אור היהדות - הנהגתו של רבן יוחנן בן זכאי
הרב ירחמיאל אליהו בוצ’קו זצ”ל
כשחלה רבי יוחנן בן זכאי, נכנסו תלמידיו לבקרו. כיון שראה אותם התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו, נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה, אמר להם: אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי, שהיום כאן ומחר בקבר, שאם כועס עלי — אין כעסו כעס עולם, ואם אוסרני — אין איסורו איסור עולם, ואם ממיתני — אין מיתתו מיתת עולם, ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון — אע״פ כן הייתי בוכה, ועכשיו שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים הקב״ה, שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, שאם כועס עלי — כעסו כעס עולם, ואם אוסרני — איסורו איסור עולם, ואם ממיתני — מיתתו מיתת עולם, ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון, ולא עוד, אלא שיש לפני שני דרכים, אחת של גן עדן ואחת של גיהנם ואיני יודע באיזו מוליכים אותי — ולא אבכה. אמרו לו: רבינו, ברכנו אמר להם: יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו תלמידיו, עד כאן, — אמר להם: ולוואי, תדעו, כשאדם עובר עבירה אומר: ׳שלא יראני אדם? בשעת פטירתו אמר להם: פנו כלים מפני הטומאה, והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא” (ברכות כח,ב).
המאמר הפלאי הזה מעורר קשיים מספר ובע״ה נבארם.
א) ריב״ז, מתלמידיו של הלל, היה נר ישראל ועמוד הימיני, חז״ל אמרו על ר׳ יוחנן בן זכאי “שלא הניח מקרא ומשנה, גמרא, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים… שיחת מלאכי השרת… דבר גדול ודבר קטן, דבר גדול־מעשה מרכבה, דבר קטן־הוויות דאביי ורבא” (סוכה כח,א). זאת ועוד, אמר ריב״ז לתלמידיו (חגיגה יד,ב): “ואף אני ואתם בחלומי מסובין היינו על הר סיני וניתנה עלינו בת קול מן השמים (ואמרה), עלו לכאן, עלו לכאן, טרקלין גדולים ומצעות נאות מוצעות לכם, אתם ותלמידיכם ותלמידי תלמידיכם מזומנין לכת שלישית”. דאיתא במדרש (ויקרא רבה ל, ב) ששבע כיתות של צדיקים עתידים להקביל פני השכינה, ופניהם דומות לחמה, ור׳ יוחנן ותלמידיו יהיו מאותן הכיתות. מדוע, איפוא, פחד ר׳ יוחנן בן זכאי ובכה לפני פטירתו.
בספר “אור ישראל” של ר׳ ישראל סלנטר האריך הרבה בביאור המאמר.
ב) תלמידיו בקשו את ברכתו, אמר להם שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. על תמיהתם שהשווה מורא שמים למורא בשר ודם, השיב “ולוואי”. במה הניח את דעתם בתשובה זו.
האם באמת מורא בשר ודם הוא כל כך גדול, הלא הרבה אנשים עושים מעשים אשר לא ייעשו בפרהסיה ואין עליהם מורא בשר ודם.
ג) מדוע בא חזקיהו מלך יהודה בשעת פטירתו ללוותו. מה הקשר בין ר׳ יוחנן בן זכאי ובין חזקיהו אשר חי בתקופת בית ראשון, וריב״ז חי בסוף תקופת בית שני.
הצל״ח מבאר העניין כך. הלל הזקן, רבו של ריב״ז, היה מזרע דוד וקיבל על עצמו את הנשיאות שלא פסקה מזרעו. אחרי שרבן שמעון בן גמליאל הנשיא נהרג בין עשרת הרוגי המלכות, ובנו רבן גמליאל היה עדיין קטן, קיבל עליו ריב״ז את הנשיאות, על כן בא חזקיהו מלך לבית דוד, ללוותו בעת פטירתו, להראותו שאין לו עליו תרעומת על זה, וגם רמז שאחרי מותו של ריב״ז תחזור הנשיאות לבית דוד. זאת כוונת אמרו, הכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה, כלומר, כסא הנשיאות, חוזר לבית דוד.
