סימן נ"ה

דיני קדיש, ובו כ"ב סעיפים.

שנינו בגמרא בברכות (דף ג ע"א): "בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין 'יהא שמיה הגדול מבורך', הקדוש ברוך הוא מנענע ראשו ואומר: אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך". מכאן למדנו על החשיבות הגדולה באמירת הקדיש, שהיא תפילה להופעת השכינה בעולם. סימן זה עוסק בדיני אמירת הקדיש; ומשום שיתבאר בו שיש צורך במניין של עשרה גברים לאמירת הקדיש, יבוארו בו גם דיני הצרוף למניין.

כאן המקום לבאר מהם סוגי הקדישים: הקדיש הבסיסי נקרא "חצי קדיש". קדיש נוסף הוא "קדיש תתקבל", הנקרא גם "קדיש שלם", ונאמר לאחר חזרת הש"צ על התפילה, כפי שנראה להלן.

ישנם שני סוגי קדיש נוספים, שלא נזכרו בדברי המחבר: קדיש יתום, שבנוסחו דומה לקדיש השלם, אולם ללא המשפט "תתקבל צלותהון" וכו'.  קדיש זה נאמר על  ידי האבלים לעילוי נשמת קרוביהם, ויש הנוהגים לאמרו בתפילה אף כשאין אבלים.

קדיש נוסף הוא "קדיש דרבנן", שנוסחו הוא כקדיש יתום, אלא שנוספת בו תפילה על לומדי התורה. קדיש זה נאמר אחרי לימוד, ונהגו להוסיפו גם בתפילה, לאחר קטעים הנחשבים כלימוד תורה.

נוסח הקדיש:

יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִּרְעוּתֵהּ, וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ (וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ). בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכֹל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב. וְאִמְרוּ אָמֵן.

יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא.

יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא. וְאִמְרוּ אָמֵן.  עד כאן חצי קדיש.

תוספת ל"קדיש תתקבל": תִּתְקַבַּל (צְלוֹתָנָא וּבָעוּתָנָא עִם) צְלוֹתְהוֹן וּבָעוּתְהוֹן דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל קֳדָם אֲבוּנָא דְבִשְׁמַיָּא. וְאִמְרוּ אָמֵן.

תוספת לקדיש דרבנן: עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל מַאן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא, דִּי בְאַתְרָא (קַדִּישָׁא) הָדֵין וְדִי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר. יְהֵא לְהוֹן וּלְכוֹן שְׁלָמָא רַבָּא חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי וְחַיֵּי אֲרִיכֵי וּמְזוֹנֵי רְוִיחֵי וּפֻרְקָנָא מִן קֳדָם אֲבוּהוֹן דִּי בִשְׁמַיָּא וְאַרְעָא וְאִמְרוּ אָמֵן:

מסיימים בקדיש יתום, קדיש שלם וקדיש דרבנן: יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא (חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֵוַח וְהַצָּלָה. לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל) [וְחַיִּים עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל]. וְאִמְרוּ אָמֵן.

עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא (בְּרַחֲמָיו) יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן.

סעיף א

^אאומרים קדיש (א). ^בואין אומרים אותו בפחות מעשרה זכרים בני חורין גדולים שהביאו שתי שערות. והוא הדין לקדושה וברכו, שאין נאמרין בפחות מעשרה (ב).

^אטור, ומפורש הטעם באגור בסימן צ״ד בשם הראב״ד.  ^בברכות כ״א ע"ב, מגילה כ״ג ע"ב.

• אומרים קדיש – בהמשך לסימן הקודם, אומר לנו המחבר שלאחר 'ישתבח' אומרים קדיש. בתפילת שחרית ישנם שלושה קדישי חובה, ובתפילות מנחה וערבית שניים[1]. חצאי הקדיש נאמרים בשחרית בין פסוקי דזמרה לברכות קריאת שמע, ובין תפילת העמידה (והתחנונים הנלווים לה) ל"אשרי" שאחריה, והקדיש השלם נאמר אחרי הזמירות של 'אשרי-ובא לציון', שהם הילולים לה' לסיום התפילה. במנחה ובערבית חצי הקדיש נאמר לפני תפילת העמידה, והקדיש השלם לאחר תפילת העמידה (ובמנחה לאחר תחנון, הנלווה לתפילה). המשותף לכל התפילות הוא אפוא שהקדיש השלם, הקרוי "קדיש תתקבל", נאמר בסיום תפילת החובה, ובו משפט בקשה שתפילתנו תתקבל.

