שולחן ערוך כפשוטו
הלכות ברכות השחר ופסוקי דזמרא
סימן מ"ו
דיני ברכת השחר, ובו ט' סעיפים
בסימן זה רשימה של ברכות שעל האדם לומר בכל בוקר, שעניינן להודות לה' יתברך על כל הטוב שהוא גומל לנו בכל יום. בהודאה מפורטת על כל פרט ופרט נחרטים בלבו של אדם חסדי הבורא; וחובה גמורה לברך את ה' על טובותיו, כפי שאנו אומרים בתפילת 'נשמת': "שכן חובת כל היצורים לפניך ה' א-להינו וא-להי אבותינו להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך לעלה ולקלס…" ונראה לי כי החובה להודות לה' על טובותיו היא חלק מחובת התפילה, הנלמדת מהפסוק "ולעבדו בכל לבבכם"[1].
סעיף א
אכשיעור משנתו יאמר: 'א-להי נשמה' וכו' (א). כשישמע קול התרנגול יברך: 'הנותן לשכוי בינה' (ב). כשלובש יברך: 'מלביש ערומים' (ג). כשיניח ידיו על עיניו (ד) יברך: 'פוקח עורים'. כשישב יברך: 'מתיר אסורים' (ה). כשזוקף (ו) יברך: 'זוקף כפופים'. כשיניח רגליו בארץ יברך: 'רוקע הארץ על המים' (ז). כשנועל מנעליו יברך: 'שעשה לי כל צרכי' (ח). כשיהלך יברך: 'המכין מצעדי גבר' (ט). בכשחוגר חגורו יברך: 'אוזר ישראל בגבורה' (י), הגה: או לובש האבנט המפסיק בין לבו לערוה (יא) (ב"י בשם הראב"ד). כשמשים כובע או מצנפת בראשו יברך: 'עוטר ישראל בתפארה' (יב). כשיטול ידיו יברך: 'על נטילת ידים' (יג). כשירחץ פניו יברך: 'המעביר שינה מעיני' וכו' 'ויהי רצון' וכו' עד 'ברוך אתה ה' גומל חסדים טובים לעמו ישראל' (יד). אין לענות אמן אחר 'המעביר שינה מעיני' עד שיחתום 'גומל חסדים טובים לעמו ישראל', שהכל ברכה אחת היא (טו).
אברכות ס׳ ע"ב. בלפירוש רמב״ם.
- 'א-להי נשמה' וכו' – ברכה זו נתקנה להודות לה' על הנשמה, שהיא מהות האדם שנִתנה לו מהא-ל. ומתוך הודאה זו יבין האדם שתכלית החיים אינה ההנאות, אלא עבודת ה'. בברכה זו מוזכרת תחיית המתים, הן במילים "ואתה עתיד לטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבוא", והן בחתימתה: "המחזיר נשמות לפגרים מתים"; וקבעו חכמים שהאדם חייב להזכיר אמונתנו בתחיית המתים בזמן שמתעורר משנתו, כיוון שהשינה דומה מעט למיתה, ולכן יש לצרף הודאה על התחייה להודאה על שהתעוררנו משנתנו ונשמתנו שבה לפעולה.
בשולי ברכה זו, יש להעיר שתי הערות:
- יש לשים לב לפסיק אחר המילה א-לוהי, ולומר: "א-לוהי, נשמה שנתת בי טהורה היא …".
- בסימן נ"ב ס"ק ו' נביא שיש האומרים שמי ששכח לומר ברכה זו לפני התפילה לא יברכהּ אחריה, משום שיוצא ידי חובה בברכת "מחיה המתים", הברכה השנייה של תפילת העמידה.
- הנותן לשכוי בינה[2] – הבית יוסף סבור שמשמעות המילה שכווי היא בינת הלב, והברכה היא על כך שה' נתן לאדם את היכולת להבחין בין יום ובין לילה[3]. ותיקנו חכמים ברכה זו כששומע את התרנגול, משום שגם התרנגול מבחין בין היום ובין הלילה, ולכן בשמיעת קולו יודה לה' על ההבחנה הזו שנטע אף בלבנו. בהמשך ידון השלחן ערוך מה דין אמירת ברכה זו במקומות שאין תרנגולים מצויים, כברוב הערים.