ד) מה משמעות הצווי “פנו כלים מפני הטומאה”. וכי חשש שאינם יודעים את הדין שהמת מטמא כלים.
ונראה לבאר בכמה אופנים:
א. תפקידו של מנהיג
ונראה באור הענין.
חז״ל אמרו (ברכות לג,ב): ״ואמר ר׳ חנינא, הכל בידי שמים — חוץ מיראת שמים, שנאמר (דברים י, יב): ׳ועתה ישראל מה ה׳ אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה׳, אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא, והאמר ר׳ חנינא משום רבי שמעון בר יוחי: אין לו להקב״ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר (ישעיה לג, ו): ׳יראת ה׳ היא אוצרו׳. אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא וכו׳”.
תשובת הגמ׳ צריכה הסבר. מטבע קטן אצל עשיר אין לה שום חשיבות, וכי מפני זה אין לה חשיבות אצל עני. אם יראה היא מלתא זוטרתא לגבי משה, הרי היא מלתא זוטרתא גם לגבי כל ישראל?
לבאור הענין יש להבחין בין שלשה מיני יראה.
א) יראת העונש,
ב) יראת הרוממות,
ג) יראת חטא
יראת העונש פירושה, האדם מפחד לעבור על דברי ה׳, כי הקב״ה יעניש אותו ביסורים קשים ובחלאים רעים. כמו שאמרו חז״ל שאם אדם רואה שיסורין באים עליו יפשפש במעשיו, פשפש ולא מצא עבירות מיוחדות יתלה בביטול תורה. כמו״כ, האדם מפחד מפני העונש בעלמא דאתי, ומפני זה הוא שומר מצוה ונזהר מן העבירה. זוהי מדריגה פחותה מאד.
“יראת הרוממות” פירושה, האדם מכיר שהבורא יתברך הוא בורא ומנהיג את כל העולם, עיניו משוטטות בכל, לית אתר פנוי מיניה, והוא רם ונישא, גדול, גיבור ונורא, מוריש ומעשיר, מוריד שאול ויעל, ממית ומחיה. על כן אנו בני אדם קרוצי חומר, ברואים שפלים וקטנים, יראים מפניו.
“יראת חטא” (כמו שאמר ריב״ז על תלמידו ר׳ שמעון בן נתנאל שהוא ירא חטא (אבות ב, ח)), פירושה: יראה מפני חטא הגורם לאדם מיתה גופנית ורוחנית, שיכיר האדם שענשו לא בא מבחוץ אלא הוא בחטא עצמו.
אמרו חז״ל (אבות ד, כא): הקנאה, התאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. הם עצמם מוציאים את האדם מן העולם. הם עצמם מקצרים את חייו. אמרו חז״ל (ברכות לג,א): “אין ערוד ממית אלא החטא ממית”.
שלושה גורמים מביאים לשלושת סוגי היראה.
אמונה. ב) הרגשה. ג) הכרה והתבוננות. אמונה מביאה ל״יראת העונש” האדם נמנע מלחטוא כי הוא מאמין שהקב״ה מעניש עוברי מצוותיו ונותן שכר לשומרי מצוותיו.
הרגשה מביאה ל״יראת חטא”. האדם מרגיש מיד בשעת עשיית העברה כי היא גורמת לרע מרעילה את גופו ורוחו, היא מביאה רעה עליו.
“הכרה והתבוננות” מביאים ל״יראת הרוממות”. האדם מכיר ומתבונן ומבין את רוממות הא־ל, ומתוך הכרה זו הוא נמנע מלעבור על ציוויו והיא מביאתו לקיים את מצוותיו.
זו כוונת משה באמרו לישראל: “מה ה׳ אלוקיך שואל מעמך”. כמו שאני מכיר הכרה אמיתית את רוממות ה׳ וגדלותו, כן אני דורש מכם להרגיש את הרע שבחטא ולהיות יראי חטא.
זו כוונת ריב״ז בהשוותו מורא שמים למורא בשר ודם. הוא הסביר לתלמידיו, כי עליהם להכיר רוממות הא־ל אשר תביאם להמנע מחטא כשם שבני אדם נמנעים מלפעול כאשר בני אדם רואים אותם, מפני פחדם.