אלו הם קדישי החובה, ונוהגים להוסיף קדישים נוספים לצרכים שונים, כפי שהסברנו בהקדמה.

• בפחות מעשרה – אמרו חכמים: "כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה" (ברכות דף כ"א ע"ב, ועוד). ובכלל זה – מלבד קדיש – גם קדושה, ברכו, חזרת הש"צ, קריאת התורה וברכת כהנים.

המספר עשר הדרוש למניין נלמד מכך שעל השראת השכינה בישראל נאמר "ונקדשתי בתוך בני ישראל", ודרשו חכמים ש"בתוך בני ישראל" היינו לפחות בקרב עשרה יהודים. דין זה נלמד מעדת המרגלים, שהיו עשרה אף הם[2].

סעיף ב

^גאם התחיל לומר קדיש או קדושה בעשרה, ויצאו מקצתן – גומרים אותו הקדיש או אותה הקדושה שהתחיל, ^דוהוא שנשתיירו רובן (ג). הגה: ומכל מקום עבירה היא לצאת, ועליהם נאמר (ישעיה א', כח): 'ועוזבי ה' יכלו' (ד) (ירושלמי). אבל אם נשארו עשרה מותר לצאת (ה) (מרדכי פ' בתרא דמגילה).

^גירושלמי, והביאו הרי״ף ורא״ש שם במגילה.  ^דהר״ן שם.

• שנשתיירו רובן – הקדיש והקדושה הינם מכלול אחד, ואם התחילם בהיתר יכול לסיימם[3].
• ועוזבי ה' יכלו – ואף שאינו מונע מהציבור את הקדיש או הקדושה, הרי שלכתחילה דבר שבקדושה צריך עשרה, והיוצא גורם לציבור לאמרו ללא מניין.
• מותר לצאת – כמובן שיש לשמוע קדיש וקדושה, וזו אחת הסיבות המרכזיות לבוא לתפילה במניין[4]; אלא שאין חובה לענות לכל הקדישים, ומי שממהר יכול לצאת. אולם אם אין מניין בגלל יציאתו הדבר חמור יותר, ואין לצאת אלא לצורך גדול.

סעיף ג

^האם התחיל באבות ויצאו מקצתן, גומר אפילו קדושה (ו). הגה: ואם יצאו מקצתן לאחר שהתחילו להתפלל יוצר, לא יתחיל השליח ציבור להתפלל התפלה בקול רם, דכבר נשלם תפלת יוצר (ז). ואם יצאו לאחר שהתחיל [בתפלה] בקול רם וקדושה, יכולים להשלים כל סדר קדושה ולומר הקדיש שלם שלאחריה, דשייך לתפלה, שהרי אומר 'תתקבל צלותהון' וכו' (ח), אבל אין קורין בתורה, דזהו ענין אחר (ט). ותפלת ערבית וקדיש שלאחריו לא שייך לקריאת שמע וברכותיה (י) (ר"ן פ' הקורא את המגילה, שבולי הלקט ותה"ד סי' ט"ו).

^התשובת הרשב״א.

• אפילו קדושה – ברכת "אבות" פותחת את חזרת העמידה. תפילת העמידה היא מכלול אחד, וכפי שראינו בסעיף הקודם, אם התחיל בהיתר יכול לסיים את המכלול כולו.
• תפילת יוצר – אפשר היה לחשוב שתפילת העמידה נחשבת ליחידה אחת עם קריאת שמע וברכותיה; ומלמדנו הרמ"א שאין זה כך, אלא קריאת שמע וברכותיה הן יחידה נפרדת, וכדי לחזור על העמידה בציבור יש צורך במניין בתחילת החזרה. הרמ"א כאן מבאר את כוונת המחבר, ואינו חולק עליו.
• תתקבל צלותהון וכו' – כאמור, "קדיש תתקבל" הוא בקשה שתפילתנו תתקבל, והוא מהווה המשך לחזרת העמידה. לכן אם היו עשרה בתחילת חזרת הש"ץ, אפשר לומר קדושה ולסיים את החזרה אף אם יצאו מקצתם, ואפשר אף לומר את הקדיש השלם שלאחריה[5]. אולם המחבר חולק על כל זה, ולדעתו משלימים את החזרה, אולם אין אומרים את הקדישים שלאחר העמידה ללא מניין. להלכה נוהגים האשכזים בכך כרמ"א, והספרדים נוהגים כדעת המחבר.
• ענין אחר –הרמ"א אינו חולק כאן על המחבר, ולדברי שניהם אי אפשר לקרוא בתורה בלא מניין.
• לקריאת שמע וברכותיה – לכן אם התחילו ערבית במניין, אולם סיימו את ברכות קריאת שמע ללא מניין, יוכלו לומר את חצי הקדיש שלפני העמידה, אולם לא את הקדיש השלם שלאחריה. ואם התחילו את תפילת העמידה בעשרה יכולים לומר את הקדיש שאחרי העמידה אפילו אם יצאו מקצתם[6].

