אור היהדות - שבועות
הרב ירחמיאל אליהו בוצ’קו זצ”ל
עם ישראל ותורתו
אי לאו האי יומא
“דרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא בריך רחמנא דיהיב אוריאן תליתאי לעם תליתאי על ידי תליתאי ביום תליתאי בירחא תליתאי” וכו׳ (שבת פח,א).
ופירש״י ד״ה אוריאן תלתאי: תורה נביאים וכתובים, ובד״ה לעם תליתאי: כהנים לויים וישראלים; על ידי תליתאי — משה תליתאי לבטן, מרים, אהרן ומשה. ויש להבין מאי נפקא מינה אם היה שלישי או ראשון לבטן.
וכן צריך להבין את הצירוף של נביאים וכתובים לתורה, הרי הנביאים מוכיחים על ירידת ישראל, בדבריהם אנחנו מוצאים דברי תוכחה ובשורות רעות על חורבן הארץ והאומה. א״כ ברכה זו מה משמעה.
ונראה הסבר הענין.
לכל חג צביון ואופי מיוחדים. פסח — חג חירותנו, סוכות — חג שמחתנו. בחג השבועות אנו מסתפקים בקביעה סתמית ׳זמן מתן תורתנו׳ בלי להדגיש צביון מיוחד או מהות מיוחדת של החג.
אולם באמת בקביעתנו ׳זמן מתן תורתנו׳ אנחנו מביעים הדעה, שחג שבועות כולל גם חג חירותנו וגם חג שמחתנו. במלחמה יש שני סוגים של תרועת נצחון, — תרועת נצחון של התקפה ותרועת נצחון של הצלחה בהגנה. א) אם עלה ביד הלוחמים לחדור אל מדינת האויב, לכבוש עמדה אחר עמדה, מבצר אחר מבצר עד לכיבושה המלא, אז אין קץ לשמחה ולקול ענות הגבורה. העם המנצח מריע תרועת נצחון. מעתה כל העמים יפחדו מפני גבורתו וחוזק ידו, והוא יוכל למשול כאוות נפשו. ב) אם עלה בידי העם הנכבש להדוף את האויב, לגרשו מן העמדות שתפס, לשחרר את הארץ מן הכובש המחזיק בה בכוח, אז יריע תרועת נצחון. הסוג הראשון הוא תרועה של נצחון כבוש, הסוג השני הוא תרועה של נצחון שחרור.
בחג הסוכות אנו חוגגים חג של כיבוש. עלה בידינו לכבוש את הארץ מידי הכנענים כפי שהקב״ה הבטיח לאבותינו. אך אין אנו קוראים את החג “חג הכיבוש”, אלא “חג הסוכות זמן שמחתנו”, אנחנו שמחים כי זכינו לקצור את תבואת ארצנו. אין אנו מדגישים את הכיבוש, אין תעודתנו ומגמתנו כיבוש
ארצות זרים, די לנו בארץ ישראל ואין אנו רוצים להרחיב את גבולנו ולקחת ארצות מיד אחרים, כי עם של שלום אנחנו, “ה׳ יברך את עמו בשלום”.
אנו מסמלים את חג שמחתנו על ידי הסוכה — סוכת שלום ומתפללים “ופרוס עלינו סוכת שלומך”. הסוכה גם רומזת לנו על דירת ארעי, פי׳ כל העולם אינו אלא דירת ארעי, ולא כדאי לנו להתעסק בכיבוש של ארצות בעולם הארעי הזה, אלא להשתדל לכבוש ולהשיג יעדים נצחיים הקיימים לעד ולעולמי עולמים.
בחג הפסח אנו חוגגים את חג השחרור, ניתוק המוסרות וכבלי הברזל שהמצרים שמו על ידינו ורגלינו. בחג הפסח אנו תוקעים תרועת נצחון שאחרי מאתים שנה של מלחמת הגנה, של מאבק השרדות, עלה בידינו ע״י תפילותינו וצעקותינו אל ה׳ להיוושע ולצאת מארץ הגלות. לחג זה אנחנו קוראים בשמו האמיתי — חג “זמן חירותנו”. כי אין לך דבר יותר גדול ויותר נאה מחירות, חירות הגוף והנפש כמו שאין דבר יותר קשה ויותר מגונה מעבדות.
לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוח ה׳ ממרום הוציא אותנו משה ממצרים. ולכן אנו מצווים להזכיר יציאת מצרים יום יום בבוקר ובערב, כדי לזכור כי הכל היה נס מן השמים וע״י אתערותא דלתתא.
אשרי העם שזכה לקבל את חירותו הפנימית והחיצונית ובגאוה אנחנו מניפים את דגלנו דגל חירותנו.
עתה, נחזי אנן את חג השבועות, חג מתן תורתנו, כוונתו, מטרתו ומהותו של החג הזה מכוסות ממנו. האם זהו חג מן הסוג הראשון או השני.
כשנתבונן במשמעותו של חג השבועות נראה כי הוא מסמל את שני הסוגים יחד, בו מתרכז רעיון הכיבוש ורעיון והשחרור. החדירה ותפיסת מקום ברשות של אחרים והגנה על מקומנו ומעמדנו.
אפשר לבאר את רעיון הכיבוש באופן מוסרי. בקבלת התורה נכללת המשמעות של כיבוש היצר, כמו שאמרו חז״ל (סוכה נב,ב): “אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש”, ושם ינחל את מפלתו. גם רעיון החרות כלול בחג זה רק ע״י התורה אנו משיגים את חירותנו האמיתית והנצחית כמו שאמרו חז״ל “חרות על הלוחות״ — “אל תקרא חרות אלא חירות” (אבות ו, ב).
אבל אין מגמתנו לדבר על הבחינה המוסרית של מתן תורה, אלא לבאר את העניין מנקודת מבט היסטורית ולהאיר את ההשפעה על דברי הימים ועל המהלך הרוחני בכל משך זמן קיומנו.
התורה משפיעה על אומות העולם
בענין מתן תורה יש להבין:
א) “הללו את ה׳ כל גויים, שבחוהו כל האומים, כי גבר עלינו חסדו ואמת ה׳ לעולם הללוי־ה” (תהלים קיז, ב). וקשה, שמחה זו מה טיבה מדוע יהללו וישבחו האומות את ה׳ כי הוא נתן לנו, עם ישראל, את תורתו. אדרבה, אולי דבר זה גורם קנאה מצד הגויים כלפי ישראל.
ב) מדוע נתן הקב״ה את התורה בסיני. אמנם, חז״ל אמרו שההרים תבור וכרמל חשבו שהם מקומות מוכשרים ביותר לקבלת התורה, אך הקב״ה קראם בעלי מומים, “למה תרצדון הרים גבנונים” (תהלים סח, יז), כי תועבת ה׳ כל גבה לב, ולכן בחר לו הקב״ה את סיני, ההר הנמוך (ראה בראשית רבה צט, א).
וקשה הלא גם בא״י ניתן למצוא הרים נמוכים, ועוד — וכי הר הכרמל גבוה יותר מהר סיני, א״כ מדוע לא ניתנה תורה בא״י שיש בה קדושה. אפשר לתרץ מבחינה מוסרית, על פי דברי חז״ל “אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה” (ברכות סג,ב), וכן אמרו (במדבר רבה יט, כו): “…דבר אחר, כמדבר, מי מקיים את התורה מי שמשים עצמו כמדבר ומפליג עצמו מהכל”. וכן אמרו (עירובין נד,א): “אם משים אדם עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו, תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו — אין תלמודו מתקיים בידו”. וכן שם: “אם משים עצמו כמדבר שהכל דשים בו תורה ניתנה לו במתנה”.
ג) מדוע נתן הקב״ה את תורתו ע״י קולות וברקים, הרי ״לא באש ה׳״… — “ואחר האש קול דממה דקה” (מלכים־א יט, יב), למה, אפוא, קולי הקולות וכל הרעש.
ד) הקב״ה פתח את עשרת־הדברים ב״אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים”, מדוע לא הראה, בפעם הראשונה שדיבר עמנו, על פעולתו היותר כבירה — על בריאת העולם ובריאת האדם.
[אמנם, גם קושיה זו אפשר לתרץ בדרך המוסר. חז״ל אמרו ״נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא” (עירובין יג,ב). וא״כ איך יופיע הקב״ה וידרוש ממנו לקבל את עול מלכותו משום שהוא ברא את העולם וברא את האדם, אדרבה, נח היה לנו אם לא נבראנו. אין אנחנו אסירי טובה לו על כך. לכן הדגיש הקב״ה את הוצאתנו ממצרים מעבדות לחרות ומשעבוד לגאולה].
להסברת הענין ארשה לעצמי לבוא בדבר חדש, מקום הניחו לי מן השמים להתגדר בו. נראה לי, אף שמטבע ברכת התורה הוא “אשר בחר בנו מכל העמים וכו׳”. הרי באמת, לא ניתנה תורה רק לישראל, אלא גם לאומות העולם. יש לי ראיות מוכיחות ליסוד זה מן התורה ומן הנביאים.
מן התורה. “ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש” וכו׳ (שמות יט, ה־ו).
ויש לדייק במשמעות הבטוי “ועתה”, וכן צריך להבין את הפניה המחודשת “ואתם תהיו” הרי הקב״ה מדבר ופונה אל עם ישראל.
מכאן ראיה לדברי, שאף הגוים שותפים בבחינות מסוימות בקבלת התורה.
וכן מבואר ברמב״ם, “כל המקבל שבע מצוות ונזהר לעשותם הרי הוא מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא. והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה הקב״ה בהן בתורה וכו׳” (הל׳ מלכים ח, יא). הקב״ה פונה עתה אל עם ישראל וקובע שתי מדרגות, כל העמים אם ישמרו המצוות הנוגעות להם יגיעו לדרגת חסידי אומות העולם. אבל אתם עם ישראל — אם תשמרו אתם את התורה תעלו במעלה יותר גבוהה, אתם תהיו “ממלכת כהנים וגוי קדוש”.
מן תנביאים. ישעיהו נבא “ויצא חוטר מגזע ישי וכו׳ כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים” (ישעיהו יא, א־ט).
כיצד יקבלו את דעת ה׳ וכי יתן משיח תורה חדשה. אין זאת אלא שכל האומות השתתפו בקבלת התורה, ולעתיד לבוא היא תהיה נחלת כל העולם.
אומות העולם היו במעמד קבלת התורה אך לא קלטו הכל, לא הפנימו את כל התורה והשגתם היתה קלת ערך, אנחנו, עם ישראל שמענו הכל באר היטב, כל דיבור ודיבור שיצא מאת הקב״ה נקלט על ידינו.
חז״ל אמרו “קול גדול ולא יסף והקול נחלק לשבעה קולות ומשם לשבעים לשון״ (תנחומא יתרו יא). וכן במדרש (שמות רבה כט, ט): ״א״ר אבהו בשם ר׳ יוחנן: כשנתן הקב״ה את התורה צפור לא צוח, עוף לא פרח, שור לא געה וכו׳, אלא העולם שותק ומחריש ויצא הקול, אנכי ה׳ אלקיך“.