החזית הפנימית
ועתה נסביר את פחדו של ר׳ יוחנן בן זכאי. ואת אמרו הכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה.
דוד המלך אמר (תהילים קיט, קלו): “פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך”.
וקשה מאד להבין הלא הוא בעצמו אמר באותו פרק (פסוק צז): “מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי״; וכן (פסוק קה): ״נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי״; וכן (פסוק ל): “דרך אמונה בחרתי משפטיך שיוויתי”; וכן (פסוק לב): “דרך מצוותיך ארוץ כי תרחיב לבי״ — ואיך אפשר שהוא יבכה כ״כ על שלא שמר אמרות ה׳?
נקדים ונתבונן בחייו של דוד המלך, בפרשת גדולתו ומעשיו הכבירים, ובתופעות מוזרות שאי אפשר להבינם ולהשיגם.
המלך הגדול, הגיבור שהיכה את גליית, היכה את הפלישתים מכה ניצחת, עליו אמרו ישראל ״היכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו״ (שמואל־א יח, ז; ושם כא, יב; ושם כט, ה):, מלך גדול זה הרגיש עצמו נרדף על ידי אבשלום בנו שהתקומם נגדו, ולא יכל לעמוד על נפשו. הוא נאלץ לברוח מפניו וכפשע היה בינו לבין המוות. לולא נהרג אבשלום על ידי יואב היה כל עם ישראל נוטה אחרי אבשלום וסר מדוד.
אחרי ההתקוממות של אבשלום הופיע “איש בליעל” שבע בן בכרי שמו, תקע בשופר ואמר “אין לנו חלק בדוד ולא נחלה לנו בבן ישי” (שמואל־ב כ, א), וגם הוא הצליח להטות לב ישראל “ויעל כל איש ישראל מאחרי דוד אחרי שבע בן בכרי” וכו׳ (שם, ב). לא ייאמן כי יסופר, איש בליעל אחד יכול להטות לב ישראל מדוד המלך הגדול שכל ימיו השליך את נפשו מנגד ללחום מלחמות רבות ולנצח. הייתכן שכל ישראל ילכו אחרי שבע בן בכרי ויפנו עורף למלכם משיח ה׳, וישכחו את כל הטוב שעשה עם ישראל.
הן זאת טרגדיה נוראה בחיי דוד.
דוד חקר והתבונן ובקש להבין מדוע באה עליו הצרה הזאת. אחר עיון רב הוא הגיע למסקנה כי הוא עצמו הגורם, כי בהיותו תמיד טרוד במלחמותיו, הזניח את החזית הפנימית. הוא לא ראה את הנעשה והנשמע בתוך המחנה, ואפילו לא את הנעשה והנשמע בביתו.
דוד המלך לא ראה את הנולד, לא מנע את מעשי אבשלום. הוא לא ראה את הנזק בעתיד כתוצאה ממעשיו.
על כך בכה דוד במר נפשו “פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך” (תהילים קיט, קלו). כלומר, אוי לי שלא ראיתי את הנולד, ועל ידי כך נתאפשר לאבשלום להפוך את לב ישראל אליו. גם אחרי שאבשלום נהרג, ומעריציו נסו לביתם מתוך בושה, נשאר הקרע בעם ישראל, הכבוד וההערצה לדוד לא היו כמקודם, לב העם לא היה עוד שלם עם דוד.
הקרע היה כל כך עמוק בלב ישראל עד שאחרי מות שלמה נתחלקה המלוכה.
מחשבות האלה מררו את חיי דוד ולא הצליח להרגיע את רוחו עוד כל ימי חייו, “פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך”.
כאשר רצה לבנות את הבית לשם ה׳ ופנה לנתן הנביא השיבו ה׳ ע״י הנביא “אשר יצא ממעיך… הוא יבנה בית לשמי” (שמואל־ב ז, יג). ובדברי הימים (דה״א כב, ח) מוסיף הנביא: “לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת”. לכאורה קשה להבין את ההנמקה “לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת”, הרי הוא לחם מלחמות מצוה. לפי דברינו, כנראה, זו היתה כוונת הנביא, לעוררו על זה שהיה כל ימיו טרוד רק במלחמות ובשפיכת דם שונאיו מבחוץ, ולא ראה ולא הרגיש את כל הנעשה בתוך המחנה, ואין הדור הזה ראוי ומוכשר לבנות בית עולמים.
