה ניסים, ועכשיו עלינו לבצע מעשה ניסים של שלום, כאשר אנו מסייעים לבנות את הארץ ולשכלל אותהּ. במלחמה ניצחנו, ועכשיו עלינו לנצח בשלום ולהפוך את שממת הנגב, שבהּ נשפך דם יהודי רב כל כך לאזור פורח. עלינו לבנות את ארץ ישראל רק ברוח התורה, אז יהיה הבניין לנצח, כי התורה היא נשמת ישראל, ואז נחוג בלב מלא את "זמן שמחתנו" ונשיר "שישו ושמחו בשמחת התורה".