אור היהדות - תלמוד ומעשה
הרב ירחמיאל אליהו בוצ’קו זצ”ל
במס׳ ע״ז (יח,א) מספרים לנו חז״ל סיפור נורא: “כשחלה רבי יוסי בן קסמא הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו. אמר לו: חנינא אחי, אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה, שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו והרגה את חסידיו ואיבדה את טוביו ועדיין היא קיימת, ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים וספר תורה מונח לך בחיקך? אמר לו מן השמים ירחמו. אמר לו: אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר לי מן השמים ירחמו — תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר תורה באש, אמר לו: רבי, מה אני לחיי העולם הבא? אמר לו: כלום מעשה בא לידך? אמר לו: רבי מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחילקתים לעניים. אמר לו: אם־כך מחלקך יהא חלקי ומגורלך יהא גורלי. אמרו לא היו ימים מועטים עד שנפטר ר׳ יוסי בן קסמא והלכו כל גדולי רומי לקוברו והספידוהו הספד גדול. ובחזרתן מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון, שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים וספר תורה מונח לו בחיקו, הביאוהו וכרכוהו בספר תורה, והקיפוהו בחבילי זמורות, והציתו בהן את האור, והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו כדי שלא תצא נשמתו מהרה. אמרה לו בתו: אבא, אראך בכך? אמר לה: אלמלי אני נשרפתי לבדי היה הדבר קשה לי, עכשיו שאני נשרף וספר תורה עמי — מי שמבקש עלבונה של ספר תורה הוא יבקש עלבוני.
“אמרו לו תלמידיו: רבי, מה אתה רואה? אמר, להן: גוילין נשרפים ואותיות פורחות”.
וקשה להבין, שבשעה שנאמר לר״ח בן תרדיון שהוא יצא להישרף באש וימסור נפשו על קידוש השם הוא שואל “מה אני לעולם הבא”, האם היתה זאת השעה המתאימה לדרוש שכרו, והאם בכלל מוסרים נפש לקבל פרס?
שנית קשה, שכאשר ר״י בן קסמא שאלו “כלום מעשה בא לידיך” ביקש ומצא מעות של פורים — האם יש מעשה גדול מקבלת יסורים ומקידוש השם ואהבת התורה והוא צריך עוד לבקש אחר מעשים אחרים?
שלישית — כשהשיבו “מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחילקתים לעניים”, התפעל רבי יוסי בן קסמא כל כך עד שאמר: “אם כן מחלקך יהא חלקי” איך ראה בזה דבר יותר גדול ממעשי מסירות נפש?
ורביעית — מה היתה שאלת תלמידיו: ״מה אתה רואה״ — האם צריך היה לראות באותה שעה דבר מיוחד? ולבאר כל אלה נקדים מאמר בקידושין (מ,ב)—
שיטות שונות בהנהגה
“וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעליית בית נתזה, נשאלה שאלה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול; נענה רבי עקיבא ואמר: תלמוד גדול; נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול. שהתלמוד מביא לידי מעשה”. וקשה איך חזר בו ר״ט מדבריו והסכים לדברי ר״ע ומה היתה מחלוקתם בתחילה?
אמנם בדבר גדול חלקו ר״ט ור״ע וזוהי בעיה חשובה מאד, מה נבכר ומה נעשה לעיקר שבשבילו נייגע את כל כוחנו ועליו נמסור את נפשנו — לימוד תורה או עשיית מצוות? חז״ל (אבות א, יז) כמעט הסכימו לדברי ר״ט באמרם: ״לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה״. רבי חנינא בן דוסא אמר (שם ג, ט): “כל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקימת” ורבי אלעזר בן עזריה אמר (שם ג, יז): “כל שחכמתו מרובה ממעשיו… דומה לאילן שענפיו מרובים ושרשיו מועטים, והרוח באה ועוקרתו… אבל כל שמעשיו מרובים מחכמתו… דומה לאילן שענפיו מועטים ושרשיו מרובים, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו, שנאמר (ירמיה יז, ח): ׳והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו׳”. גם בע״ז (יז,ב): “אמר רב הונא: כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה״, ובמס׳ יבמות (קט,ב): “האומר אין לו אלא תורה — אפילו תורה אין לו”.
רבי טרפון ראה גם את אלישע בן אבויה, שלמד תורה הרבה וספג אל תוכו חכמה אין קץ ובכל זאת קיצץ בנטיעות ונהפך לאחר מפני שהיה חסר לו היסוד ושרשיו היו מועטים, וכשבאה רוח שאינה מצויה, כשעלה לפרדס וראה מה שראה, לא היה יכול לעמוד נגד המחשבות הזרות, שהתעוררו במוחו ונגד הספיקות שהתגנבו אליו ונפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא ונתפקר עד יום מותו.