- מלביש ערומים – בברכה זו אנו מודים לה' יתברך על שיש לנו בגדים. ואף מי שישן בבגדיו יאמר ברכה זו, מפני שהיא ברכה כללית על הביגוד[4].
- על עיניו – היינו כשפוקח עיניו. וכך גם גרסתנו בגמרא: "כשפותח עיניו"[5].
- מתיר אסורים[6] – בזמן השינה אדם נחשב ככפוּת, משום שאינו מודע לגופו, ואינו יכול לזוז באופן רצוני. וכשהתעורר והוא יכול לשבת, הרי זה כאילו שיצא מכליאתו.
- כשזוקף – היינו כשעומד לראשונה על רגליו בבוקר.
- רוקע הארץ על המים – ברכה זו מבוססת על הפסוק (תהלים קל"ו, ו): "לְרֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". והסבירו במדרש שהארץ עומדת על מים ואינה שוקעת[7], ועל כך הודאתנו. כמובן שמדרש זה הוא פלאי. ועוד קשה, שהלא שאר ברכות השחר עוסקות בחסד שעשה ה' לאדם המברך, כנתינת בינה או בגדים, ואילו ברכה זו הינה על הבריאה עצמה, ומקומה לכאורה בברכת "יוצר אור" שלפני קריאת שמע, שבה מהללים את ה' על היצירה הנפלאה שברא. לכן ייתכן שמהות ברכה זו היא להודות על יציבותנו שלנו, וביציבות זו יש דמיון ליציבות העולם – שכשם שהא-ל רקע את הארץ, כך בזכות רצונו אנו יציבים ויכולים לפעול. ולכן כאשר מניח האדם את רגליו על הרצפה עליו להודות על יציבות זו.
בזוהר על פסוק זה מבואר שהמים מסמלים את החסד, ואם כן אנו מברכים את ה' על שייסד את הארץ על מידת החסד, שדבר זה הוא המאפשר לכל אדם לחיות. ונתקנה ברכה זו בזמן שמניח את רגליו על הארץ, הקיימת בזכות החסד[8].
- שעשה לי כל צרכי – כלומר שבנוסף לבגדים, שהם צורך בסיסי, בירך אותנו גם באפשרות לנעול נעליים, וכך לא ללכת יחפים.
- המכין מצעדי גבר – זוהי הודאה לה' יתברך על שאיננו נכים, ויכולים לצעוד.
- אוזר ישראל בגבורה – חגורה נחשבה בימיהם סימן של עושר, ועל כך אנו מודים לה' יתברך.
- בין לבו לערוה – לפי הרמ"א הברכה היא על החשיבות ההלכתית שיש לחגורה, שלבו לא יראה את הערווה. וייתכן שלדעת הרמ"א אין זו חגורה רגילה, והוא קורא "אבנט" לחגורה מיוחדת הנחגרת כדי להבחין בין הלב והערווה[9].
- עוטר ישראל בתפארה – הכובע הוא סימן של כבוד. ובנוסף יש חיוב, או לכל הפחות מידת חסידות, לכסות את הראש[10]. ויש לברך על האפשרות לקיים מצווה זו.
- על נטילת ידים – סוגייה זו בגמרא, שמנתה את נטילת הידיים בין הדברים הנעשים בקימת הבוקר, היא המקור העיקרי לנטילת ידיים בבוקר. והלכות נטילת ידיים של שחרית נתבארו בהרחבה בסימן ד'.
- לעמו ישראל – בברכה זו אנו מודים לה' יתברך על החסד שגמל עמנו בכך שהתעוררנו משנתנו[11]. בנוסף ישנה בברכה זו בקשה מרגשת מה' לסייע לנו לעשות את רצונו.