החזית הכלל ישראלית
על פי דברינו נבין גם את פחדו ומוראו של ר׳ יוחנן בן זכאי.
אמת היא, עלתה בידו של ריב״ז לעשות דבר גדול מאד, להציל את יבנה וחכמיה. הודות להצלה זו יש לנו עד היום מבצרי תורה וישיבות העומדות בקשר היסטורי עם יבנה של ר״י בן זכאי. הוא זרע את הזריעה ואנחנו קוצרים את פירותיה. אך ר״י בן זכאי חשש שמא אף הוא שגה בהנהגתו. הוא התעסק הרבה בחזית הפנימית, הוא בנה ושיכלל את מבצר התורה ביבנה עוד לפני החורבן, בזה השקיע את מבחר כוחותיו. אך אולי הוא הזניח את החזית הכלל ישראלית. הוא לא התעניין מספיק בגורל של כלל ישראל. הוא לא שם לב לפילוגים בעם ישראל ושמא לא עשה מספיק לשם אחודו של העם.
בהיותו עסוק במחשבות אלה של עשית חשבון נפש בינו לבין עצמו, האם מילא את תפקידו כראוי בתור מנהיג ישראל בשעה קשה כזו, התחיל לבכות, אמר “אינני יודע באיזו דרך מוליכין אותי”. אולי יתבעו אותי ביום דיני על החורבן אשר היה בימי, כתוצאה ממצבו של העם עליו יש לי אחריות. כדי להרגיע את רוחו אמר, “הכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא”, כלומר, גורלו של חזקיהו היה כגורלי. אחרי מותו בא חורבן רוחני על עם ישראל, על ידי בנו מנשה אשר החריב את כל מה שבנה. אי אפשר לומר שחזקיהו לא ראה את הנולד. שהרי באמת ראה את העתיד ומפני זה לא רצה לשאת אשה. הוא ראה ברוח הקודש שייצא ממנו מנשה.
רק אחרי תוכחתו של ישעיהו “בהדי כבשי דרחמנא למה לך” (ברכות י,א) הסכים לדבריו ונשא את בתו.
חזקיהו המלך עשה כל מה שאפשר היה לעשות. הוא הדליק אור תורה מדן ועד באר שבע, עד שבדקו ולא מצאו איש ואשה תינוק ותינוקת שלא היו בקיאין בטומאה ובטהרה. בכל זאת לא יכול היה לעצור מפני הרוח הרעה ומפני החורבן שבא אחריו. החורבן בא כמו מפולת שלג גדולה ואין בידי אדם לעמוד נגדו. כאשר הנביא ניבא לחזקיהו על הימים הנוראים שיבואו אחריו, על החורבן הנורא, אמר “טוב דבר ה׳ אשר דברת ויאמר כי יהיה שלום ואמת בימי” (ישעיהו לט, ח), הוא השלים עם המצב שיהיה. אין בידי לעשות מאומה יותר ממה שעשיתי.
בזה התנחם גם ריב״ז, עשיתי כמיטב יכלתי. אמנם, לתלמידיו אמר “פנו כלים מפני הטומאה”, כלומר, אל תחכו ואל תשבו בחיבוק ידים עד שהשריפה תפרוץ ואי אפשר יהיה עוד לכבותה. עשו כל מה שביכלתכם ובכוחכם לעשות, אחזו באמצעים הנכונים למנוע את הצרה, כמאמר חז״ל: “לעולם יקדים אדם תפילה לצרה” (סנהדרין מד,ב). חזקו ברכים כושלות, אמצו ידים רפות, הכניסו רוח חיים ורוח קדושה בתוך העם, עד שרוח הטומאה לא תוכל למשול בהם ולא תמצא דרך פרוצה להיכנס בה. “פנו כלים מפני הטומאה”. בזה יצתה נשמתו בטהרה.