סעיף ד

^ויש מתירין לומר דבר שבקדושה בתשעה וצירוף קטן ^זשהוא יותר מבן שש ויודע למי מתפללין (יא), ^חולא נראין דבריהם לגדולי הפוסקים (יב). ^טוהוא הדין דעבד ואשה אין מצטרפין (יג). הגה: ואפילו על ידי חומש שבידו אין לצרפו. מיהו יש נוהגין להקל בשעת הדחק (יד) (הרא"ש ומרדכי והגהות מיימוני פ"ח מהלכות תפלה).

^ותוספות בשם רבינו תם בברכות ריש דף מ״ח ובשם רב האי, והרז״ה.  ^זשם בתוספות.  ^חר' שמשון (באורחות חיים), ור״י (ברא"ש), והמרדכי בשם ראבי"ה, והגה מימוניות בפרק ה' מהלכות ברכות, וסמ״ג בשם ר״י, ורבינו יונה, ותשובת הרשב״א בשם הראב״ד ובשם גאון, והרמב״ם בפרק ח' מהלכות תפילה.  ^טמרדכי שם.

• למי מתפללין – בגמרא מובאת דעה ש"קטן עושין אותו סניף לעשרה", כלומר שאם יש תשעה גדולים, אפשר לצרף קטן אחד למניין. ורבנו תם פוסק כדעה זו להלכה.
• לגדולי הפוסקים – שדחו דעה זו.
• אין מצטרפין – המניין מורכב דווקא מגברים בני חורין. הדבר מתאים גם ללימוד שראינו למעלה (ס"ק ב) מן המרגלים, שהיו כולם גברים. כמובן שהיום, כשהנשים תופסות אחריות בכל התחומים, קשה יותר להבין מדוע מונים גברים בלבד; אלא שיש מסר בהלכות הללו, ולמדנו מהן על ההבדל בתפקידים בין הגברים לנשים. תפקידה העיקרי של האישה הוא תפקיד ביתי, ולכן לא חויבה במצוות ציבוריות. ואם נשים היו עולות למניין היה בכך כדי לטשטש את ההבחנה שבין תפקידי המינים השונים.
• להקל בשעת הדחק – כלומר לסמוך בשעת הדחק על השיטה המתירה לצרף קטן למניין. נראה שהמציאות שעליה דיברו היא במקום קטן, שקשה לאסוף בו מניין, ואם יתבטל המניין יש חשש שאנשים יפסיקו לבוא. להלכה, המשנה ברורה הביא בשם הרבה אחרונים שגם הפוסקים האשכנזים סוברים כמחבר, ואין לסמוך על דברי רמ"א אלה[7]. ויש פוסקים ספרדים שכתבו שגם המחבר מודה שבשעת צורך גדול אפשר לסמוך על שיטת המתירים[8]. והכל לפי המקום והזמן, ולפי שיקול דעתו של הרב[9].

במקרה שמצרפים קטן לתפילה יאמרו רק את קדישי החובה, ולא יאמרו חזרת הש"ץ.

סעיף ה

יאם לא הביא שתי שערות (טו), אפילו הוא גדול בשנים דינו כקטן (טז), עד שיצאו רוב שנותיו, שאז יתברר שהוא סריס (יז). ^כואם נראו לו סימני סריס קודם לכן, דינו כגדול (יח). הגה: ומיהו אין מדקדקין בשערות, אלא כל שהגיע לכלל שנותיו מחזקינן אותו כגדול, ואומרינן לענין זה מסתמא הביא שתי שערות (יט) (מהרי"ק שורש מ"ט).

