אור היהדות - פסח

זמן חירותנו

“מניין לתחיית המתים מן התורה? שנאמר: ׳אז ישיר משה׳ שר לא נאמר אלא ישיר” (סנהדרין צא,ב). חג הפסח הוא החג היותר חשוב והיותר יקר לנו, הואיל והוא יום יצירת עמנו, יום שבו ניתנה לנו חירותנו, כי בלי חירות אין עם כשם שאי אפשר לחיות בלי אויר ובלי נשימה, ועם כי יחרב מי יבנה אותו? על מהותה ודרכה של החירות מספרת לנו התורה בפרשת נח:

א. “ויפתח נח את חלון התיבה. וישלח את היונה” וגו׳ (בראשית ח, ו־ז), וזמן מה אחרי שמצאה עלה זית ״לא יספה שוב אליו עוד״ (שם, ים באמרה: “יהיו מזונותי מרורין כזית בידו של הקב״ה ולא מתוקין כדבש בידי בשר ודם” (רש״י לפי עירובין יח,ב). כשאך שאפה רוח חירות מחלה היונה על מזונותיו של נח ועל כל טרחתו.

ב. בפרשת משפטים אומרת התורה על עבד שנמכר ואינו יוצא לחירות בשש (שמות כא, ו): “ורצע אדוניו את אזנו במרצע” על שנעשה עבד לעבדים.

ג. בפרשת תשא נאמר שהלוחות היו כתובים באצבע אלוהים (שמות לב, טז): ״מכתב אלוהים חרות על הלוחות״ ואמרו חז״ל (אבות ו, ג): “אל תקרי חרות אלא חירות”. אנו רואים שכאשר חז״ל רצו לתאר את מהותה וערכה של תורתנו הק׳ לא מצאו ביטוי יותר נאה ויותר נעלה מחירות. ואכן נתנה לנו התורה חירות אמיתית, ושקר דוברים אלו האומרים, כי התורה ממעטת בחירותנו ושוללת ממנו את חופשתנו. אדרבה, אין לך בן חורין גדול יותר ממי שמקיים את התורה ומשחרר עצמו מן הכבלים הפנימיים ומן התאוות המשעבדות את כל גופו. כמה פעמים שמעתי מאנשים שונים המקנאים במי שיש לו אמונה ויש לו ביטחון בה׳, והם עצמם חסרי יסוד, ביסוס וחיזוק בחיים, ואם עובר עליהם איזה גל הוא דוחפם עד לתהום.

ד. כשקילל נח את כנען לא מצא קללה רעה יותר מעבדות (בראשית ט, כה): “ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו”.

ובאמת, אם אדם מוחל על חירותו הנפשית, על רצונו הוא מוחל, והנהו בידם של אחרים כחומר ביד היוצר, העושים בו מה שלבם חפץ כבאיזה מכשיר אוטומטי.

ואם בחירות פרטית כך, בחירות כללית של עם שלם על אחת כמה וכמה, כי איך אפשר לו לעם להתקיים בלי חירות, הלוא החירות היא היסוד של חייו והבריח התיכון של קיומו.

מדברי ימי העמים אנו יודעים, שעמים שונים היו נכנעים ומשתעבדים זה לזה ועובדים זה לזה, אולם לעבדותנו ושיעבודנו במצרים אין דוגמה בכל העולם ובאיזה זמן מן הזמנים.

התורה מספרת לנו, שיעקב ובניו ירדו מצרימה כאנשים חפשים, ופתאום “ויקם מלך חדש” איזה “פיהרער”[1] אשר לא ידע את יוסף ואת כל הטוב והגמול שעשה לעמו ולארצו, והוציא את ישראל מן הכלל והצהיר על תורת הגזע המבדילה בין עמו לעמנו. מלך זה הוציא כל יום פקודות חדשות וגזירות מגזירות שונות המחפירות כבוד עמנו ומורידות כבודנו עד לעפר; את בנינו השליך אל היאור ובדם בנותינו רחצו קציני העם.

עד שבאו מים עד נפש וצעקת ישראל עלתה לשמים, ואז שלח להם הקב״ה את משה.

ועל זאת אנו אומרים בהגדה של פסח: “לפיכך אנחנו חייבים להודות… למי שעשה לאבותינו ולנו… הוציאנו מעבדות לחירותו מאפלה לאור גדול ומשיעבוד לגאולה ונאמר לפניו שירה חדשה”. כן, כל יום ויום אנו חייבים לשיר שיר חדש ובכל יום אנו חייבים להרגיש את הטוב ואת האושר, את הגמול ואת החסד שעשה ה׳ לנו, ואילו לא הוציאנו ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו היינו משועבדים לפרעה במצרים.

אם נשים פנינו לארץ אדום, כלומר לרוסיה האדומה, אז חיל ורעדה אוחזים אותנו לראות איך מיליוני יהודים, סלתם ושמנם של ישראל, הטובים והמעולים שבתוכנו, שמהם יצאו תורה ואורה, צדקה וחסד למכביר לכל ארצות תבל — איך הם כולם מחוסרי לחם, שבורים ורצוצים, בלי שבת ובלי יום טוב, בלי סוכה ובלי מצה, בלי תפילין ובלי כשרות.