רואים מזה, שאפילו אדם גדול כאלישע בן אבויה, רבו של ר׳ מאיר, כיון שהתעמק יותר מדי בחכמה ונתן לה את משפט הבכורה, נפל ברשתו של השטן. ר׳ טרפון ראה את הטרגדיה הנוראה של אלישע בן אבויה, וממנה למד ובא לידי מסקנה שמעשה עדיף, שעיקר כל העיקרים וראשית כל ראשית היא לשמור, לעשות ולקיים. הקב״ה מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל ולא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום — ללמוד ולעסוק בתורה יכול כל גוי, אבל הקב״ה לא חפץ בתורה לבד, קיומה של תורה היא כל מגמתו, וקיום התורה אינו אפשרי אלא בישראל, כי אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהם ומי כישראל מורגל ביסורים, מי כישראל גוי אחד בארץ הנותן גיוו למכים ולחיו למורטים בשביל מצוות התורה ובשעת הסכנה אפילו על ערקתא דמסאני. ואילו אומות העולם אפילו המצוה הקלה של סוכה כשקיבלוה לא קיימוה, ובנסיון הראשון, כשהקב״ה הקדיר להם חמה בתקופת תמוז — בעטו בסוכתם ויצאו.
אין לך דבר יותר גדול בישראל ממעשה המצוות. וזה היה לר״ט הטעם שישראל הוכתרו בשני כתרים בסיני כשהקדימו נעשה לנשמע. כי הם שהבינו את הסוד הגדול של חיי ישראל והוא שהמעשה הוא היסוד שעליו נשען בית ישראל וראשית חכמה יראת ה׳, ולכן ענו כולם ואמרו תחילה נעשה ואח״כ נשמע. תחילה נשתדל לקיים את התורה בכל פרטיה ודקדוקיה ואח״כ נייגע את עצמנו להבין ולהשכיל, ללמוד וללמד ולהשיג את חכמת התורה ואת סודותיה. אולם לא זו היתה שיטת ר״ע; ר״ע היה כידוע גר, “מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלים” (סנהדרין צו,ב) ואומרים (רב נסים גאון לברכות כ,ב), שזהו ר״ע, הוא גם התפאר לומר “מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור׳ (פסחים מט,ב), ורק ע״י התורה מצא את הדרך ליהדות ונעשה לגדול בתורה עד שהקב״ה אמר למשה, שר״ע היה ראוי שתינתן התורה על־ידו (מנחות כט,ב).
על הסיבה הראשונה שהביאה את ר״ע לתורה מספרים חז״ל, ש״פעם אחת היה עומד על־פי הבאר אמר: מי חקק אבן זו? אמרו לו: המים, שתדיר נופלים עליה בכל יום. אמרו לו: עקיבא, אי אתה קורא ׳אבנים שחקו מים׳ (איוב יד, יט). מיד היה ר״ע דן ק״ו בעצמו — מה רך פסל את הקשה דברי תורה שקשין כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם, מיד חזר ללמוד תורה” (אבות דרבי נתן ו). וכשעלה במעלות התורה יסד ישיבה בבני ברק והפיץ תורה בישראל ומספר תלמידיו הגיע לכעשרים וארבעה אלף. חז״ל מספרים שהיה מן הארבעה שנכנסו לפרדס, ור״ע היה היחיד שנכנס בשלום ויצא בשלום, וכשביקשו מלאכים לדוחפו אמר להם הקב״ה: הניחו לזקן זה שראוי להשתמש בכבודי (חגיגה יד,ב).
רבי עקיבא היה מקהיל קהילות ברבים אפילו בשעת הגזירה, וכשמצאו פפוס ושאלו: ״עקיבא אי־אתה מתיירא מפני מלכות? אמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? לשועל, שהיה מהלך על גב הנהר וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום, אמר להם: מפני מה אתם בורחים? אמרו לו: מפני רשתות שמביאים עלינו בני אדם. אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותינו עם אבותיכם. אמרו לו! אתה הוא שאומרים עליך פיקח שבחיות — לא פיקח אתה אלא טיפש אתה ומה במקום חיותנו אנו מתייראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה (ברכות סא,ב). ר״ע הסביר לפפוס, שהתורה היא מקור חיים לישראל ואם יעזבוה — היוכל עוד לראות חיים?
ולבסוף כשנתפסו שניהם, ר״ע ופפוס, הודה פפוס לר״ע ואמר: “אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה. אוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים”.
וכשר״ע נדון למיתה — קידש שם שמים ויצאה נשמתו “באחד”.
אין ספק שר״ע הכיר בערכו של המעשה ואמר (אבות ג, ט): “הכל צפוי והרשות נתונה… והכל לפי רוב המעשה”. ובכל זאת ראה בלימוד את הכוח המניע של עם ישראל שהמאור שבו מחזיר למוטב, וכשם שאי אפשר לנגן בכינור בלי טעמי נגינה כך אין המעשים האוטומאטיים בעלי משמעות אם לא למדו לדעת ולהבין את ערכם. וחז״ל אמרו (מדרש איכה רבה פתיחתא ב) בצחות לשונם על הפסוק (ירמיה טז, יא): “אותי עזבו ואת תורתי לא שמרו” “הלואי אותי עזבו” כלומר, עזבו מלהיות אדוקים אשר רק מעשי אבותיהם בידיהם ובבחינת כותים שכל מצוה שהחזיקו בה הרבה מדקדקים בה יותר מישראל, ״ואת תורתי שמרו״ — לימדו את התורה וקיימוה מתוך הכרה ודעת ולא כמעשי קוף בעלמא, כי תורתנו אינה מעין פולחן (קולט) כי אם תורת חיים; אמונתנו אינה מתאבנת אלא היא חיה וקיימת.