ב. “מ׳ שנה עסק בפרקמטיה, מ׳ שנה למד, מ׳ שנה לימד”
ואולי אפשר לבאר עוד באופן אחר, כדי ללמוד מוסר השכל
במס׳ סוכה (כח,א) למדנו: ״שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן; שלשים מהן ראויים שתשרה עליהם שכינה כמשה רבינו; ושלושים מהן ראויים שתעמוד להם חמה כיהושע בן נון; עשרים בינונים. גדול שבכולן יונתן בן עוזיאל, קטן שבכולן רבן יוחנן בן זכאי. אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה, גמרא הלכה ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, קלים וחמורים וגזירות שוות, תקופות וגימטריאות, שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים, משלות כובסין משלות שועלים, דבר גדול ודבר קטן, דבר גדול מעשה מרכבה, דבר קטן הוויות דאביי ורבא… אמרו עליו על יונתן בו עוזיאל: בשעה שיושב ועוסק בתורה כל עוף שפורח עליו מיד נשרף”.
למעלה מזה באותו עמוד מספרת הגמ׳: ״אמרו עליו על ריב״ז: מימיו לא שח שיחת חולין, ולא הלך ד׳ אמות בלי תורה ובלי תפילין, ולא קדמו אדם בבית המדרש, ולא ישן בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי, ולא הרהר במבואות המטונפות, ולא הניח אדם בבית המדרש ויצא, ולא מצאו אדם יושב ודומם אלא יושב ושונה, ולא פתח אדם דלת לתלמידיו אלא הוא בעצמו, ולא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם, ולא אמר: ׳הגיע עת לעמוד מבית המדרש׳ חוץ מערבי פסחים וערבי יום הכיפורים”. רואים בזה את גדלותו של ריב״ז ואת מעשיו הכבירים, ומ״מ מסיקה הגמ׳ כי לא זו בלבד שלא הגיע למדריגתו של הלל או אפילו למדריגתו של יונתן בן עוזיאל, אלא הוא היה מן הקטנים שבהם, כלומר מן הקטנים של הבינוניים של תלמידי הלל. ומשפט זה, שהוציאו עליו החכמים, העיק עליו מאד ולא נתן לו מנוחה כל ימי חייו, ולמרות כל השתדלותו והתאמצותו לעשות לילות כימים ולהגות בדברי תורה בלי שום הפסקה, לא זכה להגיע למדריגת חבריו. לפני מותו עשה חשבון נפש בינו לבין עצמו על דבר הסיבה לכך, שרדף אחרי חבריו ולא הגיע למדריגתם ולשלימותם, ולא ידע מה חסר שלא למד ושלא עשה.
וכיון שהיה עסוק כל כך בדאגתו ואחרי שהתעמק במחשבותיו לחקור ולדרוש סיבת כשלונו, מצא את הסיבה בזמן שאיבד בראשית ימי חייו, בענייני גשמיות והוויות העולם ולא עסק בתורה. כמו שאמרו חז״ל במס׳ ראש השנה (לא,ב): “כל שנותיו של ריב״ז מאה ועשרים שנה; מ׳ שנה עסק בפרקמטיא, מ׳ שנה למד, מ׳ שנה לימד”. נמצא שארבעים שנה מימי חייו עסק בהבלי העולם, וזה עוון גדול לגבי אדם גדול כמותו. ואפילו אח״כ כשהקדיש עתו לתורה, סגר את עצמו בינו לבין עצמו ולא נתן מתורתו לאחרים. וגם דרך כזו לא מצאה חן בעיני החכמים, כי אין זה נכון לעשות את התורה לקניין פרטי, אלא חובת האדם להגדיל תורה ולהאדירה, כמו שאמר הכתוב: “חכמות בחוץ תרונה ברחובות תתן קולה” (משלי א, כ), וכל מי שרכש הרבה תורה וחכמה אינו רשאי להחזיק תורתו רק לעצמו. חובתו ללמוד וללמד ולהשקיט רעבונם וצמאונם של אחרים, המשתוקקים לשמוע את דבר ה׳, ויפוצו מעיינותיו חוצה, כי זוהי נבואתו של עמוס (ח, יא): “הנה ימים באים נאום ה׳ אלקים והשלחתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר ה׳”, והתורה תשתכח חס ושלום מפי ישראל אם כל אחד ינהג ככה.