וכן אמרו חז״ל (זבחים קטז,א): “כשניתנה התורה לישראל היה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו וכל מלכי עובדי כוכבים אחזתן רעדה בהיכליהם וכר נתקבצו כולם אצל בלעם הרשע ואמרו לו, מה קול ההמון אשר שמענו שמא מבול בא לעולם, אמר להם… ׳ה׳ עוז לעמו יתן׳ מיד פתחו כולם ואמרו ׳ה׳ יברך את עמו בשלום׳”.
מכל האמור ראיה מוכחת, שהקב״ה הצהיר את דבריו לפני כל בריותיו. נתינת התורה עשתה מהפכה בכל העולם, שנתה את המושגים. דברי אלוקים חיים עשו רושם כביר על העולם כולו והשפיעו עליהם לטובה, הדליקו נר ה׳ בלבם החשוך ועוררו אותם מתרדמתם ומבערותם, ואז התחילו לקרא בשם ה׳.
כל מה שאנחנו רואים עכשיו אצל הגויים מתרבות ואמונה, דין ומשפט, מוסר ומידות — כל זאת בא להם בהשפעת התורה והיהדות מרצונם או שלא מרצונם. הם קיבלו טיפין טיפין את השפעתה של תורת משה. אכן, די בטיפה אחת כדי להשתנות ולהיות לאחר. התורה היא כמו ראדיום, שגראם אחד מאיר לבית כולו. גרעין אחד של התורה משפיע על האדם לטובה, מתקן ומשכלל אותו ונוטע בלבו מידות ישרות ומחשבות טהורות.
לפי יסוד זה נשיב על השאלות לעיל.
לפי דברינו אכן נכון לפנות אל הגוים “הללו את ה׳ כל גויים”, כי באמת כל הגוים צריכים להלל את ה׳ אשר נתן לנו את התורה. על ידי זה שנתן לנו את התורה, זכו גם הם לקבל את השפעתה.
הקב״ה פנה לכל אומה ואומה ליתן להם את התורה, אבל לא היה ביכולת האומות לקבלה — זה מפני “לא תרצח”, וזה מפני “לא תנאף”. לאחר שישראל קיבלוה בשלימותה לקחו האומות כל אחת לפי מידתה. על ידי זה “אמת ה׳ לעולם”, חדרה האמת אל תוך ליבות כל העולם. מפני זה לא נתן הקב״ה את התורה בא״י, כי אז היתה התורה קניין פרטי של ישראל. הקב״ה רצה לעשות את התורה קניין כללי לכל העולם, ומי שירצה לזכות יבא ויזכה, ולא תהא לו אחרי כן שום אמתלה.
לכן הופיע הקב״ה בקולות וברקים. לנו לבני ישראל לא היה צורך בזה, אנחנו איננו צריכים קולות וברקים. הקולות לא באו אלא להכין את הגויים, שאזניהם אטומות ועיניהם סמויות, שישמעו ויראו. כשם שבכל מלחמה תחילה מפגיזים כדי לרופף את יסודות המבצרים ואח״כ יוצאים החיילים להתקפה, כן ניסה הקב״ה להכשיר את הלבבות של אומות העולם כדי שישמעו גם הם לדברי ה׳.
והקב״ה פתח את דבריו ב״אנכי… אשר הוצאתיך” ולא ׳אשר בראתי שמיים וארץ׳, כי לכופרים בבריאת העולם אי אפשר להביא ראיה מבריאת העולם. ישראל אינם זקוקים לראיות על מציאות ה׳ הם כבר ראו את הקב״ה במצרים ועל הים. אל אומות העולם פנה הקב״ה — אתם, על כל פנים, חייבים להודות בניסי יציאת מצרים שראיתם בעצמכם, ככתוב (שמות טו, יד): “שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת”. מי שעשה את הנסים האלה, אותם ראיתם בעיניכם, הוא המדבר עכשיו אליכם, “לא יהיה לך אלקים אחרים”!
חג מתן תורה הוא חג שמחתנו שמחת כיבוש. אנו שמחים שעלה בידינו ע״י התורה הק׳ להאיר לכל העולם כולו. אנו רוצים לכבוש את אומות העולם במובן המוסרי, להכניס לעולם את רעיון התורה, כי העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום, אין אנו מבקשים לכבוש את העולם במובן המדיני והכלכלי כפי שמאשימים אותנו אנחנו מבקשים כי יתקיימו היעודים, ומלאה הארץ דעה את ה׳, לא ישא גוי אל גוי חרב.
אולם יום מתן תורה הוא גם יום חירותנו, שיצאנו אנחנו ותורתנו הק׳ משעבוד לגאולה ומחושך לאור.
התבוננות בתולדות עם ישראל
אם נתבונן בדברי ימי עמינו נראה, כי מיום שעם ישראל קיבל תורה בסיני, בה בשעה התחילו הרדיפות נגד ישראל. משם ירדה שנאה לעולם. הרדיפות היו בדרכים שונות והמאבק נגדן היה בדרכים שונות. ראשון הרודפים היה עמלק שבא להלחם עם ישראל ברפידים. הודות לידו החזקה של משה רבינו ולהשפעתו על ישראל כאשר הרים ידו גבר ישראל כשהסתכלו כלפי מעלה. נגד שונא הבא מן החוץ יש לפנות אל ה׳ והוא נאבד מאליו.
אולם אח״כ בא בלעם בעצה וכתחבולה נגד ישראל, הוא לא בא להכותם, כי ידע “מה אקוב לא קבה א־ל ומה אזעום לא זעם ה׳”. הוא התכוין לחתור תחתם, והיה בטוח כי על־ידי העצה שנתן לבלק למסור להם בנות מואב, יצליח לעקור ולשרש את כל רגשי המוסר והצניעות שלהם. “ועתה הנני הולך לעמי לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים” (במדבר כד, יד), כלומר, אתן לך עצה כזאת אשר על ידה העם הזה יחקה מעשי עמך ויהא שווה לו ואז יאבד.
בשעה זו תשש כוחו של משה. בכוחו של משה לעמוד נגד שונא מבחוץ, אבל נגד שונא מבפנים, נגד זמרי וכת דיליה לא ידע מה לעשות. בא פנחס נכד פוטיאל שפטם עגלים לע״ז, הוא ידע בשעת הצורך להשתמש בנשקו של עשו “ויקח רומח בידו”, ולנצח את האויב. בהתקוממות קורח ועדתו כנגד סמכותו של משה, מקבל התורה מאת ה׳, היה משה רבינו במבוכה גדולה, ידו נתרופפה, לגבי ישראל אי אפשר להשתמש בכלי נשקו של עשיו, הוא לא מצא שום אמצעי ללחום בקורח. על כן, נאלץ לבקש את הקב״ה שיברא בריאה חדשה וכלי זיין חדש ללחום באויב פנימי זה.
חלפו דורות, בני ישראל ישבו על אדמתם, הם שכחו את המאורעות של יציאת מצרים וכיבוש הארץ, שכחו את ה׳ מושיעם. הם השתלבו במרחב הכנעני ועבדו את הבעלים והעשתורת. קמו נביאי שקר אשר השחיתו, התעיבו והרעילו את נשמת ישראל, בתקופת אחאב ואיזבל הרגו את נביאי ה׳, עם ישראל נתרחק מה׳. קם אליהו הנביא ועלה על הר הכרמל. בידעו שאין בידו שום אמצעי להלחם בנביאי הבעל. אין לו את הכוחות של משה לבקש את ה׳ לברוא בריאה חדשה. לכן פנה אל ה׳ בתפילה, בעת המנחה “ענני ה׳ ענני”, אין בידי מעש, אבל הן שערי דמעות לא ננעלו, ועשה נא למען קידוש שמך ויראו שונאינו ויבושו. תפילתו שיצאה מעמקי לבו, בקעה את הרקיעים, עלתה עד לכסא הכבוד ונתקבלה. ה׳ שלח אש מן השמים. כל העם ראו ואמרו: “ה׳ הוא האלקים”.
אחרי אליהו בא אלישע תלמידו והשפיע על ישראל. אבל לא היה בכחו של הנביא הבודד לעצור את הזרם הקשה אשר עשה שמות בישראל והכניס רוח העבודה זרה בכל שדרות הציבור. עם ישראל הלך מדחי אל דחי, בימי אחז הגיעו אל הדיוטה התחתונה והכעיסו את ה׳. ה׳ שלח את סנחריב מלך אשור “שבט אפו” בחייל עצום לכלותם.
בשעה האחרונה קם המלך חזקיהו, נעץ חרב בבית המדרש. הוא אמר לעם, האמצעי היחיד אשר יוכל לעמוד נגד סנחריב, “החרב” אשר תגן בפני האויב הוא תשובה ולמוד תורה. כך הצליח לקרב את כל ישראל אל אביהם שבשמיים, להביאם אל בית המדרש, ובכוח התורה זכה להציל את ירושלים מפני צבא סנחריב.
גם בתקופות מאוחרות כאשר קמו שונאים נגד עם ישראל, כאשר עמד המן לכלותנו, מרדכי השתמש בנשקו של חזקיהו המלך, חזוק למוד התורה ובנשקו של אליהו, תפילה ותחנונים, באמצעים אלה גבר על המן.
גם מתתיהו החשמונאי ובניו גברו על האויב היוני בכוח התורה, המסומל בפח השמן החתום בחותמו של כהן גדול.
בסוף בית שני בא אספסינוס, הוא מצא את ישראל מפוזר ומפורד בינו ובין עצמו וקרוע לגזרים, שנאת חינם גברה. השעה כשירה למלחמה ולנצחון. הוא כבש את ירושלים, החריב את בית המקדש, עם ישראל הלך בגולה.
רבן יוחנן בן זכאי, מנהיג האומה, ראה את עתידו של ישראל, ראה את הסכנה שעם ישראל בגולה יתערב בגויים, ילמד מעשיהם וח״ו יאבד זכרו לנצח. כדי לקדם סכנה זו הוא בנה מבצר גדול וחזק ביבנה, מבצר התורה. משם הפיץ תורה ואורה לכל ישראל. הוא הכניס רוח חיים בכל הפינות הנידחות ושביב אור בכל מחשכי ישראל. עלתה בידו לחזק, לאמץ ולעודד את רוחו של עם ישראל שלא יפול ביאוש ושלא יאבד את תקוותו. מבצר יבנה שמר את נשמת ישראל סבא. על ידי התורה עשה את העם, למרות פזורו, לחטיבה אחת.
כל זמן שכוח התורה שורר בישראל, לא יכל האויב להשחית את כרם ישראל. מעת לעת פתח את פיו לבלעו, אבל בשעה הרצינית והמסוכנת הופיע מלאך ה׳ ואמר: “אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה”. אך כאשר כח התורה מתרופף מתייצב האויב מחדש כשחרבו שלופה בידו, וסכנה גדולה מרחפת מעל לראשנו.