ברוח שיטתו, שלימוד התורה הוא עיקר העיקרים של ישראל והוא נשמת האומה הרים רבי עקיבא את לומדי התורה למדריגה הכי גבוהה שבעולם בדרשו “את ה׳ אלוקיך תירא” (דברים ו, יג) לרבות ת״ח (פסחים כב,ב; קידושין נז,א).
ור׳ טרפון שחלק עליו הודה לו בסוף ואמר לו: “עקיבא, כל הפורש ממך כפורש מן החיים” (קידושין סו,ב ובמקבילות), ועוד אמרו חז״ל, שלולי ר״ע היתה התורה משתכחת מישראל (ספרי עקב מח).
ושיטת ר״ע היא העיקר; משנתו היא משנה אחרונה (סנהדרין כז,ב): “זו משנת רבי עקיבא, אבל משנה ראשונה…” וכן בגיטין (נה,ב): “זו משנה ראשונה (אבל) ב״ד של אחריהם אמרו…” וזהו ר״ע.
ובנזיר (לד,ב): “משנה ראשונה אומרת… ר״ע אומר”. ידוע שר׳ טרפון היה מתלמידי ב״ש כמו שמובא בברכות (י,ב): “ר״ט אומר: אני הייתי בא בדרך והטיתי לקרות (ק״ש) כדברי ב״ש וסיכנתי בעצמי מפני הלסטים. אמרו לו כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי ב״ה”.
ור״ע היה תלמידם של רבי אליעזר ורבי יהושע שהיו מתלמידי בית הלל (וראה שבת יח,ב; לט,ב, תוספתא פסחים א, ז).
ר׳ טרפון הכיר בחברו שהוא עוקר הרים וטוחנן זו בזו בסברה וקרא עליו את הפסוק “ותעלומה יוציא אור” (איוב כח, יא) “דברים המסותרים מבני אדם הוציאם ר״ע לאורה” (אבות דרבי נתן ו).
ובספרי (במדבר קכד) נשא ר׳ טרפון את משלו על ר״ע במליצת דניאל (ח, ד) ואמר: “ראיתי האיל מנגח ימה וצפונה ונגבה וכל חיות לא יעמדו, לפניו ואין מציל מידו ועשה כרצונו והגדיל״ — זה רבי עקיבא; ובמס׳ ע״ז (ה,א) אמרו, שהקב״ה הראה לאדם הראשון דור דור ודורשיו ומשהגיע לדורו של ר״ע שמח בתורתו ונתעצב במיתתו, גדול היה כוחו של ר״ע בתורה “שהתקין מדרש הלכות ואגדות” (ראה ירושלמי שקלים ה, א).
ר׳ יהודה הנשיא כשהיה מונה שבחם של חכמים קרא לר׳ טרפון “גל של אבנים” ולר״ע קרא “אוצר בלום” ש״עשה כל התורה טבעות טבעות”, דהיינו, שסידר את החומר לעניינים (אבות דרבי נתן יח, ראה תוספתא זבים א).
מתוך גדלותו ניתן לראות את ענוותנותו; ע״י גדולתו בתורה הגיע גם למדריגה הגדולה ביותר של חסידות ופרישות. בגמרא (תענית כה,ב) מובא: “מעשה ברבי אליעזר שירד לפני התיבה… ולא נענה, ירד רבי עקיבא אחריו ואמר אבינו מלכנו… וירדו גשמים, הוו מרנני רבנן, יצתה בת קול ואמרה: לא מפני שזה גדול מזה אלא שזה מעביר על מידותיו” וכו׳.
ובמס׳ ערכין (טז,ב) מובא: ״אמר רבי טרפון: תמיהני אם יש בדור הזה (מי) שמקבל תוכחה… ואמר רבי יוחנן בן נורי מעיד אני עלי שמים וארץ שהרבה פעמים לקה עקיבא על ידי, שהייתי קובל עליו לפני רבן גמליאל ברבי וכל־שכן שהוספתי בו אהבה”. אם־כן קיבל ר״ע תוכחה באהבה.
במס׳ עירובין (כא,ב) מובא איך היה ר״ע מוסר נפשו אפילו על מצוה דרבנן: “מעשה בר״ע שהיה חבוש בבית האסורים… בכל יום ויום היו מכניסין לו מים במידה. יום אחד מצאו שומר בית האסורין, אמר לו: היום מימיך מרובים… שפך חציין ונתן לו חציין… אמר לו (רבי עקיבא לרבי יהושע): תן לי מים שאטול ידי” אמר לו (ר״י): לשתות אין מגיעין ליטול ידיך מגיעין? אמר לו (ר״ע): מה אעשה שחייבין עליהם (מים ראשונים) מיתה (בידי שמים), מוטב אמות מיתת עצמי ולא אעבור על דעת חברי” (דברי חכמים). ואף שהיה פטור מנטילת ידיים בשעת סכנה החמיר על עצמו (ראה תוס׳ שם ד״ה “מוטב”).
ובעניין אהבת הבריות דרש ר״ע (ירושלמי נדרים ט, ד): ״ואהבת לרעך כמוך — זה כלל גדול בתורה”.
ובנדרים (מ,א) דרש ר״ע: “כל מי שאין מבקר חולים כאילו שופך דמים”, וכשחלה אחד מתלמידיו שירת אותו עד ששב לאיתנו.