הלימוד עם תלמידים מביא ברכה והרחבת הדעת גם אצל הרב, זה שואל וזה משיב, זה מותיב וזה מפרק, ומתבררת ההלכה, ולכן אמרו חז״ל (אבות ב, ז): “מרבה ישיבה מרבה חכמה”.
בכל אלה שגה ריב״ז, ולכן אמרו עליו החכמים, שהוא היה הקטן מכל תלמידי הלל. ועל זה בכה ריב״ז בלי הפוגות — על הימים שעברו ואינם שבים, ודוקא על ידי זה שתלמידיו ניסו להרגיע את רוחו באמרם: רבינו, על מה אתה בוכה? הלא הכי גדול אתה בדורך — “נר ישראל עמוד הימיני, פטיש החזק” למה לך להתרעם על שלא למדת תורה הרבה, כי אם אתה לא למדת מי למד יותר? ואז כאב לבו עוד יותר ולא יכול להתנחם, בחשבו אם אמנם זכיתי בדורי להיות “נר ישראל”, אז מי יודע לאיזו מדריגה הייתי מגיע אם לא איבדתי מ׳ שנים בדברי הבל ובעסקים חומריים והסחתי את דעתי מן התורה, ומי יודע כמה וכמה תלמידים היו לי אם לא הייתי סוגר את עצמי מ׳ שנה כדי ללמוד תורה בבדידות, ומה גדול היה כוחה של יבנה אז?!
אמנם הצועק על העבר הוא מן הצועקים ואינם נענים, ועל זה היה דווה לבו, ועיניו יורדות מים.
ומוסר ההשכל שעלינו ללמוד מסיפור זה: אם הוא, ריב״ז, אביר הרועים תלמידו של הלל ורבו של ר׳ אליעזר הגדול, מנהיג הדור, שספג אל תוכו את כל התורה כולה, ולא הניח דבר שלא למד, ובכל זאת כשהגיע זמנו להיפטר מן העולם, בכה בדמעות שליש, על שלא זכה ללמוד יותר ולזכות את האחרים — אנן מה נעני אבתריה?! ואוי לנו על איבוד זמננו להבל ולריק, ומה נענה ביום הפקודה?!
הבה, נשתדל לתקן כל עוד יש זמן לתקן, טרם יגיע הליל….
ג. ההשגה ביום המיתה
ונראה הסבר נוסף בדרך המוסר.
״וירא את המקום מרחוק״ (בראשית כב, ד). אמר ליה ליצחק: רואה אתה מה שאני רואה, א״ל אני רואה הר נאה משובח וענן קשור עליו. אמר לנעריו, רואים אתם כלום, אמרו לו, אין אנו רואין אלא מדברות. אמר להם, “שבו לכם פה עם החמור” הואיל והחמור אינו רואה ואינכם רואים כמותו… שאתם כמותו” (תנחומא וירא כג).
יצחק נתעלה אל פסגת המעלות “אני רואה הר־משובח” אבל על ראש הפסגה “ענן קשור” כי לא הגיע לראש הפסגה, שהרי באמת לא מסר נפשו בפועל.
משל למה הדבר דומה לעני המחזר על הפתחים, הרי הוא מבקש פרנסה קלה ונקייה. מי שיש לו פרנסה כזו, מבקש פרנסה אשר תביא לו הכנסה של אלפים. מי שיש לו הכנסה זו משתוקק להיות עשיר גדול בעל נחלה. וכן הלאה. נמצא שכל מי שיש לו יותר, השגתו באושר רחבה יותר.
וכך הוא גם בתחום הלימודים. תלמיד צעיר מבקש להבין מה שבחור במחלקה גבוהה מבין. בחור בכתה גבוהה מבקש להבין ולהשיג מה שרבו משיג. הרב מבקש להשיג מה שגאון מפורסם בדור משיג, והלה מה שרמב״ם השיג, ורמב״ם מה שר״ע השיג. נמצא שכל מה שהרבה ללמוד, מבין שלא למד ולא השיג מה שאפשר להשיג.