- ברכה אחת היא – שכפי שביארנו, העובדה שאנו מתעוררים היא גמילות החסדים שעליה אנו מברכים. לכן המילים "הגומל חסדים טובים לעמו ישראל" הן סיום הברכה שפתחה ב"המעביר חבלי שינה מעיני"[12], וזוהי ברכה אחת ארוכה.
סעיף ב
געכשיו, מפני שאין הידים נקיות וגם מפני עמי הארצות שאינם יודעים אותם, נהגו לסדרם בבית הכנסת (טז), ועונין אמן אחריהם, ויוצאים ידי חובתן (יז).
גטור ובית יוסף בשם הרא״ש.
- בבית הכנסת – זהו החידוש הראשון בסעיף זה, שאין צורך לומר את הברכה בסמוך לאירוע שיוצר את החיוב, ואפשר לדחות את הברכות כולן לבית הכנסת (או לצרפן לתפילה, אם מתפלל בביתו). וכתב המחבר שנהגו כך משום שבעת הקימה הידיים אינן נקיות, וכוונתו גם לשאר לכלוכי הגוף. והמנהג הוא שאפילו מי שישן בבגדיו, וגופו נקי, גם הוא מצרף את הברכות לתפילה, ומברכן כאשר מסיים להתלבש ולהתארגן.
- ויוצאים ידי חובתן – זהו החידוש השני המצוי בסעיף זה, שאין צורך שכל אחד יברך, אלא שליח הציבור הוא שיוציא את השומעים ידי חובתם. מנהג זה נועד בעיקר כדי להוציא את אלו שאינם בקיאים בברכות; והיום, היות שכולם בקיאים, במקומות רבים אין נוהגים ששליח הציבור מוציא את השומעים, אלא כל אחד מברך לעצמו בבית הכנסת[13].
סעיף ג
דחייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות לפחות (יח).
דמנחות מ״ג ע"ב.
- מאה ברכות לפחות – לשון הגמרא: "תניא, היה רבי מאיר אומר: חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום". והביא הטור את המדרש האומר שזו תקנת דוד המלך, שתיקנה כדי לעצור קללה שהייתה בזמנו, "שהיו מתים מאה נפשות מישראל בכל יום"[14]. בימות החול מגיעים למספר זה בברכות הנאמרות בתפילה: ברכות השחר, ברכות טלית תפילין, ברכות קריאת שמע ושלוש תפילות העמידה – כל אלו יחד עם הברכות הנאמרות בסעודה. אולם בשבת ובחג, שבתפילת העמידה ישנן רק שבע ברכות, הביאה הגמרא שיש להשלים את מניין הברכות על ידי ברכות הנהנין[15], ורמזה לנו בכך שבלי ליהנות מן העולם לא ניתן לקיים חיוב זה. מכאן למדנו שהנאות העולם מותרות וכי יש בהן אפילו מצווה, ובלבד שיודעים לזהות שהא-ל הוא המטיב לנו, וכך ההנאות אף מקרבות אותנו לבורא.
יש להעיר שאין לברך ברכה שאינה צריכה (כגון לברך ברכה אחרונה לאחר שאכל מעט, רק על מנת שיוכל לברך שוב ברכה ראשונה) כדי להגיע למאה ברכות.
סעיף ד
הצריך לברך בכל יום: 'שלא עשני גוי' (יט), הגה: ואפילו גר היה יכול לברך כן (כ) (ד"ע), אבל לא יאמר: 'שלא עשני גוי', שהרי היה גוי מתחלה (אבודרהם); 'שלא עשני עבד' (כא); 'שלא עשני אשה' (כב). והנשים מברכות: 'שעשני כרצונו' (כג).
המנחות מ״ג ע"ב.
- שלא עשני גוי – מפני שהגוי אינו חייב אלא בשבע מצוות, ואנו חייבים בתרי"ג.