יבית יוסף מההיא דנדה מ״ז ע"ב.  ^כשם בגמרא דנדה, וביבמות פ' ע"א.

• שתי שערות – שתי שערות במקום ערווה הן סימן לכך שהתחיל תהליך ההתבגרות.
• דינו כקטן – משום שהדבר תלוי בהתפתחות, אפילו היא איטית, ולא בגיל.
• שהוא סריס – ואז משמע שאין זה איחור בהתפתחות, אלא מום מולד. וכתבו הפוסקים ש"רוב שנותיו" הוא גיל 36.
• כגדול – כיוון שבמקרה זה ברור שאין מדובר באיחור בהתפתחות, אלא במום מולד.
• שתי שערות – על פי הכלל שבספק דרבנן הולכים אחר הרוב, ולרוב הנערים יש סימני בגרות בגיל שלוש עשרה[10]. מלשון המחבר נראה שאינו סומך בדבר זה על גיל בלבד, אלא דורש שבידוע שהביא שתי שערות כדי לצרפו למניין. אולם למעשה עינינו הרואות שגם הספרדים נוהגים בזה כדברי הרמ"א, וכן נראה מדברי כף החיים כאן[11].

סעיף ו

^לואם התחיל אחד מהעשרה להתפלל לבדו ואינו יכול לענות עמהם, או ^משהוא ישן, אפילו הכי מצטרף עמהם (כ).

^להגהות מימוניות בפרק ח' מהלכות תפילה בשם הר״מ.  ^ממהר"י בי רב, והאגור בסימן רנ"ב.

• מצטרף עמהם – כפי שראינו, הצורך במניין הוא משום "ונקדשתי בתוך בני ישראל", היינו שבנוכחות עשרה מישראל שכינה שורה במקום. לכן אין צורך שכל העשרה יתפללו, אלא מספיק שיהיו שם, ויתפללו רובם.

סעיף ז

^נכשאחד מתפלל לבדו, נכון שהאחרים ימתינו מלומר קדיש עד שיגמור, כדי שיזכה גם הוא (כא).

^נהגהות מימוני שם.

• שיזכה גם הוא – כפי שהתבאר בסעיף הקודם, אין מדובר כאן על צרופו של היחיד למניין, ולשם כך אין צורך לחכות לו. אלא שראוי להמתין למי שעדיין בתפילתו, כדי לזכות גם אותו בעניית אמן לקדיש ולקדושה. אולם זאת בתנאי שהמאריך אינו מאריך יותר מדי, כדי שלא לגרום טרחה לשאר המתפללים[12].

סעיף ח

^סחרש המדבר ואינו שומע, או שומע ואינו מדבר, הרי הן כפקחין ומצטרפים. אבל מי שאינו שומע ואינו מדבר, הרי הוא כשוטה וקטן (כב).

^סתשובת מהרי״ל.

• כשוטה וקטן – שכיוון שאינו שומע ואינו מדבר, על פי רוב גם אינו מתפתח, ונחשב כמי שאינו בר דעת[13].

סעיף ט

^עלעולם הוא קטן עד שיביא שתי שערות אחר שיהיה בן י"ג ויום אחד (כג), ושנת העיבור בת י"ג חודש (כד).

^עמרדכי בהגהות יבמות מההיא דבבא מציעא דף ק״ב ע"ב.

• ויום אחד – כפי שהתבאר בסעיף ה' (ובס"ק י"ט), לדעת המחבר צריך הנער להביא שתי שערות, בנוסף להגיעו לגיל שלוש עשרה. אולם לדעת הרמ"א מי שהוא בן שלוש עשרה חזקה שהביא שתי שערות. ופוסקים ספרדים רבים סומכים על דעה זו בדרבנן[14].
• בת י"ג חודש – כלומר שאין משמעות לכך שחלק מהשנים היו של שלושה עשר חודשים, ולעולם תאריך הלידה הוא גם התאריך שבו מגיע הנער לגיל י"ג ויום אחד. ולגבי הנולד באדר הראשון – ראה בסעיף הבא.