ובזה נבין עוד יותר את הגמרא בקידושין (מ,ב), כי מה שמובא שם שהיו מסובין בעליית בית נתזה מראה שזה היה בשעת סכנה והיו החכמים בעלייה, ונשאלה שאלה זו בפניהם — ״תלמוד גדול או מעשה גדול״ — עכשיו בשעת גזירה היינו, אם ללמוד תורה, שאם לא נלמד מה נעשה. ופסק ר׳ טרפון תחילה שמעשה עדיף, כי מעשה יכול כל אחד לעשות בחשאי ולא יביא את עצמו לידי סכנה ע״י הלימוד, שצריך פירסום — היינו ללמוד וללמד. ואילו רבי עקיבא לשיטתו, שהקהיל קהילות ברבים למרות הגזירה, פסק שלימוד עדיף. ובכן אם אצלנו העיקר הוא הלימוד והוא קודם למעשה, אז אין לזלזל בו ואין להפסיק בו אפילו בשעת הסכנה.
ומפני שהלכה כר״ע מחברו (עירובין מו,ב) “נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה” והסכימו לדעתו של ר״ע אחרי שראו שר״ע עצמו נתעלה ע״י הלימוד והגיע למעלת הענווה, שאין כמוה וכן לחסידות ולפרישות.
וזו היא גם שיטתם של ר״י בן קסמא ור״ח בן תרדיון.
ר״י בן קסמא היה חשוב בין גדולי רומי כפי שמובא בגמרא, שכולם הלכו לקברו ולספוד לו.
שיטתו היתה, שאומה זו מן השמים המליכוה ולכן חייבים להשלים עמה ולא לחתור תחתיה, אלא לקיים את דברי ירמיה (כט, ז): “דרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה״, ואף שגוזרין גזירות שלא ללמוד תורה — הלא לימדנו ר׳ טרפון, שמעשה עדיף, ובכן למה להסתכן בשעה שאפשר לקיים את המצוות בחדרי חדרים. ואולי גם לא גזרו כלל נגד קיום המצוות באותה שעה אלא נגד לימוד התורה בלבד; מלכות רומי הכירה בטעותה שנתנה לרבי יוחנן בן זכאי את יבנה וחכמיה, ע״י זה שמו לאל את כל נצחונם, כי בשעה שחשבו שרומי ניצחה את ירושלים הראה להם ר״י בן זכאי שיבנה וירושלים ניצחו את רומי.
הם חשבו שישראל בלי ארץ ובלי ממשלה משלו ייגדע כוחו כשמשון בשעתו, ועד מהרה יעלה בידם להעבירו ולהכחידו מן העולם. ואם באיזו פינה נידחת יושבים בטלנים אחדים ועוסקים בהבלי העולם, דבר זה לא יוסיף ולא יגרע שהם עומדים בלהט החרב המתהפכת לפני פתחי ירושלים.
אכן עד מהרה ראו שנכשלו; הם הבחינו בכך, שהספר יותר חזק מן הסיף; אמנם ישראל נוצח בגופו אך לא בנשמתו; גוילין נשרפין ואותיות פורחות, וישראל — תורתו היא נשמתו, ואמונתו — היא ארצו, וכל עוד שאור ישראל בוקע והולך ומאיר מיבנה את כל העולם — מה להם לשוטי חלם שבנו בית אטום וחשוך, אם פיקח אחד יקרע בו חלון אז מעט מן האור ידחה הרבה מן החושך. ואדרבה, רבים מעמי הארץ מתייהדים וקרן התורה חודרת גם לתוך פינות חשכות שלהם. עתה נפקחו עיניהם לראות, שכל זמן שישראל עוסק בתורה אפס כוחם ואזלה ידם. ולכן ניסו לכבוש את העמדות שאבדו להם ולהחריב את מבצרי יבנה. ור״ע ראה את הסכנה ואזר שארית כוחו להילחם בהם. ר׳ חנינה בן תרדיון שהיה מתלמידיו של ר״ע הלך בעקבותיו כי ידע שעכשיו אין לנו ארץ ולא מעשה ואין לנו שיור אלא התורה הזאת, ואם נאבד גם אותה מידינו אז תמנו לגווע. במס׳ שמחות (ח, ט) מובא: “כשנהרג ר״ע בקסרי באתה שמועה אצל ר׳ יהודה בן בבא ור״ח בן תרדיון — עמדו וחגרו שקים את מתניהם וקרעו את בגדיהם ואמרו: אחינו שמעונו, לא נהרג ר״ע… אלא (להיות) למופת, שנאמר (יחזקאל כד, כד): ׳והיה יחזקאל לכם למופת ככל אשר עשה תעשו בבואה וידעתם כי אני ה׳”.
וכה לקח ר׳ חנינה בן תרדיון את ר״ע למופת, ולמרות הגזירה הקהיל קהילות ברבים וספר תורה בחיקו ולמד תורה ולא רצה להתפשר ולהשלים עם השלטון.
בשני הדברים הלך בשיטתו ובעקבותיו של ר״ע — א. בשיטתו ההלכית, שלימוד עדיף, “כי הם חיינו ואורך ימינו” “ואם במקום חיותנו כך במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה״; אין לבטל מלימוד התורה אפילו בשעת הסכנה ואדרבה, דוקא בשעת הסכנה צריכים להרבות בתורה ואין להסיח דעת ממנה אף רגע וכמשל השועל והדגים; ב. בשיטתו המדינית — כשם שר״ע הלך אחרי בר כוכבא נתן לו יד לעמוד במרד נגד הרומים העריצים ועודדו לא להשלים אתם, ואמר עליו את הפסוק (במדבר כד, יז): “דרך כוכב מיעקב” ו״דין הוא מלכא משיחא” (ירושלמי תענית ד, ה), כן עשה ר״ח בן תרדיון ולא השגיח בדברי המוסר של ר״י בן קסמא שדיבר על לבו, ש״אומה זו מן השמים המליכוה” ואין להתקומם נגדה, ואמר “מן השמים ירחמו” ויש לעמוד כנגדה.