ובזה מבואר מאמר חז״ל “אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת” (אבות ב, ה), שאין מקום לאדם להתפאר בעיניים וברגליים שיש לו, כי בלי עיניים ורגליים הוא בעל מום, כן אי אפשר להתפאר בלימוד תורה, כי בלי תורה הרי הוא כחסר אבר.
האדם במעי אמו לומד את כל התורה, ללמדנו, כי כל האברים והגידים צריכים את הרגשת התורה, התורה היא נשמתו של האדם. וזה הפי׳ “אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת”, כלומר בשעת היצירה כבר לימדו אותך, וראית כי זה עיקר חיותך.
ובזה נבין בכיו של רבן יוחנן בן זכאי.
מובא בגמרא (סוכה כח,א): “אמרו עליו על ריב״ז מימיו לא שח שיחת חולין, ולא הלך ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין, ולא קידמו אדם בבית המדרש ולא ישן בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת ארעי, ולא הרהר במבואות המטונפות, ולא הניח אדם בבית המדרש ויצא, ולא מצאו אדם יושב ודומם אלא יושב ושונה, ולא פתח אדם דלת לתלמידיו אלא הוא בעצמו, ולא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם, ולא אמר הגיע עת לעמוד מבית המדרש, חוץ מערבי פסחים וערבי יום הכיפורים”. ועוד (שם): “אמרו עליו על ר׳ יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה, גמרא, הלכות ואגדות וכו׳”.
הוא היה קטן תלמידיו של הלל. הוא מצא המפתח ללב הצעירים בקרבו אותם באהבה ובחמלה תחת כנפי השכינה. הוא הגיע למעלות עליונות בתורה וחכמתה ובהנהגה.
בכל זאת כשהגיעה השעה ותלמידיו נכנסו אצלו, הבין שהגיע לסוף ימיו. אז קיים בעצמו “יזכיר לו יום המיתה” בפועל, ויצר הרע עזבו, וראה מה שלא ראה עד עכשיו. ראה את מה שלא למד, מה שלא השיג ושלא קיים. ראה מה שחסר לו עד משה.
אז ראה ריב״ז הרבה דברים שלא ראה אותם קודם לכן, ומשום כך בכה.
ד. אחריות על החורבן
כוחה של תשובה
ונראה לבאר עוד ע״פ הקדמת ביאור מאמר הירושלמי (מכות ב, ו): “שאלו לחכמה, חוטא מהו עונשו, אמרה להם, ׳חטאים תרדף רעה׳ (משלי יג, כא). שאלו לנבואה, חוטא מהו עונשו, אמרה להן, ׳הנפש החוטאת היא תמות׳ (יחזקאל יח, ד). שאלו לקב״ה, חוטא מהו עונשו, אמר להן, יעשה תשובה ויתכפר לו”.
וקשה להבין שהחכמה והנבואה יסיחו דעתן ממקראות מפורשים בתורה בפרשת ואתחנן ובפרשת ניצבים המלאים ענייני תשובה: “ובקשת משם את ה׳ אלהיך ומצאת… בצר לך… ושבת…” (דברים ד, כט־ל).
ונראה לי לבאר שבאמת לא נעלמו מהן דרכי התשובה ותועלתה, אלא שלא הבינו למה כוחה של התשובה כל כך גדול כדי למחוק את החטא ולהפוך זדונות לזכויות — היתכן שישתה אדם סם המות ויחיה? ישבור אדם כלי לרסיסים ויעשנו שוב לשלם? היתכן שעבד המלך יקח את כתר המלכות מראש המלך ויפילו לארץ — ויישאר בחיים? הרי כשאדם עובר עבירה הוא כאילו בלע סם והרעיל את נשמתו, כאילו שבר את הכלי וכאילו הפיל כתר תורה — כתרו של הקב״ה — לארץ! ומה תהיה תקנתו, איך יעלה בידו על ידי התשובה לבטל ולהעביר מן העולם את כל רשעתו שעשה?
ועל זה השיב הקב״ה: באמת צדקתם בטענותיכם, כי על פי השכל הישר אין בכוח התשובה למחוק את כל העוונות והפשעים שעשה האדם, אלא שזהו חסד עליון אשר בידו נפש כל חי להשיב נפש האדם לתחייה, אחרי שכבר מתה מיתה רוחנית, בכוח התשובה שהוא עשה, כמו שאמר הקב״ה: “אני אמית ואחיה…” (דברים לב, לט) “…כי לא אחפוץ במות המת נאם ה׳ אלקים והשיבו וחיו” (יחזקאל יח, לב).