סעיף י

^פאם נער אחד נולד בכ"ט לאדר ראשון משנה מעוברת, ונער אחר נולד באדר שני באחד בו, ושנת י"ג אינה מעוברת – אותו שנולד בכ"ט לאדר הראשון צריך להמתין עד כ"ט לאדר בשנת י"ג להיות בן י"ג שנה, ואותו שנולד אחריו באחד באדר השני יהיה בן י"ג שנה כיון שהגיע אחד באדר של שנת י"ג (כה). הגה: ומי שנולד באדר (כו) ונעשה בר מצוה בשנת העיבור, אינו נעשה בר מצוה עד אדר השני (כז) (תשובת מהר"י מינץ סי' ט').

^פהאגור בחדושיו ובית יוסף מההיא דערכין דף ל״א ע"ב.

• של שנת י"ג – פשוט, לפי מה שהתבאר בסעיף הקודם.
• באדר – בשנה שאינה מעוברת.
• עד אדר השני – כיוון שמקובלנו להלכה שהאדר הראשון הוא החודש הנוסף, והאדר העיקרי הוא האדר השני, הסמוך לניסן. ובאדר זה חלים חג הפורים, קריאות שקלים וזכור וכיו"ב[15].

סעיף יא

^צעבריין שעבר על גזירת הצבור או שעבר עבירה, אם לא נידוהו נמנה למנין עשרה (כח).

^צספר המנהיג סימן ע״ט בשם רש״י.

• נמנה למנין עשרה – ראינו (בס"ק ב) שגודל המניין נלמד מהכינוי "עדה", שנאמר על עשרת המרגלים שהוציאו את דיבה הארץ רעה. ומכאן אפשר ללמוד שגם עוברי עברה נמנים למניין. הסיבה לכך היא ששוכן בכל יהודי ניצוץ א-לוהי קדוש, ואף אם בגד בחלק הא-לוהי שבו, הרי הוא חלק מישראל ונמנה למניין. וכתבו פוסקים שכל זה אם מאמין בעיקרי הדת ואינו עובר עברה במזיד, אולם אם הוא מומר לחלל שבת וכדומה אין לצרפו כלל[16]. ולשיטתם דברי המחבר כאן מתייחסים לעובר עברות לתיאבון, ולא על העובר להכעיס. ואכן, קשה לצרף מי שאינו מאמין כלל, ולמרות דברינו על הניצוץ שבכל יהודי, אם האדם עצמו אינו מאמין כלל, לעניין השראת שכינה נחשב הוא כאילו אינו נמצא. אולם גם לשיטה זו, ודאי שכל המאמין בה' ומגיע לבית הכנסת מרצונו, אף שאינו מקיים מצוות, יש לסמוך על הפוסקים שמאפשרים לצרפו. וכפשט דברי המחבר, שגם העבריינים מצטרפים. וכך הם רוב רובם של החילונים היום.

סעיף יב

^קמנודה, אין מצרפין אותו לכל דבר שצריך עשרה (כט), ^ראבל מותר להתפלל בבית הכנסת שהוא שם, אלא אם כן פירשו להחמיר עליו בכך.

^קשם במנהיג בשם רש״י ותשובת הריב״ש.  ^רריב״ש בתשובה אחרת.

• שצריך עשרה – מנודה הוא אדם שבית הדין הוציאוֹ מכלל ישראל[17], ולכן אינו נמנה למניין. הדחייה אינה מפני העברות שעשה (כפי שראינו בסעיף הקודם), אלא בגלל הנידוי, שהוא עונש כבד שמטרתו הרתעתית – למנוע מאחרים לעבור על דברי התורה. כיום בתי הדין אינם מנדים עוד, וממילא כל היהודים מצטרפים למניין[18].

סעיף יג

^שצריך שיהיו כל העשרה במקום אחד, ושליח צבור עמהם (ל). והעומד בתוך הפתח מן האגף ולחוץ, ^תדהיינו כשסוגר הדלת ממקום שפה פנימית של עובי הדלת ולחוץ, כלחוץ (לא).

^שפסחים פ״ה ע"ב.  ^תשם בפירוש רש״י ולדעת רבנו ירוחם.

• עמהם – הצורך במניין הוא כדי שתשרה שם השכינה, ולכן ברור שהעשרה צריכים להיות באותו מקום.
• כלחוץ – כלומר שהעומד מהפתח ולחוץ נחשב כמחוץ לחדר, אלא אם כן עומד במקום המצוי פנימה מהדלת כאשר היא נסגרת.

