אור היהדות - דוד המלך ובנין בית המקדש
הרב ירחמיאל אליהו בוצ’קו זצ”ל
עתה נבוא לבאר מדוע לא זכה דוד לבנות את בית המקדש, דבר שכל כך הצטער עליו[1].
הוא אמר לנביא (שמואל־ב ז, ב): “אנכי יושב בבית ארזים, וארון האלוקים יושב בתוך היריעה”. ועל זה השיב לו הנביא בשם ה׳ (שם, ה־יג): “האתה תבנה לי בית לשבתי… אשר יצא ממעיך… הוא יבנה בית לשמי”. מדוע?
בדבה״י כתוב טעם נוסף: “דם לרוב שפכת ומלחמות גדולות עשית, לא תבנה בית לשמי, כי דמים רבים שפכת ארצה לפני” (דבהי״א כב, ח). ולפי דעתי הרי זה טעם לשבח, כי על ידי זה שמסר את נפשו למען עם ישראל ולחם נגד אויביו — מי כמוהו שזרע בדמעה יזכה לקצור ברינה ולהיות מנושאי אלומותיו?
[1] עיין פירוש נוסף בענין זה בפרשת תרומה.
בין משה ליהושע
אולם הקושיה הזאת אפשר להקשות גם בנוגע למשה רבינו שמסר נפשו על עם ישראל, וכל־כך התאווה להיכנס עמו לארץ ישראל, ולא זכה לכך. והטעם שהתורה נותנת — מפני מי מריבה — אינו מספיק, כי על חטא קל זה כמה וכמה תשובה עשה משה.
אפשר לבאר זאת באופן כזה:
כמה טעמים חשובים היו שהניעו את הקב״ה לקחת את ההנהגה מיד משה ולמסרה בידי יהושע, על מנת שיביא את ישראל אל אדמתם:
א. מפני השנאה הכבושה שהיתה בין משה לבין העם החזק ביותר בזמן ההוא — המצרים, וכן יתר העמים השכנים. עקב כך יהיו תמיד לשטן לישראל, והעם לא יוכל לשבת בשלווה על אדמתו;
ב. מפני המחלוקת שהיתה בין משה ובין המחנות השונים, כמו קרח ועדתו, דתן ואבירם, המרגלים וכו׳, ויאמר הדור האחרון שהוא הוא האשם שאבותיהם, דור המדבר, מתו במדבר ולא נכנסו לארץ ישראל;
ג. בהיותו קשור לה׳ תמידית, היו מגעיו עם בני ישראל מעטים מאד, והמרחק בינו ובין שדרות העם היה רב. תפקידו במדבר היה אך ורק ללמד את בני ישראל תורה, וגם זה לא באופן ישיר אלא הוא לימד את יהושע, ויהושע את הזקנים, והזקנים את העם. לכן לא היה מסוגל משה, איש האלוקים הדבק בה׳, להוליך את ישראל לארץ ולעסוק ביישובה הגשמי־המעשי על כל ענייני החולין הקשורים בכך.
לכן מסר הקב״ה את התפקיד הזה ליהושע, שמצד אחד ספג את תורת משה רבו, ומאידך גיסא היה קרוב אל העם ומודע לצרכיהם, והיה מסוגל לרדת אל העם ולצאת ולבוא לפניהם, ללחום מלחמותיהם, לחלק את הארץ ולארגן את כל צרכי היישוב בארץ חדשה, עד שבשביל זה כמעט הזניח אפילו את לימוד התורה, והמלאך בא אליו וחרבו שלופה בידו. מלא פחד שאל אותו יהושע (יהושע ה, יג): “הלנו אתה אם לצרינו”? והשיבו המלאך (שם, יד): “לא כי אני שר צבא ה׳ עתה באתי”. לפי דברי חז״ל (מגילה ג,א) אמר לו המלאך “אמש ביטלתם תמיד של בין הערביים, ועכשיו ביטלתם תלמוד תורה”. שאל יהושע עוד (יהושע שם, יד): “מה אדוני מדבר אל עבדו”? כי לא עלה על דעתו של יהושע שבזמן שהוא עסוק במלחמות הארץ ובבניינה ייחשב לו ביטול תורה לחטא. ועל זה השיב המלאך (שם, טו): “של נעלך מעל רגלך כי המקום אשר אתה עומד עליו קודש הוא”. כלומר, דוקא בזה שגית שחשבת שבזמן שהנך עוסק במצוות בניין הארץ אתה פטור מלימוד תורה. התורה היא למעלה מהזמן, וחובתה היא תמיד, ואין לך מצוה שפוטרת אותך ממנה.
על זה אמרו חז״ל (בבא בתרא עה,א): “פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה”. כמו שאי־אפשר להסתכל בחמה, כך אי־אפשר היה לבני ישראל להתקרב למשה יותר מדי; אולם פני יהושע כפני לבנה, ובפני לבנה אפשר להביט בנקל. יהושע היה קרוב לעם והבין את צרכיהם.
בין דוד לשלמה
אפשר שאותו החסרון שמנע ממשה להיכנס לארץ היה גם הסיבה שדוד לא היה יכול לבנות את בית המקדש. כי על ידי זה ששפך דמים הרבה היו לו הרבה שונאים מן החוץ, מימין ומשמאל, מפנים ומאחור, ולא היה יכול להשלים עמהם על ידי ברית שלום. היו לו גם הרבה מחלוקות פנימיות עם צדדים שונים — משפחתו של שאול, דואג ואחיתופל, אבשלום וסיעתו, שמעי בן גרא, מפיבושת, ובסוף גם יואב שר צבאו, שדוד קיללו בצרעת. ואם כן, איפוא, איך ינסה הוא לבנות בית אשר ישמש לישראל ולכל העולם כמרכז השלום, כמו שאמר הנביא (ישעיה נו, ז): “כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים”?
לכן בחר ה׳ בשלמה, והוא בחכמתו עלה בידו לעשות שלום עם כל שכניו. משום כך שרר שלום בימיו, והוא הצליח לקרב את הרחוקים ולהשלים בין כל הצדדים, ואז בנה את הבית.
אך כאשר בנה שלמה את בית המקדש וביקש להכניס את ארון ה׳ לבית קודש הקדשים, דבקו השערים זה בזה; אמר שלמה עשרים וארבעה רננים ולא נענה וכו׳. כיוון שאמר (דבהי״ב ו, מב): “ה׳ אלהים אל תשב פני משיחך, זכרה לחסדי דוד עבדך״ — מיד נענה (שבת ל,א).
על ידי העובדה הזאת ראו כל העולם:
א. שהקב״ה קיבל תשובתו של דוד;
ב. שבניין בית המקדש אינו עניין של אמנות והידור חיצוני, אלא העיקר הוא הרוח השוררת בתוכו, כמו הראש והנשמה אצל האדם, ורוח הקודש של דוד המלך וקירבתו אל ה׳ הם הם ששימשו לשלמה אבן הפינה ועמוד התווך של הבית, אשר כל הבניין נשען עליהם.