הידיעה מבטלת הכפרה
והנה בכריתות (כו,א), אומרת הגמרא שחטא שאין מכיר בו אלא המקום — יום הכיפורים מכפר. ומקשה הגמרא: הלא החטא שעליו מביאים עגלה ערופה גם הוא נעלם מכל אדם ויום הכיפורים מכפר, ומדוע מביא קרבן אפילו אם עבר עליו יום הכיפורים? והגמרא מתרצת שההורג יודע. ועוד דאמר קרא “ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה” (במדבר לה, לג). ועוד כדי לכפר על יוצאי מצרים. ומבאר רש״י: דכתיב אשר פדית, והרי כמה יו״כ עברו עליהם ועדיין הן צריכין לכפרה זו אם נמצא חלל ביניהם.
כדי להבין דברי רש״י נציין את שאלת הגמ׳ בהמשך: אם באה אליו הידיעה על העבירה אחרי יוה״כ, האם נאמר שאינו צריך להביא קרבן?
ומסיקה הגמרא שאכן יש להביא קרבן, כי הידיעה של אחר כך מבטלת למפרע את הכפרה של יוה״כ.
וע״כ אם נמצא הרוג ולא נודע מי הכהו באים זקני העדה ומתוודים: אף על פי שידינו לא שפכו את הדם הזה, בכל זאת אשמים אנחנו כי עינינו לא ראו, כלומר, מדוע לא נתנו חינוך בזה שירים את מוסר העם עד שמעשי תועבה כמו רצח יהיו מן הנמנע. ודבר זה לא בא מתמול שלשום, אלא זוהי צרעת נושנת, ואיך אפשר שיום הכיפורים יכפר על אלה שהשחיתו והתעיבו ועשו נבלה בישראל, מציאת החלל מביאה איפוא את זקני העדה לידיעה ולהכרה שחטאו בחינוך העם.
זה היה פחדו של רבי יוחנן בן זכאי. הוא ידע שלמרות צדקתו אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, אבל עד עתה לא פחד כי כמה וכמה ימי כיפורים עברו עליו. אמנם עכשיו לפני מותו ראה באספקלריה מאירה כל החטאים והעוונות שלא ראה אותם עד עתה, ונפל פחד גדול עליו שכל ימי הכיפורים לא כיפרו עליהם ומחוייב הוא שוב להקריב קרבן ולעשות תשובה עליהם. אבל דא עקא, הלא עומד הוא למות ואין עוד בכוחו ברגע האחרון לעשות תשובה כראוי. ולכן פחד שמא יוליכו אותה אם לא לזמן ארוך אבל בודאי לזמן קצר, לגיהנם כדי להענישו על החטאים האלה.
בין חזקיהו לרבי יוחנן בן זכאי
והחטא הגדול ביותר שראה בו הוא שבימיו בא החורבן, והוא לא השכיל להציל את האומה מהטרגדיה הנוראה, כמו שהצליח חזקיהו מלך יהודה, על ידי השמן שהדליק בבתי כנסיות, וזה הפיח שביב אש של תורה בלבות צעירי ישראל, עד שבדקו מדן עד באר שבע ולא מצאו תינוק ותינוקת שלא היו בקיאין אפילו בטומאה וטהרה. והוא, רבי יוחנן בן זכאי, הסתפק בזה שלמד תורה לפני מספר קטן של תלמידים בבית המדרש של יבנה, והתרחק מן המון העם ולא השפיע גם עליהם. וזהו מעוות אשר לא יוכל לתקון.
ואחרי כל אלה הוא יודע שימי הכיפורים לא כיפרו על כל אותן העבירות, והוא, איפוא, מלא חטאים ורואה כל הבית מלא טומאה, טומאת החטאים אשר ימי הכיפורים כיפרו עליהם מלפנים, ועכשיו חזרו אליו על ידי ידיעת חטאו, ולכן ביקש “פנו כלים מפני הטומאה”.