סעיף יד

^אמי שעומד אחורי בית הכנסת וביניהם חלון, אפילו גבוה כמה קומות, אפילו אינו רחב ארבע, ומראה להם פניו משם – מצטרף עמהם לעשרה (לב). הגה: גגין ועליות אינן בכלל בית, והעומד עליהם אינו מצטרף (לג) (ר' ירוחם נתיב ג' ח"ז).

^אספר ארחות חיים בשם רב האי גאון.

• לעשרה – מדובר במי שעומד מחוץ לבית הכנסת, ומכניס את ראשו דרך חלון החדר שבו מתפללים (המילים "גבוה כמה קומות" מתארות את גובה תקרת בית הכנסת, ולא את גובה החלון). העומד בחוץ ומכניס את ראשו מצטרף, בניגוד לעומד מחוץ לפתח שראינו בסעיף הקודם שאינו מצטרף, כיוון שכאן מכניס את ראשו, כלומר שמשתדל ועושה כל שביכולתו כדי להצטרף, בעוד שבסעיף הקודם מדובר על העומד בפתח, שאינו עושה כל מאמץ המראה שרצונו להצטרף.
• אינו מצטרף – מאחר שכל העשרה צריכים להיות באותו חדר. ועזרת נשים הנפרדת מעזרת הגברים על ידי מחיצה נחשבת כחדר אחר.

סעיף טו

^באם מקצתן בפנים ומקצתן בחוץ, ושליח צבור תוך הפתח, הוא מצרפן (לד).

^בטור בשם אביו הרא״ש.

• הוא מצרפן – מדובר באנשים המתפללים יחד בשני חדרים סמוכים, ושליח הציבור נמצא בפתח שבין החדרים. במקרה כזה שליח הציבור מאחד בין כולם, והם נחשבים כנמצאים במקום אחד[19].

סעיף טז

^גחצר קטנה שנפרצה במילואה לגדולה, דהיינו שנפרצה קטנה במקום חיבורה לגדולה ונפל כל אותו כותל שהיה מפסיק ביניהם, ובגדולה נשארו משארית כותל זה שנפל פסים (פירוש: מעט כותל ישר ושוה) מכאן ומכאן – הגדולה כמופלגת מן הקטנה, ואין הקטנה מופלגת מן הגדולה אלא הרי היא כקרן זוית שלה. לפיכך, אם תשעה בגדולה ואחד בקטנה – מצטרפין, שהקטנה נגררת אחר הגדולה, והרי היא כאילו היא בתוך הגדולה, כיון שהרוב בגדולה. אבל אם היו תשעה בקטנה ואחד בגדולה, ^דאו חמשה בזו וחמשה בזו, אין מצטרפין (לה).

^גערובין צ״ב ע"ב.  ^דתוספות והרא״ש שם.  

• אין מצטרפין – במקרה כמו בציור, אם יש רוב מניין בחדר הגדול, אזי מצטרפים גם הנמצאים בחצר הקטנה.

סעיף יז

^ההיה שליח צבור בקטנה וצבור בגדולה – מוציאן ידי חובתן, שהוא נגרר אחריהם. אבל אם היה שליח צבור בגדולה וצבור בקטנה – אינו מוציאן ידי חובתן, ^ושאין הרוב נגרר אחר היחיד (לו).

^הערובין צ״ב ע"ב.  ^וטור ובית יוסף בשם רש״י.

• אחר היחיד – דבר חשוב נלמד מהלכה זו: שליח ציבור כשמו כן הוא, שליחו של הציבור. לכן המקום המרכזי הוא היכן שהציבור נמצא, ולא היכן שהחזן עומד.

סעיף יח

^זאם קצת העשרה בבית הכנסת וקצתם בעזרה (לז), אינם מצטרפים.

^זר' ירוחם.  

• בעזרה – היינו עזרת הנשים. ואין היא נחשבת לחדר אחד עם בית הכנסת. ואין זה דומה לאמור בסעיפים הקודמים, שהלא עזרת הנשים לא נפרצה, וקיימת מחיצה בין החדרים.