ואכן דבריו של ר״י בן קסמא לא פעלו ולא עשו שום רושם עליו וכששאלוהו מדוע עסקת באורייתא — השיב בגאון “כאשר ציוני ה׳ אלוקי” (דברים ד, ה), כי לפי שיטתו נאלץ לעשות כן, כי כן פסק וכן דרש ועשה ר״ע ״בכל נפשך״ — אפילו נוטל את נשמתך (ברכות סא,ב); ו״אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה” (שם סג,ב ובמקבילות). דברי ר״ע רבו שימשו נר לרגלו ואור לנתיבתו, ומהם לא זז.
מסדר המשנה מביא (אבות ג, ב) שתי הלכות זו אחר זו, המתנגדות זו לזו בהלך מחשבתן ובשיטותיהן — הלכת ר׳ חנניה סגן הכהנים והלכת ר״ח בן תרדיון; הראשון פוסק “הווי מתפלל בשלומה של מלכות”. והשני מדבר בשבחה של תורה ולימודה — “שניים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים”. שני אנשים ושתי שיטות רחוקות זו מזה ר״ח סגן הכהנים היה מתלמידי רבי יוחנן בן זכאי, אחד משרידי החכמים, אשר היתה להם נפשם לשלל מחורבן בית המקדש, וכר״י בן זכאי בא גם הוא לידי מסקנה, שכדאי להקריב את הגוף ואת כל אשר לו כדי להציל את הנשמה. וכיון שר״י בן זכאי — אם שחכמים גינוהו “משיב חכמים אחור” על אשר השלים עם אספסינוס רק כדי להציל את יבנה — מצא את הדרך הנכונה להפסיק את המלחמה ולהציל לפחות פורתא בסברו כי טוב מעט מלא כלום, כן בא ר״ח תלמידו בהוראה, כי כיון שממשלת רומי ידה תקיפה, נקבל את הגזירה באהבה להתפלל בשלומה להשלים עמה כדי שנוכל לישב בשלוה.
ועוד בא אחריו ר״ח בן תרדיון, תלמידו של ר״ע, לסתור את שיטתו המסכנת את אחדות העם וקיום ארצו, והבליט את ערך לימוד התורה שרק על ידה תתבצר מלכות שמים ויתחזק קיום העולם; רק ע״י לימוד התורה יחגור ישראל שארית כוחו ויתגבר על כל אויביו.
ואף כי בעוונותינו הרבים מלכות רומי מושלת בכיפה ומטלת מורא ופחד על כל העולם — אין להתייאש ולומר שאומה זו מן השמים המליכוה ואין שום שביב של תקוה עוד. רבי חנינא בן תרדיון מאס בכבוד מדומה, שאנשי רומי עיטרו בו את ר׳ יוסי בן קסמא ובחר למות מות גבורים מלחיות בחסדה של רומי ולהיכנע תחתיה בגוף ובנפש; הוא העדיף מיתה פאטריוטית על חיי שפלים, ועל כל שאלות מעניו השיב תשובה אתת ניצחת: “כאשר ציוני ה׳ אלוקי”! וממנה לא סר אפילו כקוצו של יוד.
צוואתו הפוליטית והמוסרית של רבי עקיבא לתלמידיו
אף, את ר״ע ניסו להכניע בעינויים קשים ולהכריח אותו שיתפשר אתם. ואכן היתה שעה, שר״ע היה נבוך ופיקפק אם להמשיך את מלחמתו המרה בחירוף נפש או לשמוע לעצת ר״י בן זכאי ור״י בן קסמא ור״ח סגן הכהנים להרכין ראש ולברך את המלך “שלמא עלה מלכא”, וכנחום איש גם זו רבו לומר על הממשלה העריצה “גם זו לטובה”, ו״אומה זו מן השמים המליכוה”, ולא לשוט בים נגד הזרם.
וכה מספרים לנו חז״ל (פסחים קיב,א) סיפור נפלא על ר״ע בזמן שהיה חבוש בבית האסורים. מסופר שם שר״ש בן יוחאי אמר לר״ע: “רבי למדני תורה. אמר (ר״ע): איני מלמדך; אמר לו: אם אין אתה מלמדני אני אומר ליוחאי אבא ומוסרך למלכות; אמר לו: בני, יותר ממה שהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק, אמר לו: ומי בסכנה, והלוא עגל בסכנה? אמר לו: אם ביקשת ליחנק היתלה באילן גדול…” הסיפור הזה עומד בניגוד לכל מהלך רוחו של ר״ע אשר אש קנאה בערה בלבו ולא היה ירא כלל מפני חמת הרומים. כמה פעמים שלחו אליו שאלות שונות, ור״י הסנדלר שאלו “חלצה בינו לבינה מהו”? ור״ע השיבו: “כשר” (ירושלמי יבמות יב, ה) ומדוע מנע את הטוב מר׳ שמעון בן יוחאי?
