סימן מ"ח

אמירת פרשת התמיד ופסוקי מוסף, ובו סעיף אחד.

הטור הביא בסימן זה את חשיבות אמירת פרשת התמיד, על פי דברי הגמרא (תענית כז ע"ב): "כבר תקנתי להם סדר קרבנות, בזמן שקוראין בהן לפני מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני, ואני מוחל להם על כל עונותיהם"[1].

סעיף א

הגה: ואומרים פרשת התמיד (א), ויש אומרים סדר המערכה (ב), ו'רבון העולמים אתה צויתנו' וכו' (ג). ואם אי אפשר לאומרו בצבור, יכול לאומרו בביתו, ולחזור פרשת התמיד לבד עם הצבור, ויכוין בפעם השניה כקורא בתורה (ד) (טור). ונהגו המדקדקים להתנועע בשעה שקורין בתורה, דוגמת התורה שנתנה ברתת, וכן בשעה שמתפללים, על שם: 'כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך' (תהילים לה, י) (ה) (אבודרהם).

^אבשבת אומרים אצל פרשת התמיד פסוקי מוסף דשבת (ו), ^באבל לא בראש חודש ויום טוב, מפני שקורין בתורה בפסוקי מוסף (ז). הגה: ויש אומרים שמזכירין גם מוסף ראש חודש, וכן נוהגין, כדי לפרסם שהוא ראש חודש (ח) (וכן הוא לקמן סי' תכ"א) (טור).

^אטור ורב עמרם.  ^בכל בו.

• פרשת התמיד – ואמירה זו היא כנגד הקרבת התמיד, כפי שראינו בסימן א' (סעיף ט'). אמירת פרשה זו חשובה יותר משאר האמירות המובאות בסימן א' (סעיפים ה-ט), וראה דברינו שם. ונראה ששאר התחינות והאמירות המובאות שם אינן חובה, אלא שכדברי המחבר "טוב לאמרם"; אולם פרשת התמיד חייבים לאמרה. והביא הבית יוסף (סוף סימן מ"ז) שגם נשים חייבות בה, אלא שלא נהגו כך.
• סדר המערכה – זו ברייתא המובאת במסכת יומא (דף ל"ג ע"א), ומתארת את סדר העבודה בבית המקדש לשיטת אבא שאול.
• אתה ציוויתנו וכו' – בתחינה זו מבקשים מה' שיחשיב את אמירותינו על הקרבנות כאילו הקרבנו קרבנות ממש.
• כקורא בתורה – כלומר שאם בבית הכנסת שבו הוא מתפלל נוהג הציבור לומר את פרשת התמיד אך לא את התחינה שלאחריו, מציע הרמ"א שיאמר בביתו קודם התפילה את פרשת התמיד עם התחינה לאחריה, ובבית הכנסת יקרא שנית את פרשת התמיד, כדי לא לפרוש מהציבור, אולם יאמר זאת כקריאה בתורה ולא כתחינה, שלא ייחשב כמוסיף על הקורבנות.
• ה' מי כמוך – הרעיון הטמון בניעה זו הוא שהאדם אינו מתפלל עם שכלו בלבד, אלא תפילתו נובעת מעומק הלב, מהתרגשות פנימית המשתפת את הגוף כולו, בדומה לכך שאנשים המתבשרים בשורה טובה מניפים את ידיהם בשמחה, או אפילו מתחילים לרקוד.
• פסוקי מוסף דשבת – כנגד הקרבת קרבן מוסף, כפי שביארנו בפסוקי התמיד.
• בפסוקי מוסף – הואיל ובראשי חודשים ובימים טובים קוראים בתורה את פסוקי המוסף של אותו היום, אין צורך לשיטת המחבר להזכיר פסוקים אלו קודם התפילה, מה שאין כן בשבת[2].

שהוא ראש חודש – ולמעשה, האשכנזים נוהגים להזכיר, כרמ"א; והספרדים נוהגים שלא להזכיר, כמחבר.

[1] ובסימן א' סעיף ט הביא המחבר אמירה זו עם שאר הדברים הנאמרים קודם התפילה.

[2] ואמנם גם בשבת מזכירים פסוקים אלו בתפילת מוסף, אולם העיקר הוא להזכירם בשחר. ובעוד שתפילת מוסף היא תפילה נפרדת, קריאת התורה שייכת לתפילת שחרית.