- לברך כן – כלומר לברך "שעשני גר" במקום שלא עשני גוי. שהלא נולד כגוי, אלא שה' סייעו להתגייר. ונראה שהמחבר חולק על כך, משום שברכה זו אינה מופיעה בתלמוד, ולדעתו נראה שגר לא יברך כלל. ופסק הכף החיים שגר יברך "שלא עשני גוי" בלי שם ומלכות.
- שלא עשני עבד – מפני שהוא אסור להתחתן עם בת ישראל, וחייב רק במקצת המצוות.
- שלא עשני אישה – מאחר שגם היא אינה חייבת בכל המצוות.
- שעשני כרצונו – ברכה זו הובאה בטור, ומסביר הטור שברכה זו היא כעין השלמת האישה עם גורלה[16].
סעיף ה
ואם קדם וברך 'זוקף כפופים' קודם שברך 'מתיר אסורים', לא יברכנה (כד).
ובסידורי רב עמרם.
- לא יברכנה – מפני שברכת "זוקף כפופים" כוללת בתוכה גם את "מתיר אסורים", שהלא מי שהזדקף ועמד כמובן שהתעורר וישב קודם לכן. אך כאמור, לכתחילה יש לברך את שתי הברכות.
סעיף ו
זיש נוהגין לברך: 'הנותן ליעף כח', חואין דבריהם נראין (כה). הגה: אך המנהג פשוט בבני האשכנזים לאומרה (כו).
זבסידורי אשכנזים. חהאגור והבית יוסף.
- ואין דבריהם נראים – ברכה זו נתקנה להודות לה' על כך שאדם הפקיד את נשמתו עייפה בערב, ובבוקר שבה אליו כשהיא רעננה[17]. המחבר פוסק שאין לאמרה, משום שברכה זו אינה נזכרת בגמרא, וכלל בידנו שאיננו מוסיפים ברכות שאינן מפורשות על ידי חז"ל[18].
- לאומרה – כך הביא הטור בשם "סידורי אשכנז". ואף שברכה זו אינה נמצאת בגרסת הגמרא שלנו, היא הובאה על ידי ראשונים רבים, והסיק מכך הב"ח ש"אין ספק שהיו גורסים כך בתלמוד". ולהלכה כל אחד ינהג כמנהגו.
סעיף ז
טיש נוהגים לברך ברכות אחרות נוספות על אלו, וטעות הוא בידם (כז).
טשם באגור ובית יוסף.
- וטעות הוא בידם – המחבר רומז לברכות כמו "מגביה שפלים" ו"סומך נופלים", שנהגו לברכן בקהילות שונות, ומובאות בספרי ראשונים[19], ואפשר שהיו שגרסו ברכה זו אף בגמרא. ואמנם למעשה כיום מנהג זה חלף. ומביא הבית יוסף שהיו סידורים עם ברכות נוספות, וגם אותן אין לברך, משום שכאמור אין לברך שום ברכה שאין לה מקור בתלמוד.
סעיף ח
יכל הברכות האלו, אם לא נתחייב באחת מהן, כגון שלא שמע קול תרנגול או שלא הלך או לא לבש או לא חגר, כאומר אותה ברכה בלא הזכרת השם (כח). הגה: ויש אומרים דאפילו לא נתחייב בהן מברך אותן, דאין הברכה דוקא על עצמו אלא מברכין שהקב"ה ברא צרכי העולם. וכן המנהג, ואין לשנות (כח) (טור ותוס' והרא"ש פרק הרואה ור"ן פרק קמא דפסחים וכל בו).
יהרמב״ם בפרק ז' מהלכות תפילה. כבית יוסף לדעת הרמב״ם.
- בלא הזכרת השם – דעה זו מובאת בבית יוסף בשם הרמב"ם. וסברתו היא שברכות השחר דומות ל"ברכות הנהנין", שאין לברכן אם לא נהנה מהדבר שעליו מברך.