אבל למרות הצרות התכופות הרג וטבח, שחיטה ורצח בלי חמלה, עם ישראל שורד והוא חי וקיים.
פוק חזי כי כל התהליך ההיסטורי הזה מרומז בדברי האי גלילאה שדיבר בלשון רמזים מתוחכמת. “בריך רחמנא דיהב לן אוריאן תליתאי לעם תליתאי” וכף. כל דבר איתן וחזק הוא משולש — חוט המשולש, ברכה משולשת — ואם רוצים להדגיש חוזקו של איזה דבר אז אומרים שהוא משולש.
עם ישראל הוא “עם תליתאי”, עם חזק, למרות הרדיפות והצרות הוא חי וקיים. אין כל אומה ולשון יכולים לשלוט בו. זו תופעה פלאית, הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל.
זו חידה נפלאה, האויבים רודפים מכל צד אחרי יונה חלושה ואין משיגים אותה, כך אין העמים פוסקים מלרדוף אחרי כנסת ישראל, המשולה ליונה, כדי לצודה ואינם מצליחים. כן, זה עם משולש, עם חזק, עם בלתי מנוצח.
החוזק של עם ישראל נובע מן התורה “אוריאן תליתאי” — תורה הנותנת עוז ותעצומות.
מי נתן לעם ישראל את הכוח והעוז לצאת שמחים לקראת מות ולמות מות קדושים ב״שמע” כמו ר״ע. משה רבינו שהיה גם הוא ׳תליתאי׳. הוא השריש בלבנו שלשה כוחות ללחום בהם נגד האויב — את כוח התורה, את כוח התשובה ואת כוח התפילה, “ויצעק משה אל ה׳”.
עם ישראל חי וקיים הוא עם נצחי. אי לאו האי יומא שנתן לנו את התורה האם היה עוד שארית וזכר לישראל? רק הודות לתורתנו הק׳ אנו חיים וקיימים היום וחוגגים את זמן מתן תורתנו וגם את זמן חירותנו.
והנה במאה האחרונה נגדעה קרן ישראל, נתרופף כוח תורתו, ובאו מהרסים ומחריבים מבפנים והרימו את ידם נגד עמם ופגעו בתורתנו הק׳, פרצו חומותינו והחריבו את בתי מדרשינו. נהו אחר קולטורה, תרבות זרה, הזניחו קול־תורה. במערב אירופה כמעט אבד זכר עם ישראל, עקב התגברות ההתבוללות. בשעה האחרונה קם הלוחם הגדול רבי שמשון רפאל הירש והציל שרידים אודים מוצלים מאש. הוא הוציא יחידי סגולה מן המים הזדונים והשיטם בסירות הצלה, אבל רק בסירות הצלה, הצלה פורתא ולא כולה. והנה בדור אחרון קם הצורר הנאצי ימ״ש, כהמן בשעתו גרם לתנועה של חזרה בתשובה, נתן לנו דחיפה גדולה, לחלקים בעמנו שכבר שכחו את עמם ואת מולדתם, להתעוררות מחודשת. החלו לצעוק אל ה׳. עתה אל נעצר במחצית הדרך, נעשה דבר ולא חצי דבר, נשוב אל ה׳ בלב שלם, נסתום הפרצות, נפתח הספרים, נפתח את לבנו בתורתו ונשים בלבנו אהבתו ויראתו, ואז תהא שמחתנו שלימה והנצחון אמיתי.
זמן מתן תורתנו — אי לאו האי יומא
״רב יוסף ביומא דעצרתא אמר: עבדי לי עגלא תלתא, אמר: אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא” (פסחים סח,ב). מאמרו של רב יוסף בא ללמד את חשיבותה של התורה.
כפה עליהם הר כגיגית
התורה מגינה על ישראל. בלי התורה, שהיא חיינו ואורך ימינו, במה נחשבנו. היא היתרון בינינו ובין עמים אחרים — כי “לא מרובכם מכל העמים חשק ה׳ בכם ויבחר בכם, כי אתם המעט מכל העמים” (דברים ז, ז). התורה היא שנותנת לנו את הגאוה ואת העוז לומר “אשר בחר בנו מכל העמים” ובה מרגישים אנו כעם סגולה ועם נבחר. התורה מאצילה עלינו מהודה, מזיוה ומהדרה והיא נותנת לנו חן, יופי ושמחה פנימית. התורה הבדילה אותנו והרימה אותנו למדריגה מוסרית גבוהה. זאת ועוד, התורה היתה לנו כחומה בצורה ואבן השתיה אשר כל בית ישראל נשען עליה, היא הגינה בעדנו נגד שונאינו מבית ומחוץ ושימשה לנו בשנות גלותנו עמוד ענן ועמוד אש לנחותנו ולהאיר לפנינו יומם ולילה. כל פעם ששונאינו רצו להכחידנו מן הארץ — הופרה עצתם ונתבטלה מחשבתם ונתייבשה היד לפני שנגעה בנו לרעה.
זאת כוונת חז״ל באמרם בעניין קבלת התורה שה׳ כפה על בני ישראל הר כגיגית ואמר להם: “אם אתם מקבלים התורה, מוטב”, היא הגנתכם, “ואם לאו — שם תהא קבורתכם” (שבת פח,א ועוד).
אין כוונת הגמרא לומר שהיתה כפיה במתן תורה, אדרבה, הקב״ה הוכיחם והסביר להם, שרק התורה היא נר לרגליהם ואור לנתיבתם, וכל זמן שאנו תופסים בה, לומדים אותה ומקיימים מצוותיה, היא מגינה עלינו כשם שהגיגית מגינה על היין שלא יחמיץ, כן אנחנו חיים וקיימים כל זמן שהתורה מלווה אותנו בדרכנו ושולטת בחיינו וזה פירוש המאמר אי לאו האי יומא כמה יוסף, סמל לעם ישראל, איכא בשוקא, שהרי לא היה קיים.
בלי ישראל אין קיום לתורה
אמנם באותה מידה שאנחנו חייבים הכרת תודה לתורתנו הק׳ שהיא החזיקה אותנו עד היום, חייבת גם התורה הכרת תודה לנו על שקיבלנו אותה ולומדים ושומרים אותה עד היום. שהרי הקב״ה חזר על כל אומה ולשון שיקבלוה, אבל הם מצאו בה מומים ומגרעות, ורק אנחנו היינו היחידים שהכרנו את האושר הנצחי ואת הטוב האצור בתוכה — ומה איפוא היתה התורה בלי ישראל?
כתוב (משלי ג, יח): “עץ חיים היא למחזיקים בה” אימתי יש ערך וחשיבות לעץ החיים בשעה שמחזיקים בו, עובדים ושומרים אותו, עוקרים את הנטיעות הרעות העולות וגדלות סביבו, וכשמגיעה השעה, ופירותיו נתבכרו ונתבשלו, לוקטים אותם אל בית האוצר או אל הבית.
אבל אוי לו לאילן העומד עזוב ושומם ומופקר לכל עובר, הוא נובל לאט לאט עד שהוא מתייבש ונשבר. כן תורתנו הק׳, היא יקרה מפנינים משום שהקב״ה מצא מציאה, את ישראל, כענבים במדבר, והם קיבלו עליהם את העבודה הקשה לשמור את הגן, לעבדו ולשמרו, ולמרות הרוחות הקשות המנשבות, יעמדו על משמרתם וימלאו את תפקידם בשלימות ובמסירות נפש — ובלי ישראל אין תורה.
ולפי זה פירוש המאמר הנ״ל הוא לאידך גיסא: אי לאו יוסף, סמל לעם ישראל, לא היה קיים חג השבועות, חג מתן תורה, שהוא יסוד לכל החגים האחרים. ללא עם ישראל חג השבועות היה כעין כלי שנתרוקן מתוכנו, כגוף בלי נשמה, בלי טעם ובלי ריח, כי עתה אין לנו ביכורים ואיננו אומרים “הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי” (דברים כו, י). ורק הודות לתורה — שקיבלנו ושאנו שומרים אותה זה אלפיים שנים, ושכל חידוש וחידוש שאנו מחדשים בה הוא לנו כביכורים שאנו מביאים לפני ה׳. חג השבועות שאין לו שום סמל אחר — הוא ה״יום־טוב” של הימים הטובים והראש והראשון שבהם, כי בלי שבועות אין פסח ואין סוכות; בלי שבועות אין ישראל ואין חוקים ומשפטים, ומותר האדם מן הבהמה אין.
סיני ועוקר הרים
ואפשר עוד לבאר את מאמרו של רב יוסף. רב יוסף עניו גדול היה כדאיתא בסוף סוטה (מט,ב): “משמת רבי בטלה ענווה… אמר ליה רב יוסף לתנא: לא תתני ענווה דאיכא אנא”, א״כ איך יקח לו רב יוסף עטרה לעצמו להתפאר בה שהוא ת״ח גדול?
אלא נראה כי בא להוכיח עמדתו ביחס לפלוגתא בסוף מסכת הוריות (יד,א) ובסוף ברכות (סד,א) “סיני” רש״י (סיני היו קורין לרב יוסף שהיה בקי בברייתות הרבה) “ועוקר הרים” (עוקר הרים היו קורים לרבה בר נחמני שהיה מחודד יותר בפלפול) איזה מהם קודם? מסקנת הגמרא שם היא “שסיני קודם, שהכל צריכים למרי חטיא” (למי שקיבץ תבואה למכור כלומר למי שקיבץ שמועות).
והנה בעירובין (נד,א) מובא “שאלמלי לא נשתברו לוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל”, כי הם היו מעשה של הקב״ה לבדו ומה שהקב״ה עושה הוא נצח.
לעומת זאת נראה מדברי חז״ל (תמורה טז,א), כי מה שלמדו מן הלוחות השניות שכחו: “אלף ושבע מאות קלין וחמורין וכף נשתכחו בימי אבלו של משה עד שבא עתניאל בן קנז והחזירן מתוך פילפולו”.
רואים איפוא שהלוחות הראשונות אעפ״י שנשתברו היתה להם מעלה יתירה לגבי הלוחות השניות, שהיו מעשה אלוקים. תורתם לא נשתכחה לעולם. וזהו עיקר גדול ומוטב שלא לשכוח מאשר לשכוח ולהחזיר מתוך פילפול.
ובזה מצא רב יוסף ראיה ניצחת לדעתו, שסיני קודם לעוקר הרים, ומצא מרגוע ותנא דמסייע — ביומא דעצרתא, שבו ניתנו הלוחות הראשונות.
התורה — ניתנה לבני־אדם
“באותה שעה ביקשו מלאכי השרת לפגוע במשה. עשה בו הקב״ה קלסטירין של פניו של משה דומה לאברהם, אמר להם הקב״ה, אי אתם מתביישין הימנו, לא זה שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו” וכו׳ (שמות רבה כח, א).