ולא מצאתי בכל המפרשים פירוש מספיק לא לסירובו של ר״ע ללמוד עמו ולא להוראתו “אם ביקשת ליחנק היתלה באילן גדול וכשאתה מלמד את בנך למדהו בספר מוגה”, ו״אל תבשל בקדירה שבישל בה חברך”.
הנה חז״ל אמרו (כתובות לג,ב): ״אלמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה — פלחו לצלמא”, אפשר למסור את הנפש בבת אחת אבל קשה לסבול יסורים ועינויים זמן רב, כי עינויים קשים ממיתה.
וחלילה לומר על צדיקים אלה שאכן היו עובדים ע״ז אילו נגדוה אלא כוונתם שהיו משלימים עם נבוכדנצר במובן הפוליטי והיו מרכינים את ראשם תחת מרותו וידו החזקה.
ואחרי שר״ע כבר היה שנים רבות במאסר וחי על לחם צר ומים לחץ, כמו שמוכר מן הסיפור בעירובין (כא,ב), ששומר הכלא שפך מחצית מן המים שהיו מביאים לו כל יום במידה, ובכל זאת הצדיק עליו ר״ע את הדין וקיבל את יסוריו, אולם כשבא ר״ש בן יוחאי ודרש ממנו ללמוד אתו תורה בבית האסורים, סירב ר״ע להביא אותו בסכנה אחרי שראה כמה יסורים עליו לסבול משום שהקהיל קהילות ברבים. הוא לא רצה שר״ש בן יוחאי יתנסה בכך כי מי יודע אם יש לו הכוח לתת גוו למכים ולסבול עינויים קשים. דרך זו שבה בחר הוא, לא היתה לפי דעתו כבושה לרבים, רק יחידי סגולה יכולים ללכת בה וללחום בחירוף נפשם בצר הצורר והמציק. ר״ע ראה באספקלריה מאירה, שעתיד הוא להיות מעשרת הרוגי המלכות, אולם למה לו להגדיל את מספר ההרוגים כשאין הוא רואה תקוה פוליטית במלחמת החלש בגיבור והמעטים ברבים. למה לו לגרום לשפיכת דם ישראל בלי תועלת ובלי מטרה? ולכן סירב ר״ע ללמדו תורה ולהביאו לידי סכנה. אמנם רשב״י לא הניחו: “אם אין אתה מלמדני אני אומר ליוחאי אבא ומוסרך למלכות”. וחלילה לחשוד בר״ש בן יוחאי, הצדיק הנפלא, שהוא ילשין לפני המלכות נגד ר״ע, ומדוע ימסור לאביו יוחאי? גם האיום כשלעצמו אינו מובן כלל, וכי מה היה לו עוד לר״ע לפחד אחרי שהיה במאסר. האם רצה למצוא חן ולהראות שהרכין ראש ונכנע.
אולם לפי דעתי הכוונה שר״ש בן יוחאי איים על ר״ע שיאמר לאביו הצדיק, שימסור את דינו למלכות שמים כמו שמרדכי איים על אסתר (אסתר ד, יד): “אם החרש תחרישי… רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר” אבל “את ובית אביך תאבדו” כלומר, אקבול עליך ואמסור את דינך לשמים.
כששמע ר״ע דברים אלה והבין שנפשו של רשב״י חשקה בתורה — חפץ להרגיעו ולהוכיחו, שאין זה מפני חוסר רצון. אלא אין טעם שיכניס את עצמו בסכנה; הרבה דרכים יש לו ללמוד בביתו בחשאי ולאו דוקא בפרהסיה, בבית האסורים, לעיני שומר בית האסורים. ואמר לו את המשל ש״יותר ממה שהעגל רוצה לינוק פרה רוצה להניק”, אך אל לו לאדם להביא את עצמו לידי סכנה. ועל זה השיבו רשב״י: הפעם הלוא העגל בסכנה כלומר, לך אין עוד מה לפחד, שהרי הנך בידם, ולי אין מה לדאוג, כי מן השמים ירחמו. ע״ז השיב לו ר״ע חמש תשובות פוליטיות:
א. “אם ביקשת ליחנק היתלה באילן גדול”, כלומר, זכור מה שאמרו חז״ל, ש״אלמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה״ — ובמקום להשליכם לאש היו מענים אותם ביסורים קשים — “פלחו לצלמא”, כי אפשר לו לאדם למסור את נפשו ברגע אחד אבל לא להימצא במצב ממושך של מסירת נפש.
אם ביקשת להיחנק ולמסור את נפשך מוטב שתיתלה באילו גדול כלומר, שתמות מהר ולא להניח ספוגין של צמר על הלב ולפרפר בין החיים ובין המות. ומי יבטיחך שיתנו לך לבחור מיתה קלה? והלא גם לרבי חנינה בן תרדיון הניחו ספוגין של צמר על לבו וגם אותי מענים בלי הרף וסורקין בשרי במסרקות של ברזל.
ב. כשתלמד את בנך תורה תלמדהו בספר מוגה כלומר, בספר חדתא דשבשתא כיון דעל על.