- ואין לשנות – דעה זו מובאת בבית יוסף בשם הגאונים, הסוברים שברכות השחר הן ברכות השבח על בריאתו הנפלאה של הקב"ה, ואינן תלויות בהנאתו האישית של המברך (ואף הרמב"ם עצמו הביא את מנהג הגאונים, אך חלק עליהם). המחבר פסק לומר את הברכה בלא שם ה', משום "ספק ברכות להקל", אולם המנהג בין אצל האשכנזים ובין אצל הספרדים לברך את הברכות האלה בבית הכנסת בכל אופן. וודאי שמנהג שיסודו בדברי הגאונים אין לבטלו.
סעיף ט
לא יקרא פסוקים קודם ברכת התורה, אף על פי שהוא אומרם דרך תחנונים. ויש אומרים שאין לחוש, כיון שאינו אומרם אלא דרך תחנונים (ל). ונכון לחוש לסברא ראשונה. הגה: אבל המנהג כסברה אחרונה, שהרי בימי הסליחות מתפללים הסליחות ואחר כך מברכין על התורה עם סדר שאר הברכות, וכן בכל יום כשנכנסין לבית הכנסת אומרים כמה פסוקים ותחנונים ואחר כך מברכין על התורה. ונהגו לסדר ברכת התורה מיד אחר ברכת אשר יצר, ואין לשנות (וכן משמע בתוס' ומרדכי סוף פרק קמא דברכות).
וטוב לומר בשחרית, אחר שמע ישראל וגו': 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', כי לפעמים שוהין עם קריאת שמע לקרותה שלא בזמנה, ויוצא בזה (לא) (טור).
ל טור והאגור (בשם הראב״ד) בסימן א׳, וספר אורחות חיים. מ אגור סימן צ"ב בשם מהר״י ושכן מנהג אשכנז.
- דרך תחנונים – בסימן הבא יתבאר שחייבים לברך ברכת התורה לפני הלימוד. והנה ראינו (בעיקר בסימן א') שלפני התפילה נוהגים לומר פסוקים שונים, כפסוקי הקרבנות וכפרשת העקדה. פסוקים אלו אינם נאמרים בדרך של לימוד, אלא בדרך תפילה וריצוי, ונחלקו הראשונים אם מותר לומר פסוקים אלה לפני ברכות התורה, ופסק המחבר כאוסרים. וברכות השחר, שאינן פסוקים אלא הודאה לה' יתברך, לדברי הכל מותר לאמרן לפני ברכות התורה.
- ויוצא בזה – כדי להראות שלא אומר זאת כסיפור דברים, אלא משום המצווה, יאמר אחר הפסוק הראשון "ברוך שם כבוד מלכותו"[20]. ומשמע מהרמ"א כאן שמצוַת קריאת שמע מן התורה היא בפסוק ראשון בלבד[21]. אמנם, אם ברור לו שלא יגיע לקריאת שמע בזמן צריך לומר את כל הפרשיות, מפני שכך הדין לכתחילה, ואין לזלזל גם בחיוב מדרבנן.
כוונת הרמ"א בהלכה זו היא לתפילה הנאמרת כאן על פי מנהג אשכנז, שיש הנוהגים לברך בה ברכה נוספת, שחתימתה "המקדש שמו ברבים". עיקר תפילה זו נזכר כבר בתנא דבי אליהו[22]. התפילה פותחת במשפט "לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר", וכתב שיבולי הלקט שהיא נתקנה בשעת השמד, כאשר נאסר על היהודים לעבוד את ה' בגלוי. בהמשך התפילה מובאת הפרשה הראשונה של שמע, בתיאורם של ישראל הקוראים אותה בבתי הכנסיות. אמירת שמע מובאת בה גם כהצהרה של קידוש ה', בחתימת הברכה. הברכה עוסקת מלבד בקידוש ה' ובקריאת שמע גם באפסיות האדם, בערכה של הנשמה הטהורה ובערכם ושל ישראל, שהם בני אברהם ויצחק ויעקב. אחד ממקורות תפילה זו הוא מדרש המספר שה' נמנע מהחרבת עולמו כאשר הוא רואה שישראל מקדשים את שמו ואומרים שמע ישראל[23]. ומעיר הרמ"א על תפילה זו, שכיוון שנזכרה בה קריאת שמע אפשר לכוון ולצאת בה ידי חובה אם חושש שלא יגיע לקריאת שמע בזמן.