וקשה האם הקב״ה לא יכול להגן על משה אלא באופן כזה?
“אמר רבי יהושע בן לוי, בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב״ה, מה לילוד אשה ביננו, אמר להן לקבל תורה בא, אמרו לפניו חמדה גנוזה… אתה מבקשה ליתנה לבשר ודם… אמר לו הקב״ה למשה … אחוז בכסא כבודי וחזור להן תשובה. אמר לפניו, רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתוב בה וכו׳ ׳כבד את אביך ואת אמך, אב ואם יש לכם? שוב מה כתיב בה ׳לא תרצח׳, ׳לא תנאף׳, ׳לא תגנוב׳ — קנאה יש ביניכם, יצר הרע יש ביניכם? מיד הודו לו להקב״ה” וכו”׳ (שבת פח,ב).
ויש להבין את הבטוי “אחוז בכסא כבודי”.
ועוד, “אמר רבי יהושע בן לוי, בשעה שירד משה מלפני הקב״ה בא שטן ואמר לפניו, רבונו של עולם, תורה היכן היא, אמר לו, נתתיה לארץ. הלך אצל ארץ אמר לה תורה היכן היא, אמרה לו: ׳אלקים הבין דרכה׳ (איוב כח, כג) וכו׳, עד ששב אל ה׳. “אמר לו, לך אצל בן עמרם. הלך אצל משה, אמר לו, תורה שנתן לך הקב״ה היכן היא, אמר לו, וכי מה אני שנתן לי הקב״ה תורה, אמר לו הקב״ה למשה, משה, בדאי אתה. אמר לפניו, רבש״ע, חמדה גנוזה יש לך שאתה משתעשע בה בכל יום, אני אחזיק טובה לעצמי, אמר לו הקב״ה למשה, הואיל ומיעטת עצמך תיקרא על שמך, שנאמר ׳זכרו תורת משה עבדי׳” וגו׳ (מלאכי ג, כב). (שבת פט,א).
ויש להבין, מדוע לא אמר משה את האמת.
״אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה״ (איוב כח, כז). במדרש (שמות רבה מ, א): ״…דבר אחר: ׳אז ראה ויספרה׳ — אמרו רבנן, צריך אדם להיות נוטל משל לומר פרקו או אגדתו או מדרשו בשעה שהוא מבקש לאמרם בציבור. לא יאמר, הואיל שאני יודע בו יפה, כשאכנס לדרוש אני אומר, א״ר אחא, מן האלקים אתה למד, כשביקש לומר תורה לישראל אמרה ארבע פעמים בינו לבין עצמו עד שלא אמרה לישראל שנאמר ׳אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה׳, ואח״כ: ׳ויאמר לאדם׳, וכן ׳וידבר אלקים את כל הדברים האלה׳ (שמות כ, א), ואח״כ ׳לאמור׳ — לישראל”. והדברים צריכים באור.
חז״ל אמרו “לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה”, כי אם ימסור כל ידיעותיו לתלמידו הרי לא יוכל לקלוט, לכן הרב צריך לסדר דבריו ולמסור רק את החלק, שלפי דעתו, התלמיד יכול לקבל. וכן נהג הקב״ה לפני נותנו את התורה לעם ישראל.
אמרו המלאכים לפני הקב״ה ׳תנה הודך על השמים׳, ׳ומה לילוד אשה בינינו׳, אי אפשר שהאדם ישיג את סודות התורה. אמר הקב״ה למשה, אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה. הנביא ישעיהו אומר “ואראה את ה׳ יושב על כסא רם ונישא” (ישעיהו ו, א), גם לנביא וגם למלאך אין הקב״ה מראה אלא משל ותמונה, כך גם התורה ניתנה בדרך משל ותמונה בלבוש כדי שבני אדם יוכלו לקבלה. וזה פי׳ הלשון “אחוז בכסא הכבוד”, השתמש בדרך המשל והתמונה.
ובזה יבואר המאמר השני:
כתוב “השמים שמים לה׳ והארץ נתן לבני אדם” (תהלים קטו, טז). הקב״ה ברא את העולם שני חלקים שמים וארץ. על ידי התורה נוצר קשר בין שני החלקים, בין השמים ובין הארץ. התורה שהיא כולה רוחנית ניתנה לאדם שהוא גשמי, כדי להכשיר את הדור לקבלת התורה ולקרוב השמים לארץ, שלח מלאכים אל אברהם ואל יעקב על ידי סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. כדי שהאדם יוכל להגיע עד לשמים, דרושים מלאכים שעולים ויורדים, אמנם תחילה יורדים, אבל מטרתם היא להיות עולים, כלומר להכשיר את העלייה של האדם. כשמשה עלה למרום צעקו המלאכים וביקשו לפגוע בו “השמים שמים לה׳” מה לילוד אשה בינינו. הקב״ה צר קלסתר פניו של משה דומה לאברהם, כלומר, הזכירם שכבר היתה הכשרה לכך מקדמת דנא בשעה שירדו המלאכים אל אברהם ואכלו, מזה יש ללמוד שאם המלאכים אכלו, גם לאדם יכול לחיות בלי אכילה, הקשר הוקם. ואולי זו כונת המדרש “ויעל משה אל הר האלוקים” בזכות אברהם. (ואשא עיני אל ההרים — אל ההורים).
ובזה נבאר גם את המאמר בענין השטן.
כאשר שמע שבדעת הקב״ה ליתן התורה כולה לאדם, אז יהיה חרות ממלאך המות ואבדה תקוותו, חשש שאדם קרוץ מחומר ובן תמותה יוכל להשתנות על ידי התורה ולהיות למלאך. כך ישתחרר ממלאך המות. אמר לו משה, ׳וכי מה אני׳ כלומר איני ראוי לקבל התורה, אמר לו הקב״ה משה בדאי אתה, על כך השיב משה, חמדה גנוזה יש לך, אותה תורה שבכוחה לשחרר את האדם ממה״מ, מן המיתה, החלק הסודי הנסתר הרוחני של התורה, לא קיבלתי. “חמדה גנוזה יש לך” החלק הסודי של התורה עדיין גנוז אצלך ולא מסרת לנו.
התורה — חמדה גנוזה
ונראה לי הסבר נוסף למאמרו של ר׳ יהושע בן לוי במס׳ שבת הנ״ל.
מובא במדרש (שמות רבה לג, א): “׳ויקחו לי תרומה׳, הה״ד: ׳כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו׳ (משלי ד, ב), אל תעזבו את המקח שנתתי לכם… יש לך אדם לוקח מקח ובני אדם אינן יודעין מהו, אבל משכר הסרסור נתוודע מה לקח. כך התורה אין אדם יודע מה היא, אלא משכר שלקח משה, שנאמר (שמות לד, כט): ׳ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו”׳.
את חשיבותה של התורה יכולים להעריך מתוך גודל שכר הסרסור, משה, שזכה לקרני הוד.
ונסביר משמעות הענין של קרני הוד.
החוקרים תמהו: מדוע הקב״ה, כשברא עולמו לא בראו משוכלל, כמקובל וכנדרש לגבי האדם. מי שעושה פעולה או יוצר יצירה, חזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן, אין הפעולה או היצירה צריכים עוד יעול. והנה יצירתו של הקב״ה צריכה שכלול. אין לנו דבר גמור ומוכן לאכול, חייבים להשקיע מאמץ כדי לקבל מאכל הראוי לבני אדם. האדם מוסיף ויוצר משכלל את יצירתו של הקב״ה. מדוע הוציא אפוא הקב״ה מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. התשובה היא, לולא נצרכנו ליצור ולקבל לכך סייעתא דשמיא היינו מסיחים דעתנו מהקב״ה ואומרים “כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה”. אם הקב״ה יתן לנו הכל בשלימות, בפעם אחת, הרי נשכחהו בבחינת “צור ילדך תשי ותשכח א־ל מחוללך” (דברים לב, יח). גדול הסמוך על שלחן אביו, הרי הוא כקטן העומד תמיד תחת השפעתו.
הקב״ה חפץ להשפיע עלינו תמיד, על כן עשה שנהיה תמיד תלויים בו, ולא נפסיק לבקש עזרתו, נהיה סמוכים על שלחנו תמיד.
גם התורה שנתן לנו שונה, אין היא גמורה. “הפוך בה והפוך בה דכולא בה”, ככל שאנו מעמיקים בים התלמוד, אנו רואים כי “עמוק עמוק מי ימצאנו” (קהלת ז, כד).
מה שאנו מחדשים היום שלשת אלפים שנה אחרי קבלת התורה, כבר נגלה למשה רבינו בסיני, ומקום ניתן לנו להתגדר בו, אפילו אם נחיה אלף שנים לא נלמד התורה כולה. בזה אנו רואים גודל ערך תורת ה׳ שניתנה לנו. זאת אמרה הארץ לשטן ששאל התורה היכן היא. התורה בשלמותה, רק אלוקים הבין דרכה, הנסתרות לה׳ אלוקינו, עיקרה של תורה נשאר אצל הקב״ה.
כן אמר משה, “חמדה גנוזה יש לך” עדיין היא אצלך ועדיין אתה משתעשע עמה כל יום. איך אפוא אומר על המעט שלמדתי, שנגלה לי, כי אני קיבלתי את התורה.
ועל כך אמר לו הקב״ה: מפני שאתה מיעטת את עצמך וחשבת שעדיין לא למדת כלום תיקרא התורה על שמך.
יש הבדל בין רוח הקודש לנבואה. רוח הקודש היא הרגשת דעת ה׳. נבואה היא לא רק רגש קודש, אלא הקב״ה מדבר עם הנביא. יש מדריגות בנבואה, משה זכה למדריגה הגבוהה ביותר.
בשעת קבלת התורה פרחה נשמתם של בני ישראל, הקב״ה החיה אותם בטל של תחייה. להראות להם כי כמו בחיים הגשמיים, אם הקב״ה מסלק השגחתו, אין קיום. כך גם ביחס לתורה. אם נלמד את התורה ולא נתדבק בה׳, פורחת נשמתה של תורה, נלקח ממנה עיקר חשיבותה וטעמה. כמו שאמר דוד המלך: “ותתן לי מגן ישעך וימינך תסעדני וענותך תרבני” (תהלים יח, לו). צריכים לדעת שרק ימין ה׳ נותנת לנו סעד כל ימי חיינו. בלעדי ה׳ אין לנו את מגן ישעו, התורה.
חז״ל אמרו (עבודה זרה ג,ב): “ברביעיות מה עביד (הקב״ה)? יושב ומלמד לתינוקות של בית רבן תורה”. מי שמרגיש עצמו כתינוק העומד תחת השפעת ההורים, מי שמבטל עצמו כלפי הקב״ה, עמו לומד הקב״ה. זו המשמעות של קרני ההוד. משה נתדבק כולו בהקב״ה וע״י התדבקותו במקור האמת זכה לאמת. הקב״ה קבע את משה בתור סמל ודמיון, ללמוד ממנו, כי מי שמתדבק בשכינה זוכה לאורה שאין דוגמתה. “ואתם הדבקים בה׳ אלוקיכם חיים כולכם היום”.