הם יושבים בבית סוהר אחד גדול ובשעה שאנחנו קוראים ב״הגדה” הם אומרים קינות, ובפולין הארורה יושבים ומטכסים עצה איך לשלול ממנו את נשמתנו. כמו שאמר גרבסקי* י״ש שפולין לא תלך בעקבותיה של רוסיה, היא לא תשחוט אנשים ונשים אלא תגזור על ישראל גזירות קשות ורעות עד שתפסיק את כל מקור חייהם, וממילא ימותו ברעב. ונבואתו נתקיימה ביתר שאת, כי לא זו בלבד שלוקחים מהם את מקור חייהם אלא גם מכים אותם מכות אכזריות ועושים בהם פרעות עד שארבעים אחוז מיהודי פולין נזקקו בפסח לתמיכה מקופת הצדקה.

(מאמר זה נכתב לפני מלחמת העולם השניה בזמן עליית הנאצים ימ״ש לשלטון. )

ובארץ אשכנז — ארץ הדמים, שבני אדם נהפכו בה לחיות־יער — אין מלים לתאר את הטרגדיה הנוראה העוברת בה על עמנו, כמו שאנו אומרים באקדמות: אילו נעשו כל רקיעי עלמא גויל, כל הימים דיו וכל דיירי ארעא ספרי ורשמי רשוותא — לא יוכלו לתאר ולצייר את החורבן הנורא, איך בני ישראל אלה שעמדו על הר גבוה — נפלו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.

דומה ארץ אשכנז בכל פשעיה לארץ מצרים! בארץ מצרים נתנו ישראל את הדם על שתי המזוזות ועל המשקוף לאות וגם עכשיו עושים כן, אבל לא ישראל אלא הנאצים ולא בדם טלה אלא בדם אדם עושים סימנים מובהקים על בתי ישראל. וכמו בחלום פרעה אכלו הפרות הרעות, את היפות כן חולמים האנטישמים דהשתא שאנו הפרות הרעות. עם ישראל הקטן, אוכל את היפות — העמים החזקים.

במצרים בנו בני ישראל פירמידות גבוהות פיתום ורעמסס, הם השקיעו מאמץ עליו בבנינה של מצרים ומה גמול גמלו אתם בעבור זה? וימררו את חייהם!

גם אנחנו בנינו פירמידות גבוהות במשך ימי גלותנו, לקחנו חבל בכל ענייני התרבות, בכל לבבנו ונפשנו התמסרנו לכך, את מיטב שנות חיינו הקרבנו על מזבח הקולטורה ובמה הם משלמים לנו? — במרור!

ואף שמרור נעשה הרגל וטבע שני אצלנו ואין הוא יורד מעל שולחננו, הרי בכל הלילות והתקופות אכלנו גם שאר ירקות — שונאינו נתנו לנו ארכה, אבל עכשיו כולו מרור, מרור בלבד ובלי שום הפסקה. אמנם ישנם שני מיני מרור — מרור מגולה ומרור מכוסה, ואם אנחנו בני שווייץ ובני צרפת חושבים שבנו לא תגע הרעה ואנו נשב בהסיבה השקט ובטח — אנחנו טועים טעות גדולה. אמנם אין מושיטים לנו עדיין מרור מגולה אבל מרור מכוסה מעין כורך יש לנו כבר במידה גדושה; הם חורקים עלינו בשיניהם ומביטים עלינו בבוז, מתרחקים ממנו כמנודה ותולים בנו בוקי סריקי שאנו אשמים בכל המשבר העולמי. לשונאי ישראל שמות שונים בכל אתר ואתר אבל כולם כאחד, שמו להם למטרה להוריד את כבודנו ולהשפיל אותנו עד לעפר. דוד המלך מתמרמר וצועק אל ה׳ (תהלים פד, ד): “גם צפור מצאה בית ודרור קן לה”. לכולם יש מקום מנוחה בעולם הגדול והרחב, לכולם יש מקום מפלט מאת רודפיהם ואנו ״עוברים בעמק הבכא״ (תהלים פד, ז); עוברים אנחנו מארץ לארץ ומעיר לעיר, ואם אנו חושבים ומקווים שמצאנו מקום מנוחה חדש הרי מיד אנו עומדים על טעותנו, כי גם רודפינו מלווים אותנו בדרכנו ובמקום שבאנו כבר מצאנו אותם שם; עוד לפני שהגענו כבר תקעו הם את אוהלם שם. כן אנו עוברים בעמק הבכא וכל דרכינו במשך גלותנו זרועות רבבות חללים — נפשות ישראל, והאדמה רטובה בדמנו, “מעין ישיתוהו” (שם), מדמעות העשוקים שאנו מוצאים בכל מקום.

איה איפוא חירותנו?

[1] נשיא אנטישמי של פולין.