אור היהדות - שבת שובה

חטא האדם הראשון

מעתה נבוא להבין את כוונת המדרש בעניין ראובן:

שאלנו הלוא אדם וקין כבר עשו תשובה לפניו ולמה נאמר בראובן שפתח בתשובה תחילה?

אבל כשנתבונן בחטאם ובתשובתם של אלה נראה מה צדקו דברי המדרש ושאין כל דמיון בין תשובתם לתשובתו של ראובן.

חטאו של אדם הראשון הוא החטא הגדול ביותר בעולם. כל התורה שלו לא היתה אלא ספר אחד בלבד. בשעה שלנו יש תורה שלימה, הכוללת מצוות ועבירות רבות. ויש לנו שולחן ערוך ותשובות לרוב. ואילו ספרו של אדם הראשון הצטמצם בפרק אחד, ופרק זה מתמצה בשורה אחת ועיקרה של השורה אינו אלא שתי מלים — עץ הדעת.

באי קיום תורה קלה ומצומצמת כזאת אפשר להבחין בקלות דעת שאין למעלה הימנה. והקב״ה גזר עליה מיתה כעל עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. והנה בכל עבירה ישנן ג׳ נסיונות: א) לפני העבירה; ב) בשעת העבירה. ג) לאחר העבירה.

א) לפני העבירה יקום כגיבור נגד היצר המסית, יראה בעין פקוחה את הרשת שהיצר פורש לרגלו כאשר ביאר הבעל־שם (כתר שם טוב סי׳ עח): “השוחט חייב משום צובע״ (שבת מה,א) — כלומר, היצר השטן יודע יפה את חכמת הצביעה וערמתה עד שהוא עושה משחור לבן ומלבן אדום, כן הוא עושה מעבירה מצוה. ודרושה ראייה חזקה ובהירה כדי להינצל מן הפח. וכמו כן אמרו חז״ל (אבות ד, א): “איזהו גיבור הכובש את יצרו”. כלומר לא דבר קל הוא לנצח את היצר — “יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום… ואלמלא הקב״ה שעוזר לו אינו יכול לו״ (סוכה נב,ב); ו״צדיקים נדמה להם כהר” (שם, א), ודרושה גבורה אמיתית, עוז של נמר וגבורת ארי כדי לנצח את היצר.

ב) הנסיון שבשעת עבירה הוא לאחר ההיאבקות עם היצר כשהוא נופל שדוד ומנוצח אז ירגיש לפחות מה שהוא עושה, ואמרו חז״ל: “אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים — ויעשה מה שלבו חפץ” (קידושין מ,א). מכאן רואים שתחילה חייב אדם לאזור כל כוחותיו ולהילחם ביצרו, אך אם לא עלה בידו לשבור את כוח התאוה הרי לפחות עשה את שלו ולחם בחירוף נפש וברוח גבורה, ורחמנא לבא בעי. ואם בשעת העבירה הוא רואה שנפל ביד היצר אז לפחות החרפה והבושה תכסינה פניו ולבו יכאב.

ג) והנסיון אחרי העבירה, כשהיצר קיבל את שלו והתאוה נתמלאה, אז לפחות חייב האדם להינחם ולהתחרט, להכיר בנזק הגדול שגרם לנפשו, איך ירד פלאים ומכר את נפשו בעבור נזיד עדשים, בעד תאוה נמבזה; איך החליף עולם עומד בעולם עובר, אושר נצחי בחיי שעה ותענוגי בשרים, דבר יקר מאד המיר בהבל הבלים, ואחרי חשבון נפש זה יתעורר לתשובה, יקבל על עצמו תענית וסיגופים והחלטה גמורה שלא לחטוא עוד.

אמנם מי שמוסר את עצמו ברצונו הטוב בידו של השונא בלי להרים יד ורגל, בלי לעשות איזה נסיון של הגנה עצמית ושל התקוממות נגדו, ושלש אלה לא יעשה — לא לפני, לא בשעת העבירה ולא אחריה — הרי הוא נקרא בוגד ואחת דתו להמית.

וחזיון זה אנו רואים אצל אדם הראשון וקין. ברגע הראשון כשהאשה לקחה מפריו של עץ הדעת ואכלה ונתנה גם לאישה, מיד אכל בלי שום שאלות וספקות ובלי שום רגש של בושה וחרדת לב, כאילו מעולם לא נאסר הדבר עליו; ועוד הוסיף חטא על פשע, כי גם לאחר החטא הוא לא הראה שום סימנים של נוחם וחרטה, אלא נשאר באיולתו, נענה ואכל ואחר כך אמר לא פעלתי און. על השאלה הקשה והתביעה של הקב״ה (בראשית ג, יא): “המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת”? השיב בשויון נפש ובאדישות גמורה (שם, יב): “האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואכל”. הזהו תירוץ לפני הקב״ה? כלום מתאימה התנצלות כזו לאדם שראה מסוף העולם עד סופו, דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו? לפי המדרש (בראשית רבה יט, יב) אמר אדם: אכלתי ואכל עוד, ובדבריו אלה הרי עבר כל גבול והשתרש בחטא כאילו לא הרגיש כלל מה חמור מעשהו, כי הלוא אין אדם מעז פניו לפני בעל חובו, וכאן נהג ככופר במזיד ועושה בכוונה להכעיס את בוראו. במובן ידוע צדקו דברי אלה, האומרים, שאדם כופר היה (עי׳ סנהדרין לח,ב), ולאופן היותר טוב — היה מקטני אמנה, כי לולא זאת, היינו לו האמין שהקב״ה צופה כל הנסתרות, לא היה מתחבא בתוך עצי הגן.

אמנם בסופו של דבר עשה תשובה אבל זוהי התשובה הנחותה ביותר. אחרי שגורש מגן עדן וראה לנגד עיניו את המיתה, את להט החרב המתהפכת וחש בקללת ה׳, “ארורה האדמה בעבורך… וקוץ ודרדר תצמיח לך… עד שובך אל האדמה… כי עפר אתה ואל עפר תשוב” (בראשית ג, יז־יט), אז נפקחו עיניו לראות שע״י החטא נפל מדרגתו, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, אז הבין שאיבד אבדה מדעת וגרם לעצמו ולכל העולם מיתה עולמית.

גם לתשובה נחותה זאת, לא הגיע אלא אחרי התוכחה של הקב״ה ואחרי שהקב״ה קרא אליו קריאה החודרת אל הנפש “איכה”? אתה בן אדם, יציר כפיו של הקב״ה, איך מלאך לבך לעשות כה, ואיך לא חסת על נפשך ועל נפש כל הדורות העתידים לצאת ממך ואיך נטית מדרך הטוב, מאסת בחיים ובחרת במות?

קריאה זו שיצאה מפיו של הקב״ה פילחה את לבו והכתה אותו מכה ניצחת עד שלא יכול לקום ולפתוח את פיו. אך בסוף קיבל את ידו הפשוטה של הקב״ה לתשובה. ואמנם תשובה זו נתקבלה כמו שנתקבלה תשובתו של מנשה, אבל מה ערכה של תשובה הבאה מתוך דחיפה של אחרים ומתוך סיבות חיצוניות?

גם אצל מנשה לא הסכימו המלאכים לקבל את התשובה וטענו בצדק האם אפשר לרוצח נפש להתנצל ולומר חטאתי? אבל הקב״ה חתר לו חתירה מתחת לכסא הכבוד (עי׳ ירושלמי סנהדרין י, ב).