קבלת התורה — קבלה בלב
התורה ניתנה על הר סיני מפני שהוא הקטן בהרים, ללמדנו מידת ענווה. ויש להקשות מדוע לא נתן הקב״ה את התורה במישור לא על הר כלל, ללמדנו ענווה במלוא משמעותה.
כן יש להבין מדוע נאסר לעלות בהר ואפילו לנגוע בו.
נראה כי יש כאן הדרכה עקרונית. תורה אינה נמסרת מיד ליד, יש לקבלה בלב, קבלה אמיתית.
חז״ל אמרו (שיר השירים רבה ה, ג): “׳פתחו לי׳, ר׳ יוסא אמר, אמר הקב״ה פיתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות בו”. הפתיחה הראשונה צריכה להיות מצדנו, אתערותא דלתתא, פתיחת הלב. הוא הדין במתן תורה, הקב״ה התקרב אלינו במידה יתירה, אבל עלייה קטנה, המסומלת בהר־סיני הנמוך צריכים אנחנו לעשות, רק כך נקבל את התורה. אמנם, יחד עם זאת אסר עלינו לעלות על הר סיני, עליה גשמית ממש, ללמדנו כי צריכים אנחנו לעליית נשמה ולא לעליית הגוף, קבלת תורה צריכה התרוממות הרוח.
התורה — מפי הקב״ה
“אמר רב פנחס הכהן בן חמא, שני דברים שאלו ישראל מן הקב״ה, לראות דמותו ולשמוע מפיו הדברות כמו שכתוב ׳ישקני מנשיקות פיהו׳ (שיה״ש א, ב). א״ר פנחס הכהן בן חמא, שומעין לשוטה מה שהוא מבקש (בתמיה), אלא שהיה צפוי וגלוי לפני הקב״ה שעתידין ישראל אחר ארבעים יום לעשות העגל. אמר הקב״ה, אם איני שומע להם עתידין הם לומר, לא תבענו ביד משה אלא שיראנו הקב״ה דמותו וידבר עמנו, אמר הקב״ה, שלא יהא להם פתחון פה לומר, שמפני שלא שמענו מפיו ולא ראינו דמותו לפיכך עשינו לנו אלקים. אלא מה אעשה, הריני מראה להם דמותי ומדבר עמהם פה אל פה” (שמות רבה מא, ג).
עם ישראל בקשו אחיזה במשהו גשמי אשר על ידו יתקשרו עם הקב״ה. הם עדיין לא השתחררו מן הצורך הזה בהיותם שקועים בהרגלי מצרים אשר עבדו לטלה. הם האמינו באלוקים, אלא שיתפו לו גם חלק גשמי, כך בני ישראל לא יכלו לשחרר את עצמם מן האמונה הטפלה הזאת. בשעה שעלה משה למרום, בני ישראל השתמשו בהזדמנות זו ועשו את העגל, שותף גשמי, על ידו יתקשרו עם אלקים.
תשוקתם היתה לחוש את האלוקות בחוש. בתגובה הקב״ה עשה מעין פשרה. הוא ציוה להם לעשות משכן. מחשבה ראשונה היתה שהקב״ה יהיה תמיד מעל ועם ישראל יתעלה אליו, מתוך בקשתם של ישראל לפני מתן תורה כבר צפה הקב״ה שעתידים הם לעשות עגל, כדי לחוש את האלוקות, לכן דיבר עמהם בסיני שישמעו לכל הפחות דיבור ה׳. שלב נוסף היה לאחר חטא העגל הקב״ה צוה לעשות משכן ולהקריב קרבנות על ידי כך תסופק תשוקתם.
ובזה תובן הסכמת ה׳ לשבירת הלוחות ע״י משה. לכאורה, היה זה מעשה נועז, לשבר דבר ה׳ לרסיסים, בכל זאת הודה לו הקב״ה.
הלוחות השניות היו לוחות שעשה משה, עשרת הדברים היו כתובים ע״י הקב״ה. הגוף החומר מעשה אנושי, הנשמה שבגוף אלוקית. כמו הדם (הנפש) נוזל בעורקי האדם (הגוף), כן צריכות אותיות התורה, הנשמה האלוקית, לחדור אל החומר אל הגוף.
הקדמת נעשה לנשמע
״׳נעשה ונשמע׳ — מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשים בו” (שבת פח,א), יש לבאר מהו הסוד בהקדמת נעשה לנשמע, הרי העיקר הוא לעשות.
כן יש לבאר דברי חז״ל, כשהקדימו נעשה לנשמע קיבל כל אחד מישראל שני כתרים ע״י מלאך אחד, וכאשר חטאו באו שני מלאכים להסיר את הכתרים.
שלושה גורמים מפעילים את האדם.
1) השכל, השכל אומר לו עשה כן ותתעשר, והוא עושה לפעמים דברים נגד רצונו, כגון לקום בבוקר, לנסוע מעבר לים, אך השכל מחייב אותו והוא עושה.
2) הרצון. לעתים אפילו בשעה שהשכל מתנגד, למשל, השכל אומר, חוס על ממונך, על זמנך, אבל הרצון דורש פעולה.
3) יש והאדם פועל בלי שום חשבון, לא ע״י שכל ולא ע״י רצון. פעולת סתמית כסומא בארובה.
והנה המלאכים אין להם שכל ובחירה, וגם אין להם רצון, אך מה שעושים עושים משום שתכונתם מחייבת אותם, כמו שהחמה זורחת והארץ נותנת את יבולה.
ולכן אין בהם ׳נשמע׳ קודם ל׳נעשה׳ כי אין הם עושים את הדבר משום שהשכל מחייב אותם.
והנה אף שהתורה אמרה “ובחרת בחיים”, בכל זאת אם הבחירה תלויה בשכל, מרחפת על ראשנו סכנה גדולה, כי לעתים תכופות דורש השכל להתרחק מן התורה, לחצוב בורות בורות נשברים, ופושעים ייכשלו בהם.
ולכן אם נתלה קבלת התורה בשכל ב״נשמע” אפשר גם לשמוע את ההיפך. וא״כ איזו עצה יש לנו להינצל מן הסכנה?
להתרגל במצוות ולכוף על השכל את הרצון עד שהרצון יחייב את האדם לרדוף אחרי מצוות כמו שאמר דוד (תהלים קיט, לב): “דרך מצותך ארוץ”, שרגלי מוליכות אותי לבית הכנסת וגם שירחיקו אותי מן עבירות. שייטבע בטבע האדם רק לחשוק ולערוג למצוה ולברוח מן העבירה.
ובזה מתורצת קושיית התוס׳ בקדושין (מ,ב, ד״ה תלמוד גדול): “תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה”, ומביאים סתירה ממקום אחר שמשמע שמעשה גדול, אבל באמת שניהם שווים — פעם צריכים ללימוד, כלומר: כדי לבוא לידי מעשה, יש לעורר באדם את התשוקה לעשות את המצוה; ולהיפך יש שע״י התמדה במצוות ובמעשה, משפיע ההרגל הטבעי על הלימוד ועל השכל, שהשכל לא יטה מדרכו. ולזה אמרו ישראל “נעשה ונשמע”, אנחנו נכשיר את עצמנו ונכוף את יצרנו להשתעבד לה׳, עד שע״י הרצון גם השכל לא יטה מדרכו.
וא״כ הנעשה ונשמע היינו הך, וזה מתחייב מזה, לכן דרוש מלאך אחד בלבד.
אבל כשחטאו, חטאו שתי פעמים, פעם אחת נגד ה״נעשה”, שהראו כי לא קיימו את הבטחתם לכוף את יצרם ולברוח מן העבירה כמו מן האש כי איך יכלו לרקוד לפני העגל, איפה היו הרגליים המוליכות לבית הכנסת ומרחיקות מן העבירה; ופעם שנייה חטאו נגד ה״נשמע”, כי איפה היה השכל הישר והבריא, שהמירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב? ולזה צריכים שני מלאכים, כי אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות.
זאת ועוד, צריכים אנו לשנן לעצמנו לקראת קבלת התורה, כי צריכים אנחנו ג״כ ל״נעשה” קודם ל״נשמע”, להכנה ולהזכיר לעצמנו, כי מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. רק ע״י הטרחה וההשתדלות עבור השבת מרגישים את טעם השבת ורק ע״י הכנה לקבלת התורה מרגישים הטעם של התורה “נעשה” קודם ל״נשמע”.
וכל העם רואים את הקולות
מובא במדרש על מה שאמרו חז״ל במגילה (כט,א), שהתבור והכרמל הגביהו עצמם בחשבם שעליהם יופיע הקב״ה לתת את התורה, והקב״ה השיבם (תהלים סח, יז): ״למה תרצדון הרים גבנונים״ — “כולכם בעלי מומין אתם אצל סיני”, ובחר דוקא בסיני הנמוך והשפל לתת עליו את התורה, כדי ללמד שענווה היא אחת מן העיקרים והיסודות שעל ידיה התורה נקנית, כמו שאמרו חז״ל במדרש (שיה״ש רבה א, יט): “נמשלו דברי תורה למים… מה המים מניחים מקום גבוה והולכים במקום נמוך כך תורה מנחת מי שדעתו גבוהה עליו ומידבקת במי שדעתו נמוכה עליו״ (וראה סוטה ה,א: “…הקב״ה הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני” וגו׳).
ולכן בחר ה׳ במשה למסור על ידיו את התורה הואיל והוא היה עניו מכל אדם.
וזהו גם הביאור של משה קיבל תורה מסיני, שע״י מידת הענווה בחר הקב״ה במשה ובסיני.
אמנם כדי לפייס את התבור ואת הכרמל, שכוונתם היתה רצויה, הבטיחם הקב״ה, שתגיע השעה ששם שמים יתקדש עליהם, ואם בהר סיני אמר הקב״ה פעם אחת ״אנכי״ תבוא דבורה הנביאה ותשיר עליו שתי פעמים ״אנכי״ — ״אנכי לה׳ אנכי אשירה״ (שופטים ה, ג): ואם בהר סיני אמר הקב״ה פעם אחת ״ה׳ אלוקיך” — יבוא אליהו ויקרא מעל הכרמל פעמיים “ה׳ הוא האלוקים” (מלכים־א יח, לט). אמנם קשה להבין, ממ״נ אם צדקה תביעתם לתת עליהם את התורה, מדוע מאס בהם הקב״ה, ואם ה׳ בחר בסיני מפני שהוא היה יותר מוכשר — הלא אין להם עליו שום תרעומת ואין הוא חייב כלל לפייס?
כן קשה להבין מאמר התורה (שמות כ, יד): “וכל העם רואים את הקולות”, איך אפשר לראות דבר הנשמע?