כלומר, אני בטחתי בבר כוכבא ומרדתי ברומי, ולמרות הגזירה הקהלתי קהילות ברבים, אבל טעיתי בו והבאתי את עצמי ורבים אתי בסכנה ולא הלכתי בדרכי רבותי וחברי ר״י בן זכאי, ר״ח סגן הכהנים ור״י בן קסמא. כמדומה לי שנחוץ להגיה את הספר כלומר, לשנות את המדיניות שלנו ולא ללכת בצידי דרכים, בדרכים קיצוניות, אשר קוצים וברקנים עולים בהן ואין בידינו לסלקם
ג. ו״לא תבשל בקדירה שבישל בה חברך” כלומר, לא תמיד אפשר לקחת את החבר לסמל ולחקות את מעשיו, כי גם אם הראשון הצליח מי יבטיחך כי גם אתה תצליח; אם חברך הניח את קדירתו על האש תתיישב בדעתך אם הדבר מתאים גם לך. דבר זה הוא אינדיבידואלי ואין למדין מן הפרט על הכלל ומן הפרט הזה לפרט השני; לכל אחד קדירה אחרת ואש אחרת. כלומר, העתים מתחלפות והתנאים משתנים וגם כוחות האנשים אינם תמיד שווים, אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם.
כל אחד חייב להתאים ולהקביל את דרך חייו עם התנאים השוררים בזמנו — פעם בקום ועשה ופעם בשב ואל תעשה, פעם יתגרה בהם, יתגבר כארי ויילחם מלחמת תנופה כהמכבים בשעתם ו״אל תיראי תולעת יעקב” ו״אם תעבור באש אתך אני”. ופעם “פנו לכם צפונה”; אם תראו שידו של עשיו מתגברת — הצפינו את עצמכם, “חבי כמעט רגע עד יעבור זעם” ואל תעלו בחומה. הקב״ה משנה עתים ומחליף את הזמנים; לכל תקופה צריכים ספר חדש וקדירה חדשה.
ד. עוד אמר לו ״מצוה וגוף גדול — אוכל פירות ולא שכר” ידוע תדע ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא ושכר מצוה מצוה. אלה הם פירותיך ובזה תסתפק ואל תדרוש יותר כי יש צדיק ורע לו.
ה. “ומצוה וגוף טהור (זה ה)נושא אשה ולו בנים” כלומר, צריך אדם לדאוג שגופו ישאר תמיד בטהרה, כמו שאמר רבי אליעזר רבו לתלמידיו לפני מיתתו (אבות ב, י): “שוב יום אחד לפני מיתתך”, ו״בכל עת יהיו בגדיך לבנים” (קהלת ט, ח), וביחוד בשעת חירום זו, שאין אדם יודע את עתו, כדגים הנאחזים במצודה רעה, לכן צריך להיות תמיד בטהרה ומוכן ליום הפקודה, שמא הגיעה שעתו. וכן אמר ר״ע בפרקי אבות (ג, טז): “הכל נתון בערבון ומצודה פרוסה על כל החיים. החנות פתוחה, והחנווני מקיף, והפנקס פתוח, והיד כותבת, וכל הרוצה ללוות יבוא וילוה, והגבאים מחזירים תדיר בכל יום ונפרעים מן האדם מדעתו ושלא מדעתו”. ובכן תשתדל שגופך יהא תמיד נקי וטהור ומתן לקריאה הראשונה.
ועתה, אחרי שביאר כי אכן ישנן שתי דרכים — אפשר לבחור בדרך הפשרה עם האויב, זו הדרך שסללו ר״י בן זכאי, ר״ח סגן הכהנים ור״י בן קסמא, או בדרך המלחמה העולמית עד המסקנה האחרונה, ותחת הסיסמה “כאשר ציוני ה׳ אלוקי״ — לעלות על המוקד ולמסור את הנפש אפילו על קוצו של יוד בלי שום פשרות וכניעה, בלי הרכנת הראש ואמירת ״מה יפית״ — מי יגלה עפר מעיני כל הקדושים והטהורים שנפלו חלל על במת המלחמה, שיבואו ויגידו לנו אם צדקו במעשיהם ובדרכם הראדיקלית; אולי בחינם נשפך דמם, בחינם הסתכנו, ואם ראית מלכות שהשעה משחקת לה אל תתגרה בה. ובכן, גם בר״ח בן תרדיון התעורר פתאום אותו ספק שהיה לר״י בן זכאי כשאמר (ברכות כח,ב): “איני יודע באיזו דרך מוליכים אותי”, כי הוא פחד שמא שגה בראייה וטעה בחשבונו בהתפשרו עם האויב. ואילו ר״ח בן תרדיון חשש שמא דרכו הקיצונית אינה נכונה, שמא הגדיש את הסאה ויצא שכרו בהפסדו. לכן שאל: “מה אני לחיי עולם הבא”? שמא הצדק אתך ואיני כדאי לאבד את החיים בשביל לימוד התורה ברבים ומצוה הבאה בעבירה היא; אולי מעשה עדיף מלימוד ואני הכרעתי את כף המאזנים לצד אחד, וע״י הרדיפות והנגישות נתבטלתי מן המעשה והבאתי עלי קללה ולא ברכה. ועל זה ענהו ר״י בן קסמא, הוא הרגיע את רוחו ואת מר נפשו ואמר לו: “כלום מעשה בא לידך”? כשם שר״ח בן תרדיון אמר תחילה על עצמו כשאמר לו ר״א בן פרטא “אשריך רבי חנינא שנתפסת על דבר אחד, אוי לי שנתפסתי על חמישה דברים. אמר