המחבר לא הביא ברכה זו משום שאינה כתובה בגמרות שלנו. ורבים מהאשכנזים אומרים אותה ללא שם ה' (אלא חותמים: "ברוך המקדש שמו ברבים"), משום "ספק ברכות להקל". והנוהג לאמרה לא יבטל מנהגו, כי על פי עדות הטור הוא מיוסד על התלמוד הירושלמי.
[1] לפי הרמב"ם עיקר חיוב התפילה הוא מן התורה ואין למצווה זו שיעור מסוים מהתורה. ולשיטת הרמב"ן אף שאין מצוַת עשה להתפלל, ודאי שעיקר התפילה הוא מן התורה, והוא מיסודות היהדות, אלא שאין זה חיוב, אלא זו מתנת ה'. ולכל השיטות נתנו חכמים כללים ברורים לתפילה, וביניהם החיוב לומר ברכות השחר.
[2] על פי איוב ל"ח, לו: " אוֹ מִי נָתַן לַשֶּׂכְוִי בִינָה".
[3] אולם רש"י וראשונים נוספים סבורים ש"שכווי" פירושו תרנגול, על פי ראש השנה דף כו ע"ב.
[4] אפילו לשיטת המחבר, שתתבאר לקמן בסעיף ח'. ולשיטת הרמ"א בכל מקרה מברך גם אם אינו מתלבש.
[5] ולהסביר את לשון השולחן ערוך יש לומר שכיוון שהאדם לא שם לב ברגע שפוקח את עיניו, אמרו חכמים לברך ברכה זו כשנוגע בעיניו, כדי לחבר בין הברכה להרגשת הראיה. ויש פוסקים שכתבו שאם עדיין לא נטל ידיו יש להניח ידיו על עיניו דרך בגד; אולם הערה זו אינה מעשית היום, שכפי שיתבאר בהמשך, נוהגים לומר ברכות אלו בבית הכנסת. ולא ראיתי שנוהגים לנגוע היום בעיניים בעת אמירת הברכה, אולי משום שכאשר כל הברכות נאמרות במרוכז, בטל הקשר בין המעשה והברכה. וכפי שאין צורך לגעת בבגדים בברכת "מלביש ערומים", כך אין צריך לגעת בעיניים כשמברך "פוקח עיוורים".
[6] לשון ברכה זו, וכן הברכה הקודמת והברכה הבאה, על פי הפסוק (תהילים קמ"ו, ז-ח): "ה' מַתִּיר אֲסוּרִים, ה' פֹּקֵחַ עִוְרִים, ה' זֹקֵף כְּפוּפִים".
[7] מוזכר רבות אצל חז"ל. וראה למשל לשון מדרש תהלים (שוחר טוב) פרק צ"ג: "שהארץ על התהומות היא נרקעת. כאניה שהיא צפה בלב ים, כך הארץ מרוקעת, על המים, שנאמר: 'לרוקע הארץ על המים'".
[8] ראה במדרש תהלים (מזמור פט): "כך היה כסא של מעלה כביכול שמתמוטט, עד שסמכו הקב"ה, ובמה סמכו, בחסד, הוי אמרתי עולם חסד יבנה, וכן דוד אמר לעושה השמים בתבונה, ועל מה הן עומדין, על חסד, שנאמר 'כי לעולם חסדו לרוקע הארץ על המים'". וראה זוהר ויגש דף רה ע"ב; זוהר חדש בראשית דף כא (והשווה לדברי ה"שושן סודות" אות ל"ז, שכתב: "כי כשיורד השפע מהאדון הרחמים על הארץ העליונה הנה צפה על המים מימי החסד והרחמים").
[9] וראה בסימן צ"א סעיף ב'.