והנה בפר׳ יתרו אנו קוראים: ״וענן כבד על ההר״ (שמות יט, טז); “משה ידבר והאלוקים יעננו בקול” (שם, יט), ולהלן תבואר כוונת שני פסוקים אלה.
שירת משה — לעתיד
בשני מקומות מצינו שדיברה התורה בלשון עתיד:
א. “אז ישיר משה” (שמות טו, א), ומזה מביאה הגמרא ראיה לתחיית המתים.
ב. “משה ידבר”.
וטעם הדבר הוא, כי בשעת קריעת ים סוף מה ש״ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא״ (מכילתא בשלח ג), היה מתנת אלוקים; הקב״ה פתח עיניהם לראות, אבל הם עצמם עדיין לא הגיעו למדריגת הנבואה ורוח הקודש, הדורשות פרישות וטהרה וכו׳; אדרבה, בפנימיותם היו רחוקים מאד מדרגת הנבואה וגם סביבם היה הכל מכוסה בערפל. קנאה ושנאה, שוד וחמס, עמלקים וכנענים, מואבים ואדומים ארבו לנפשם, ואיך אפשר היה לשיר את שיר ה׳, שירת הנצחון האלוקי, שירת “מי כמוך באלים ה׳” ו״ה׳ ימלוך לעולם ועד” בשעה שישראל היו מריבים זה עם זה וכל אחד אמר אני לא ארד תחילה? חסרה להם עדיין האמונה הצרופה. ואף כי תחת השפעת הנס של קריעת ים סוף האמינו בה׳ ובמשה עבדו, לא עמדה עדיין אמונה זו על בסיס חזק, שהרי מיד אחרי זה כתוב (שמות טו, כד): “וילונו העם על משה”, ושוב (שם טז, ב): “וילונו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרן”. וכשבאו לרפידים נאמר (שם יז, ב) “וירב העם עם משה”, ומשה אמר: “מה תריבון עמדי מה תנסון את ה׳”.
ואיך אפשר לשיר “שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת, תפול עליהם אימתה ופחד”, בשעה שעמלק כבר עשה הכנות למלחמה עם ישראל?
ולכן כתוב “אז ישיר”, את השירה האמיתית ישיר משה לעתיד.
משה ידבר לעתיד
וכן “משה ידבר”. בשעת מתן תורה הניח משה את אבן הפינה; הוא לא עשה אלא את ההתחלה לבניין התורה, אבל עוד רבה הדרך! עדיין היא מלאה קוצים רבים וברקנים, ואין דברי תורה נקנים אלא ביסורים, ענן כבד על ההר עכשיו, חושך ואפלה סביבו אף כי בני ישראל התקדשו ונהגו בפרישות ובנקיות, עמדו כאיש אחד מסביב להר סיני ובדעה אחת וברצון אחד אמרו “נעשה ונשמע”. אמנם משה זכר מה שכתוב ביעקב (בראשית כח, יב): “סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו”. סלם בגי׳ סיני (בראשית רבה סח, יב). משה ראה איך בני ישראל עולים מצד זה של הסולם ויורדים מצדו השני; ראה תקופות חולפות בישראל; ראה דורו של חזקיהו ודורו של מנשה; דורו של ר״ע ודורו של טורנוסרופוס הרשע, דורו של ר׳ מאיר ודורו של אלישע בן אבויה (אחר), דורו של ר״י בן זכאי — יבנה וחכמיה, דורו של הרמב״ם והדורות האחרונים — דורו של משה מנדלסון, שהשליך את התורה אחרי גוו והחליפה בתרבות זרה.
ראה ונצטער, ראה ״ענן כבד על ההר״; ראה איך לבשו השמים קדרות בחורבן הבית “על עזבם את תורתי” ונשתתק. באותה שעה לא מצא עוד כוח ומלים בלשונו לדבר, קולות המונה של רומי, של עובדי אלילים, של אנשים פראים מושחתי מידות משתקים את קולו של משה. ולכן הטעימה התורה משה ידבר (בעתיד) — עדיין לא הגיעה השעה שמשה ידבר בקול רם, שישמח בשמחת התורה ויאיר את העולם באור התורה. החושך כבד כ״כ עד שאור התורה אינו חודר אל תוכו. אבל בעתיד ידבר, ואלוקים יעננו בקול. כשישמע את קול יעקב בערי ישראל ובחוצות ירושלים, כשבתי המדרשות יהיו מצויינים בהלכה — אז משה ידבר; אז יתגבר כוחו של משה ויורה משפטיו לישראל. משה הוא עצם מעצמו ובשר מבשרו של עם ישראל. וכאשר עם ישראל הוא בבחינת “חי נושא את עצמו”, עומד על הגובה הראוי, יודע את מטרתו ואת חובתו בעולמו ובוחר בחיים האמיתיים, בחיים שיש בהם אהבת תורה ויראת שמים — אז ניתן כוח ועוז במשה לקבל השפעה מאת ה׳ ולהשפיע על ישראל; אבל אם ישראל פונה ח״ו עורף לתורה, עוזב את משמרתו ואת מעמדו ההיסטורי ופורש מדרכו הטובה אשר בה הלכו אבותיו והוא נוטה לימין או לשמאל — אז נחלש כוחו של משה ובאה ירידה אחר ירידה לישראל ולמשה ככתוב (שמות לב, ז) — “לך רד כי שחת עמך”.
קולו של משה וקולם של ישראל
עתידו של משה קשור בעתידו של ישראל, גורלו של זה תלוי בגורלו של זה; התורה היא הסולם־הסיני ומלאכי אלוקים עולים ויורדים בו, זכה הרי הוא עולה ומקויים בו “ולתתך עליון על כל הגויים” (דברים כו, יט); לא זכה, מתקיימת בו קללת התוכחה “ואתה תרד מטה מטה” (שם כח, מג).
גורלו נתון בידו — משה ידבר והאלוקים יעננו — אך ורק בקול כשישמע הקול קול יעקב או הנכון יותר כשישראל ישמע קלו שלו, כפי שנאמר בכהן הגדול “ונשמע קולו בבואו אל הקודש” (שמות כח, לה), כאשר ייכנס אל הקודש פנימה ידע את אשר לפניו, ידע שגורלו של עם ישראל תלוי בידו אם לחיים או למות, לברכה או לקללה, לשובע או לרזון, ואל יסיח את דעתו אף רגע מן האחריות הגדולה המוטלת עליו להיות שלוחא דידן ושלוחא דרחמנא ויתקדש ויטהר עצמו בקדושה ובטהרה, ויתדבק בשכינה.
כן צריך כל בן ישראל להשתדל להידבק בה׳ ולהתקרב אליו, כמו שאמרו חז״ל שצריך להידבק במעשיו “מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום (שבת קלג,ב, וראה ירושלמי פאה ריש פרק א; סוטה יד,א). ולעולם אל יסיח אדם את דעתו מן המשנה “אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני” (אבות א, יד).
תחילה צריך האדם להשתדל להכיר את עצמו, את האני שלו, את התפקיד הגדול המוטל עליו, ואת האפשרות הגדולה שישנה בידו לעלות בהר ה׳ ולהגיע למקום קדשו, לעלות לראש פסגת האנושות וסגולתה ולזכות בשלימות האמיתית.
ואחרי ״הכרת עצמו״, הכרת הנברא, ישתדל להשיג את ״הכרת הבורא״ — יכיר וידע כשאני לעצמי מה אני, שבזה שכבר הגיע לדרגה של הכרת עצמו לא הלך אלא עד חצי הדרך לשלימות. ועתה חייב הוא להמשיך ולעבור את החצי השני של “ודע את בוראך”, שהוא יותר קשה מן החצי הראשון.
הדרך הראשונה בלבד, היא שמוליכה אל הדרך השנייה. ואל יפסיק אדם באמצע אלא יעשה עבודת שלימה וממשית.
קול הנשמה
ואולי לזה מכוון הפסוק ״הקולות יחדלון” — “ואלוקים יעננו בקול”. כי חז״ל אמרו (יומא כ,ב), שקול המונה של רומי הולך מסוף העולם ועד סופו וגם קול הנשמה היוצאת מן הגוף הולך מסוף העולם ועד סופו. וכוונתם, שקול המונה של רומי הוא קול השטן והיצר, המחטיא את האדם, מצלצל באזניו קולות ושירות של רומי, כלומר של תאוה וחמדת התבל (רומי הוא סמל התבל, כי שוקי רומי הם מרכז העולם הכלכלי והפוליטי). הקולות האלה מושכים את לבו ועיניו ומסיחים את דעתו מן העיקרים הנצחיים.
ועוד קול אחד ממלא את חלל העולם, הוא קול הנשמה היוצאת מן הגוף, כי הקב״ה נתן לאדם נשמת חיים שתשב בקרבו, תחדור אל תוך תוכו, תתפוס לה מקום בלבו ובמחשבתו ותמשול בו. היא תתווה לאדם את הדרך אשר בה ילך, והיא תאיר את עיניו לראות את ה׳ ואת הבריאה וכשיבוא לדרגת “וראיתם אותו” יבוא גם לתכלית הנרצה של “וזכרתם את כל מצוות ה׳ ועשיתם אותם”.
אמנם אוי לו לאדם אשר נשמתו תצא מגופו בעודנו בחיים ותעזבהו. כלומר אם השטן יצליח להפריד בין הדבקים ויעשה את הרצון והתאוה למושלים על האדם. אז הנשמה מוטלת כציפור בפח וכאסיר בכלא, אסורה בנחושתיים ובעבותות עגלה חטאה; מוטלת ורואה, לגודל צערה ולשברה, את כל מה שהאדם עושה ואין לאל ידה להפריעו, וקולה נשמע מסוף העולם עד סופו; קולה ממלא את כל חלל העולם. אך האדם עצמו — אזנים לו ולא ישמע, והתאוה מטמטמת את מוחו ואת מחשבתו עד שאינו מרגיש כלום ומביא את עצמו לידי חורבן רוחני וגשמי.
ועל זאת אמרה התורה: ״משה ידבר והאלוקים יעננו בקול״ — כוחו של משה יתגבר אצל האדם על כוחו של שטן; גבורתו של משה תנצח את גבורתו של היצר, והקולות יחדלון — הקולות המנצחים של רומי, קול ענות גבורה, וקולה המנוצח, קול ענות חלושה של הנשמה, יחדלו — יפסיקו, ורק קול יחיד ומיוחד יישמע בחללו של העולם ובחללו של האדם, זהו קול האלוקים! ואולי לזה התכוונה התורה “וכל העם רואים את הקולות”, שבקבלת התורה כל אחד הכין והכשיר את עצמו כ״כ ע״י הזדככות החומר עד ששמע גם מה שראה וראה בעין בוחנת מה ששמע; הוא הרגיש בכוח ובפועל את האלוקות, הוא הרגיש את הקדושה ואת הטהרה שמילאה את כל ה״אני” שלו. וכשם שאדם רואה בעיניו מה שהוא מרגיש בשכלו, כן ראו, הבינו והכירו כולם את קול ה׳, את קול החכמה העליונה, הנובעת מתוך הנשמה האלוקית, מתוך פנימיותה וחדרי לבבה שמעו וראו את הקולות.