לו ר׳ חנינא בן תרדיון: אשריך שנתפסת על חמישה דברים ואתה ניצול, אוי לי שנתפסתי על דבר אחד ואיני ניצול, שאתה עסקת בתורה ובגמ״ח — ואני לא עסקתי אלא בתורה בלבד”, כי חשבתי שלימוד עדיף, תכלית שאלתו היתה לברר אם נטה מן הדרך הטובה בעזבו את שביל הזהב ללכת בדרך קיצונית ואיבד עולמו, וא״כ ישוב היום שמא ימות למחר, יתקן את המעוות ויתחיל הכל מחדש. ור״י בן קסמא ניחמהו וא״ל: “כלום מעשה בא לידך”? שמא יש גם לך כמו לר״א בן פרטא מעשה מלבד הלימוד שעליו מסרת את נפשך. והשיב לו: “מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחילקתים לעניים”. הוא היה מדקדק במצוה וזהיר במצוה קלה כבחמורה, וכשנתחלפו אצלו מעות פורים במעות צדקה חשש, אף־על־פי ששניהם היו לעניים, ואם, נתחלפו מה בכך אם העני יקבלם בתור צדקה או בתור מעות פורים. אלא החשש הוא שאם העני יקבלם בתור מעות צדקה, יפרנס את עצמו בתמיכה זו כדרכו בלחם צר ומים לחץ ולא יתענג בשמחת פורים. וגם בשעת קבלת הכסף הבושה תכסה פניו, שהוא הגיע לידי כך שנאלץ להתפרנס מן הצדקה, וישנם עניים שאין מקבלים צדקה כל השנה אבל מעות פורים מקבלים ואינם מתביישים כ״כ, כי בפורים גם אנשים שאינם עניים נותנים ומקבלים זה מזה כמצוות משלוח מנות. ומה עשה ר״ח בן־תרדיון? הוא חילק את כל הכסף לעניים ממש, ומעות של פורים חזר ונתן לאלה שאינם מקבלים מעות עניים.
ר״ח בן תרדיון גילה שהיה זהיר בכבודם של ישראל, וכלום יש חסיד ומעביר על מידותיו יותר ממנו, לא רק בתורה הלך בעקבותיו של ר״ע אלא גם במעשה ובחסידות והקפיד על כך כחוט השערה ואז בראותו כל אלה אמר לו ר׳ יוסי בן קסמא: “אם כן מחלקך יהא חלקי ומגורלך יהא גורלי” מובטחני בך שמעשיך רצויים ומתקבלים לפני ה׳ כעולה וכקרבן.
ואכן כפי שפתר לו ר״י בן קסמא כן היה. כי מן השמים נגזרה מיתתם של ארזי הלבנון אדירי התורה בעלי תריסין במשנה ובגמרא, וכשכרכוהו בס״ת והוציאוהו להישרף שאלוהו תלמידיו: “רבי, מה אתה רואה”? כלומר עכשיו שעל ידך גם ספר תורה נשרף א״כ אתה גרמת ח״ו ששם שמים יתחלל על ידך, מה אתה רואה עכשיו? אולי הנך מתחרט על המעשה הזה ותורה היא ולימוד אנו צריכים, אנן מה נענה אבתרך, באיזו דרך נבחר ואיזה מעשה נעשה, עתה כשאתה עומד על סף עולם הבא אמור לנו הנלך גם אנחנו בדרכך זו או נחדול; האם מותר גם לנו להסתכן עד שעי״כ ח״ו יישרף גם ספר תורה? ור״ח בן תרדיון השיבם בנחת: “גוילין נשרפין ואותיות פורחות”. הגוף נשרף והנשמה קיימת; טוב למות מות קדושים כרוך בס״ת — במחנה שכינה — מלהיות בלי תורה, כי חיים שאין עליהם חותם התורה המאירה את העיניים ומשיבה את הנפש — אין אלו חיים.
כמה וכמה פעמים העלו אותנו על המוקד, כמה וכמה פעמים הניחו על לבנו ספוגין של צמר שלא תצא נשמתנו מהר, וחשבו שהפעם השיגו את מטרתם — ״אלמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה — פלחו לצלמא”, והם שתיים רעות הם עושים לנו — חותכים ממנו בשר מן החי אברים אברים ואחר־כך שורפים את כולנו.
ובכל זאת אנו חיים וקיימים. אמנם, כאז כן עתה, יבש חציר נבל ציץ, הרבה חציר נתייבש, הרבה ציצים נבלו, כמה וכמה נשמות ערטילאיות של הריקנים שבנו — נפלו ולא יספו לקום, נפלו ברשת שכל באיה לא ישובון — ועל אלה אני בוכה.
אבל כל אלה אינם אלא הגוילין הגוף החיצוני של האומה, אבל התוכן, הנשמה, האותיות — פורחות באויר, נשמת ישראל חיה וקיימת לעולמי עד. ואל יאבד ישראל האומרים שמע ישראל, “יבש חציר נבל ציץ ודבר אלוקינו יקום לעולם” (ישעיה מ, ח). אלה המידבקים בדברי אלוקינו, עומדים על משמרתם ואינם פונים עורף, מקבלים את הכדורים ואת אבני הבליסטראות ואינם עוזבים את מקומם — הם יקומו לעולם, ועליהם הכתוב אומר (שופטים ה, לא): “ואוהביו כצאת השמש בגבורתו”. ומי שיתבע עלבונה של תורה הוא יתבע את עלבונם של קדושי עליון אלה.