[10] ראה בסימן ב' סעיף ו', ודברינו שם בס"ק ז ובהערה שם.
[11] לכן חתימת הברכה היא "הגומל חסדים טובים לעמו ישראל".
[12] כלומר: שהתעוררנו. ההפך מ"המפיל חבלי שינה על עיני".
[13] זמן ברכות השחר הובא בסימן הבא. ראה שם בדברינו ס"ק כ"ב.
[14] דין זה הובא כאן, כי הטור כתב שאחת הסיבות לברך ברכות השחר היא על מנת להגיע למאה ברכות.
[15] בלשונה: "רב חייא בריה דרב אויא בשבתא וביומי טבי טרח וממלי להו באיספרמקי ומגדי". תרגום: רב חייא בן רב אויא, בשבת ובחג טרח והשלים את הברכות על ידי בשמים ומגדנות.
כשאי אפשר להשלים בדרך זו אפשר להשלים מדין "שומע כעונה", כשמקשיבים לברכות הנאמרות בתפילה בציבור, כחזרת העמידה וברכות התורה וההפטרה.
[16] בימינו אנו קשה להבין את הנוסח של שלוש ברכות אלו. הברכות היו מובנות יותר אם היו מנוסחות בלשון חיובית: "שעשני ישראל" ו"שעשני בן חורין". וכך צריך להבינן, כהודאה על המצוות שניתנו לנו. בזמננו הבנת הברכה "שלא עשני אישה" קשה מכולן, שמקומה של האישה השתנה לגמרי בחברה. וצריך לחדש בה משמעות, והיא שהאישה מחוייבת בפחות מצוות מהאיש כי נעשתה כרצון השם יתברך, ואין היא זקוקה להשלמה.
[17] על פי מדרש תהלים (שוחר טוב) מזמור כ"ה: "אמר ר' אלכסנדרי: בשר ודם מפקידין בידו חדשים ושוהין אצלו, והוא מחזירן בלויים וישנים. אבל הקב"ה מפקידין בידו בלויין ושחוקין, והוא מחזירן חדשים. תדע לך שהוא כן, שהרי הפועל הזה עושה מלאכה כל היום, ונפשו יגיעה עליו ושחוקה, וכשהוא ישן הוא יגע ומשלים נפשו ונפקדת ביד הקב"ה, ולשחרית היא חוזרת לגופו בריאה חדשה".
[18] כתב הרא"ש (קידושין פ"א סימן מ"א): "ולא מצינו שמברכין שום ברכה שלא הוזכרה במשנה או בתוספתא או בגמרא, כי אחרי סידור רב אשי ורבינא לא מצינו שנתחדשה ברכה".
[19] יעויין בב"ח כאן אות ט'.
[20] כפי שיש לעשות בקריאת שמע של מצווה, כמבואר בסימן ס"א סעיף יג.
[21] שמנהגם היה לומר רק פסוק זה בהשכמת הבוקר. ובעקבות הדברים יש שהוסיפו כאן את כל הפרשיה הראשונה של שמע.
[22] י"ט, ו. וכתב הטור "ונתקנה על פי הירושלמי", אלא שבירושלמי שלפנינו אינה מופיעה.
[23] לשון המדרש (ילקוט שמעוני, ואתחנן, רמז תתל"ו): "בשעה שהקב"ה מביט בעולמו ורואה בתי טרטיאות ובתי קרקסיאות יושבים בטח ושאנן ושלוים ובית מקדשו חרב הוא מסתכל באפיליון עולמו להחריבו. כיון שישראל נכנסים שחרית לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומיחדין שמו ואומרים שמע ישראל ה' וגו', מתקבצין כל מלאכי השרת אצל הקב"ה ואומרים לפניו: 'אתה הוא עד שלא נברא העולם אתה הוא משנברא העולם אתה הוא בעוה"ז ואתה הוא לעוה"ב קדש את שמך על מקדישי שמך'. מיד נוחה דעתו של הקב"ה ואינו מחריב עולמו, ומיישב דעתו בשביל ישראל".