קול דבורה
ואפשר עוד לבאר את עניין הקולות באופן אחר.
הכתוב מדבר בשני סוגי קולות — קול ה׳ בכוח וקול ה׳ בהדר. קול ה׳ בכוח מכוון לתקופה של ה״יד החזקה”, לתקופה של “קול ה׳ שובר ארזים וישבר ה׳ את ארזי הלבנון”, תקופת מבול ותקופת סדום ועמורה, תקופת מצרים ותקופת סיסרא, תקופת פלשתים ותקופת סנחריב אשר הקב״ה כגיבור “יריע אף יצריח על אויביו יתגבר” (ישעיה מב, יג), הוא יכה אותם מכה אחר מכה, מכה ניצחת, צרה אחר צרה יביא עליהם עד שיכירו וידעו שאצבע אלוקים היא, עד לתקופת גוג ומגוג, שהקב״ה יביא עליהם אש וגפרית ותמרות עשן ויעשה אותם כמהפכת סדום, ככתוב (יחזקאל לח, יח־כג): “והיה ביום ההוא ביום בוא גוג על אדמת ישראל… יהיה רעש גדול של אדמת ישראל… ונהרסו ההרים… וכל חומה לארץ תפול… ונשפטתי אתו בדבר ובדם וגשם שוטף ואבני אלגביש אש וגפרית אמטיר עליו… והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים”.
אמנם לא ברעש ה׳ ולא באש ה׳ ולא ברוח ה׳ ורק קול דממה דקה יישמע, זוהי תקופת המשיח, תקופת “כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים” (ישעיה יא, ט), כשיבוא כל בשר להשתחוות לה׳ לבדו, אז יהיה קול ה׳ בהדר. כי הכל יכירו את גדולתו והדרת קדשו של ה׳ “ולפניו תכרע כל ברך תישבע כל לשון”.
והנה תחילה הראה ה׳ את כוחו וגבורתו על המים, “שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת” וזהו קול ה׳ על המים, זה היה הצעד הראשון של הקב״ה להראות לעולם את רוב גאונו, כי ה׳ איש מלחמה, ימינו נאדרי בכוח וימינו תרעץ אויב.
ואחרי קול המים בא קול ה׳ יחיל מדבר, קול של קבלת התורה, “קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה” (שמות יט, טז). גם על כל עמי תבל נפלו אימה ופחד והתקבצו כולם אצל בלעם ואמרו: ה׳ למבול ישב; וגם כל ברואי עולם חרדו חרדת מות — שור לא גער עוף לא פרח ציפור לא ציפצף מפני חרדת אלוקים — זהו “קול ה׳ יחיל מדבר”.
ואחריו בא “קול ה׳ יחיל מדבר קדש” זהו המאורע הגדול במדבר קדש, שם הכה צור ויזובו מים, וייקדש בם.
ואח״כ התחילה התקופה של “קול ה׳ שובר ארזים” התקופה של מלחמת עמלק, מלחמת סיחון ועוג ול״א מלכים, נפילת יריחו וכיבוש הארץ, אז אירע מאורע גדול בחיי ישראל — מלחמת דבורה ומפלת סיסרא ותשע מאות רכב ברזל שלו אחרי אשר לחץ את ישראל עשרים שנה “ותלך יד בני ישראל הלוך וקשה על יבין מלך כנען עד אשר הכריתו את יבין מלך כנען” (שופטים ד, כד).
אז אחרי הנצחון הגדול של דבורה, אחרי הנצחון של “ארץ רעשה גם שמים נטפו,… הרים נזלו מפני ה׳ זה סיני” התעורר ישראל מתרדמתו, ואחרי תקופה של תסיסה ומשבר רוחני “אשר חדלו פרזון בישראל” ו״הולכי נתיבות ילכו ארחות עקלקלות”, קמה דבורה לאם בישראל ושרה את השירה הגדולה “בפרוע פרעות בישראל, בהתנדב עם ברכו ה׳”. ומפרשים חז״ל (שבת קיט,ב): “העונה ׳אמן, יהא שמיה רבה מברך׳ בכל כוחו קורעין לו גזר דינו שנאמר: ׳בפרוע פרעות… ברכו ה׳”, ומפרש רש״י, שפרוע זה ביטול, שהקב״ה מבטל הפרעות ופורענויות מישראל: ע״י שבירכו את ה׳ והתקרבו אל ה׳ ועלו לדרגת הקדושה — ביטל הקב״ה את גזירת סיסרא. ואז באה דבורה שהיתה אם בישראל, שחינכה את ישראל על מבוע התורה והכניסה אותם תחת כנפי השכינה, ושרה שירת “אנכי לה׳ אנכי אשירה”. הפעם עלה בידה להעלות את ישראל למדריגה יותר גבוהה מזו שאליה, העלה אותם משה. כי בסיני אף־על־פי ששמעו את קול ה׳ ואף־על־פי שאמרו נעשה ונשמע לא היה המצב הרוחני של ישראל מהודר ביותר; ישראל עמדו עדיין תחת ההשפעה המצרית ולא יכלו עוד לעוקרה ולשרשה עד היסוד. והיה הקב״ה מוכרח להשפיל את עצמו ולירד על הר סיני על ההר הכי נמוך והכי שפל, והכל כדי להתקרב אל ישראל וליצור קשר גם אל שאר בני תבל. כי את המלים “אנכי ה׳ אלוקיך” לא אמר ה׳ לבני ישראל לבד, כי אם לכל העולם כולו. וכדי שישמעו את קולו ויבינו אותו השפיל עצמו כביכול וירד אליהם וציוה להם שלא לעלות בהר, כי הם לא היו עדיין מוכשרים באותה שעה לעלות עד ראש ההר מלבד משה. המצב הבלתי מזהיר הזה מצא את ביטויו בדברי ה׳ שאמר אז רק פעם אחת “אנכי” וגם בירידה עד סיני כדי להתקרב ולהתחבר אליהם. ולכך רמזה התורה גם במה שאמרה “וענן כבד על ההר”, כי סביבות ההר היה עדיין חושך וערפל; בני האדם היו עדיין מוכים בסנורים, לא ראו, לא ידעו ולא הכירו את ה׳ וכאשר דיבר ה׳ עם ישראל פרחה נשמתם אחר כל דיבור ודיבור (כמבואר במס׳ שבת פח,ב).
אמנם בתקופת דבורה איכשר דרא ודבורה יכלה להעלות את ישראל עד הגובה של התבור כלומר למדריגה רוחנית יותר גבוהה ממדריגת ישראל בסיני ולשיר פעמיים אנכי אנכי.
קול דוד
מתקופת דבורה והלאה באו מעת לעת חליפות ותמורות בישראל; הם עלו וירדו, קמו ונפלו, עבדו את ה׳ ועבדו את הבעלים ואת העשתורת. אז קמו שמשון ושמואל והתאמצו לתקן בדקי חומת ישראל. כל אחד השתדל — בנסים גלויים ובנצחונות על האויב וע״י הוראת צדקה, משפט ומישרים — לקרבם אל ה׳ ולהחזיקם באותו גובה אשר ממנו לא יפלו עוד. אך הדבר לא עלה בידם, ומה שעלה בידם לא היה אלא הצלה פורתא, מעין חיי שעה בלי יסוד מוצק וקיים, עד שהמליך הקב״ה עליהם את דוד למלך. במלכות בית דוד נתרומם המצב הרוחני של ישראל למעלה ראש. דוד הכה את הפלשתים ואת יתר אויבי ישראל מכה ניצחת עד שלא יכלו קום, ובשירותיו ותשבחותיו אל ה׳ משך את הלבבות, הפיץ תורה בישראל וכינורו היה מנגן מאליו. השפעתו על ישראל היתה כ״כ גדולה עד שמדן ועד באר שבע היו שומעים את קול כינורו; היו שומעים את דברי ה׳ החוצבים להבות אש שיצאו מפיו והקסימו את לב ישראל כקול הכינור החודר אל תוך הנפש פנימה.
דוד חשב שכבר הגיעה השעה של ״קול ה׳ בהדר״; הגיעה השעה לבנות את בית ה׳ ומציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים; הגיעה השעה לכבוש את כל המעמדות ולעלות בהר ה׳, דבר שלא זכו בו הדורות הקודמים, ואמר (שמואל־ב ז, ב): “אנכי יושב בבית ארזים וארון האלוקים יושב בתוך היריעה” כלומר, מאחר שעלה בידי בעזרת ה׳ לשבור את ארזי הלבנון, וכבר זכינו ש״מספרים בגויים את כבודו ובכל העמים נפלאותיו”, בכל הארץ שרים לה׳ ומבשרים מיום אל יום ישועתו, האם לא הגיעה השעה שנקרא גם: “הבו לה׳ משפחות עמים, הבו לה׳ כבוד ועוז, הבו לה׳ כבוד שמו, שאו מנחה ובואו לפניו, השתחוו לה׳ בהדרת קודש, חילו מלפניו כל הארץ, אף תכון תבל בל תמוט” (דבה״י־א טז, כח־ל)?
והקב״ה השיב לו, שאכן הוא מקבל את רצונו הטוב ואת כוונתו הרצויה כי נכסף לשבת בבית, “כי לא ישבתי בבית למיום העלותי את בני־ישראל ממצרים ועד היום הזה ואהיה מתהלך באוהל ובמשכן” (שמואל־ב ז, ו), כי מצבו הרוחני של ישראל לא היה מבוסס, לא היה בטוח נגד גלי החיים, נגד הרוחות המנשבות. ודוד העיד על עצמו: “דם לרוב שפכת… כי דמים רבים שפכת ארצה לפני” (דבה״י־א כב, ח) ולא נאה ולא יאה להקב״ה שביתו ייבנה בדמם של הבריות. רק “בנך היוצא מחלציך הוא יבנה הבית לשמי” (מלכים־א ה, יט) וכסא דוד “יהיה נכון עד עולם” (שמואל־ב ז, טז).
קול שלמה
דברים אלה נתקיימו בימי שלמה, שמשל “בכל הממלכות מן הנהר ארץ פלשתים ועד גבול מצרים… ויבואו מכל־העמים לשמוע את חכמת שלמה מאת כל מלכי הארץ… וישלח שלמה אל חירם… ועתה הניח ה׳ אלוקי לי מסביב, אין שטן ואין פגע רע, והנני אומר לבנות בית לשם ה׳ אלוקי” (מלכים־א ה, א־יט). וכן עשה “ויבן הבית לה׳” במשך שבע שנים “ותשלם כל המלאכה”, ואז התפלל שלמה אל ה׳ שיהיו עיני ה׳ פתוחות אל הבית לשמוע אל הרינה ואל התפילה ויהי ה׳ עמנו אל יעזבנו ואל יטשנו “למען דעת כל עמי הארץ כי ה׳ הוא האלוקים אין עוד” (מלכים־א ח, ס).
בתקופת שלמה הגיע עם ישראל למרום פסגת ההצלחה. ומן המקדש יצאו תורה ואורה ושפע קודש לעם ישראל, הקריבו את קרבנותיהם ועבדו את ה׳ בלבב שלם, אז נתפזרו העננים, נסו הצללים, שם ישראל היה לכבוד ולתפארת בגויים, ושירת ישראל היתה: ״הבו לה׳ בני אלים הבו לה׳ כבוד ועוז… — קול ה׳ בהדר”.
מימי בריאת העולם עד עכשיו לא היתה תקופה מזהירה כזו, תקופת זהב בדברי ימינו, שנתקיים בה הפסוק “וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך” (דברים כח, י).
עתה לא היתה עוד ממשלת ה׳ בחיל או בכוח אלא ברוח, רוח ה׳ ממרום קירבה את הרחוקים וכולם עבדו את ה׳ ברינה.
קול אליהו
אבל לא לעולם חוסן ולא לנצח ישועה.
תקופה זו עברה־חלפה ואחריה באה תקופה נוראה לבית ישראל.
דורו של ירבעם בן נבט שהחטיא את ישראל ודורו של אחאב השליכו אותו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא; בני ישראל פנו עורף למקדש ירושלים, שמו פניהם לעגלי הזהב ושם ישראל נעשה לשמצה, למשל ולשנינה. שוב לבשו השמים קדרות, “וענן כבד על ההר”, וענן ה׳ סר מעליהם. בני ישראל ירדו ירידה מוסרית, נביאי השקר הוליכו אותם שולל והסיתו אותם לחטוא נגד אלוקי ישראל ולכפור בו. בתקופה זו ירדו בני ישראל עד לדיוטה התחתונה. כל הנסים והנפלאות שעשה ה׳ לישראל מיום צאתם ממצרים נשתכחו כמת מלב ותורת משה אבד זכרה; הם כיחשו בשבועה שנשבעו בסיני נעשה ונשמע — הם לא עשו ולא שמעו. אחאב ואיזבל המיתו את נביאי האמת והעם לא ידע ולא הכיר אלא את נביאי השקר, לתורתם שמעו וקרבנות הקריבו לאל נכר. ואחרי שהיו משוקעים בזדונות ובשגגות, בחטא ובפשע עד שכמעט לא היתה עוד תקוה להעלותם מן העמק העכור ששקעו בו מכף רגלם ועד ראשם — זרח פתאום אור גדול כשמש בצהרים באישיותו של אליהו התשבי.
אליהו — פנחס קינא קנאת ה׳ צבאות וכאז השיב את חמת ה׳ מעל בני ישראל; הוא לא חת מפני אכזריותם של אחאב ואיזבל. הוא שינס את מתניו, עלה על הר הכרמל הגבוה וקרא בקול גדול: “עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים, אם ה׳ האלוקים לכו אחריו ואם הבעל — לכו אחריו״ ; “אני נותרתי נביא לה׳ לבדי ונביאי הבעל ארבע־מאות וחמשים איש” (מלכים־א יח, כא־כב). ואחרי שנביאי השקר קראו בקול גדול “הבעל עננו” והתגודדו בחרבות וברמחים ולא נענו, ניגש אליהו “בעלות המנחה… ויאמר, ה׳ אלוקי אברהם יצחק וישראל היום ייוודע כי אתה אלוקים בישראל… ענני ה׳ ענני וידעו העם הזה כי אתה ה׳ האלוקים ואתה הסבות את לבם אחרונית; ותפל אש ה׳ ותאכל את העולה… וירא כל העם ויפלו על פניהם ויאמרו: ה׳ הוא האלוקים, ה׳ הוא האלוקים”! (שם, לו־לט).
זה היה הקול האחרון — “קול ה׳ חוצב להבות אש” ובקול הזה עלה בידי התשבי להעלות את ישראל מבירא עמיקתא לאיגרא רמא, לראשו של הר הכרמל, כלומר, לגובה רוחני, ולכבוש מחדש את כל אותן העמדות שאבדו לישראל מימי מלכות ירבעם עד היום בו קידש אליהו שם שמים ברבים, וכל ישראל שמעו, ראו והבינו מי הוא ה׳ אשר ישמעו בקולו. וזוהי כוונת המדרש, שהקב״ה פייס את הכרמל שאליהו יאמר עליו פעמיים “ה׳ הוא האלוקים”. באמת היה נוח להקב״ה לתת את התורה על התבור ועל הכרמל היותר גבוהים מהר סיני, וודאי היה יותר מרוצה אילו כבר איכשר דרא וישראל היה מגיע בדרגתו הרוחנית לגובה של הכרמל והתבור. אך כיוון שתקוותו ושאיפתו לא נתגשמו עדיין, וחסר היה עדיין לישראל אותו הכוח הפנימי הטמיר והנעלם, הטהור והקדוש להגביה את עצמו למעלה ולהתקרב אל השכינה, נאלץ הקב״ה לרדת אליהם ולהתקרב אליהם, ולכן בחר בסיני בתור סמל לשפלותם ולקטנותם הרוחנית באותה שעה.
ואחרי שדבורה הנביאה שקמה אם בישראל הרימה אותם בהשפעתה הרוחנית לדרגת התבור, לדרגה של פעמיים “אנכי אנכי”, בא אליהו והגביהם עד לכרמל עד לדרגה של פעמיים ״ה׳ הוא האלוקים״ — לקדושת שם שמים שלא היה דוגמתה משעת קריעת ים סוף.
קול העתיד
מאז ועד היום היו לנו הרבה הרבה שינויי עתים וחליפות זמנים — ישראל עלו וירדו, ירדו ועלו, מסיני לתבור ומתבור לכרמל ושוב ירידה ושוב עלייה וחוזר חלילה עד שאנו נסתפק אם נוכל לפחות לעמוד, ומה מאושרים היינו לו זכינו להגיע לדרגה הנמוכה מדרגת הראשונים כמאמר חז״ל (שבת קיב,ב): “אם הראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים…” דורנו הוא דור תהפוכות, דור אשר לא ידע את אבותיו; דור שאבדה לו הדרך שדרכו ראשונים והוא הולך ותועה, הולך ומבקש.
אנו מקווים כי שוב יבוא היום ואליהו התשבי יופיע והשיב לב אבות על בנים; שוב יפתח את עינינו ויקרא בקול גדול ונורא: עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים? ושוב יקדש שם שמים, אבל הפעם לא בהר הכרמל אלא “על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון; הרימי בכוח קולך מבשרת ירושלים, הרימי אל תיראי אמרי לערי יהודה הנה אלוקיכם”! (ישעיה מ, ט).
“וקוי ה׳ יחליפו כוח יעלו אבר כנשרים” (שם, לא).
זאת תהיה העלייה האחרונה של ישראל, העלייה הגדולה ביותר; העלייה להר ה׳ אשר שם יעמדו לנצח במקום קדשו “ונגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר יחדיו כי פי ה׳ דבר” (שם, ה).
ולזאת התכוונה התורה “וכל העם רואים את הקולות”; אז בשעת קבלת התורה היו בני ישראל זקוקים לקול מוחשי, לאות ולמופת, לקול ה׳ בכוח, המשבר ארזים ארזי הלבנון; לקול המים ולקול חוצב להבות אש, אבל לעתיד כאשר הארץ תימלא דעה את ה׳ וישתחו לפניו כל הברואים, אז לא יצטרך עוד הקב״ה להשתמש בידו החזקה, לא יהיה צורך לכפות הר כגיגית, אלא יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לה׳ המלוכה וקול ה׳ בהדר, בהדרת קדשו, וכל אחד יאמר לחברו: “הבו לה׳ כבוד ועוז”!
אני חומה זו תורה
“מאי הר סיני? הר שירדה שנאה לעכו״ם עליו” (שבת פט,א). פי׳ רש״י (ד״ה שנאה): לעכו״ם שלא קבלו בו תורה.
כאשר נסקור את דברי ימינו לא נמצא אף דור ואף מקום ללא שנאה מצד הגוים לישראל.
“סדנא דארעא חד הוא” (קידושין כז,ב). בכל מקום יש לנו שונאים. “אותו השיר אותו הריקוד”: יהודים עליך, שמשון! “הבה נתחכמה!”.
אם נשאל מי הוא השונא הגדול ביותר של עם ישראל, מי הוא אבי אבות האנטישמיים. התשובה הספונטנית תהיה — המן. “ויאמר המן למלך ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים… ודתיהם שונות מכל עם”, וכו׳ (אסתר ג, ח), המן טוען את הטענות האנטישמיות הקלסיות שבכל דור ודור.
אבל טעות היא. לא המן הוא אבי אבות האנטישמיים, אלא בלעם. אין אנו חוששים מקללותיו של בלעם. — “ויהפוך ה׳ את הקללה לברכה”. אנו חוששים מעצת בלעם “לכה איעצך”, בעצתו למסור את בנות מואב הוא הביא צרה גדולה על עם ישראל. כן הוא בדורותינו לא הרוצחים של ספרד לא הפורעים של קישינוב היו היותר מסוכנים לעם ישראל, הסכנה האורבת לעם ישראל היא ההשכלה (“בנות מואב”) המביאה לעזיבת התורה ולהתבוללות.
אירופה המערבית ואמריקה, בהם נפתחו את שערי היכלי ההשכלה, עם ישראל בסכנה.
אך הקב״ה ברוב רחמיו אומר, “בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין” (קידושין ל,ב). הוא נתן לנו תורת אמת, ע״י תורת האמת “חיי עולם נטע בתוכנו” האמת תנצח, והאמת חית וקיימת.
בזה מתבארים דברי חז״ל “משה כתב ספרו ופרשת בלעם” (בבא בתרא יד,ב). כן, נגד פרשת בלעם, נגד היצר הכללי להיות ככל הגוים כתב משה ספרו, ובזה הקדים את הרפואה למכה.
במתן תורה הקב״ה פתח לעם ישראל שערי שמים. עם ישראל ראה והכיר כי ה׳ אחד ומבלעדיו אין להם שום קיום בעולם.
“אני חומה זו תורה” (פסחים פז,א), התורה היא חומה בצורה. כל זמן שנמצאים בפנים אין שום פחד, התורה נותנת כוח עוז ותעצומות.
התורה היא הגנה חזקה יותר מחומה, כי חומה אינה מצילה אלא משונאי חוץ, אבל לא משונאי פנים, התורה מגינה ומצלת גם משונאי פנים. “בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין” (קידושין ל,ב). אין לנו הצלה אחרת.
ללא תורה אין קיום, ע״כ אמר להם ה׳ אם אין אתם מקבלים, “שם תהא קבורתכם״. לאחר כל דיבור ודיבור פרחה נשמתם, כלומר, כשהדיבור נפסק — פרחה נשמתם, אין קיום ללא קשר לדבר ה׳.