סעיף יט

^חשליח ציבור בתיבה ותשעה בבית הכנסת – מצטרפין, אף על פי שהיא גבוהה עשרה ורחבה ארבע ויש לה מחיצות גבוהות עשרה, מפני שהיא בטלה לגבי בית הכנסת (לח). ^טויש מי שכתב דהני מילי כשאין המחיצות מגיעות לתקרת הגג (לט).

^חמהר"י אבוהב והרשב״א בתשובה. ^טסמ״ק סימן רפ"ב.

• לגבי בית הכנסת – התיבה היא רחבה מוגבהת הנמצאת בבית הכנסת, ועליה עומדים החזן והקוראים בתורה. ואף שהמקום נראה נפרד בגלל גובהו, ולעתים הוא אף מוקף מחיצות, בכל זאת נחשב החזן כמצוי ברשות אחת עם שאר המתפללים, הואיל ומהות הבימה היא לשרת את בית הכנסת.
• מגיעות לתקרת הגג – אם מחיצות הבימה מגיעות עד הגג, היא נחשבת לשיטה זו כחדר אחר. וכיום אין בתי כנסת הבנויים עם מחיצות כאלו.

סעיף כ

^יהיו עשרה במקום אחד אומרים קדיש וקדושה, אפילו מי שאינו עמהם יכול לענות (מ). ^כויש אומרים שצריך שלא יהא מפסיק טינוף או גוי (מא).

^יטור ותוספות שם בפסחים.  ^כמהר״י אבוהב בשם הירושלמי ובשם רב אחא, ושכן כתוב באורחות חיים.

• יכול לענות – הדין שראינו בסעיף הקודם, שהעומד בחוץ אינו מצטרף, היינו כדי למנות עשרה לצורך השראת השכינה. אולם לאחר שיש עשרה, גם העומד מעבר למחיצה נחשב בכלל הציבור, ועליו נאמר: "אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים"[20]. ולכן אין מניעה על השומע קדושה וקדיש לענות מהיכן שנמצא[21].
• טינוף או גוי – כיוון שהשתתפות דרך מקום מטונף אינה מכבוד הדבר שבקדושה. ואף שהמחבר כתב בלשון "יש אומרים", הלכה כדעה זו[22]. אולם המשנה ברורה (ס"ק סב) כותב שהרמ"א חולק, ולפי דעתו האשכנזים יענו אף אם לכלוך מפסיק בין העונה למתפללים[23].

סעיף כא

^לעיר שאין בה אלא עשרה, ואחד מהם רוצה לצאת בימים הנוראים, מחייבין אותו לישאר או להשכיר אחר במקומו (מב). ואם הם י"א ורוצים לצאת שנים, ישכירו שניהם אחד בשותפות במקומם, ושניהם יפרעו בשוה. ואם אחד עני ואחד עשיר, פורעין ^מחציו לפי ממון וחציו לפי נפשות (מג), ושכר החזן על היוצאים כעל הנשארים (מד). הגה: ואין חילוק בין אם רוצה לילך זמן ארוך קודם יום טוב או לא, כל [זמן] שלא יחזור ביום טוב (מהרי"ל סימן ק"ז).

^להגהות מימוני פרק י״א מהלכות תפילה שכן פסק מהר״מ.  ^משם דעתו האחרונה, ולזה הסכים בית יוסף.

• אחר במקומו – עיר שיש בה עשרה יהודים, חובה עליהם להתארגן ולקיים תפילה בציבור. חובה זו מוטלת על כל התושבים, ולכן אדם שעוזב בחגים פוגע בקיום המצווה, ועליו לשלם עבור מחליף.
• וחציו לפי נפשות – כלומר שחצי מהסכום מתחלק שווה בשווה (וכל אחד ישלם רבע מהסכום), והחלק השני מתחלק לפי היכולת הכספית, ובו העשיר ישלם יותר מהעני[24].
• כעל הנשארים – וכבר ראינו (בסימן נ"ג סעיף כג) שלדעת הרמ"א שכר החזן מתחלק, חציו לפי נפשות וחציו לפי ממון. ולדעת המחבר משלמים את תשלום החזן מקופת הקהל. ועיין הסברנו שם.

סעיף כב

^נאין כופין לשכור להשלים מנין, כי אם בימים הנוראים (מה), וכגון שאין חסרים כי אם אחד או שנים, אלא אם כן מנהג קבוע ומפורסם בעיר לכוף להשכיר אפילו בחסרון שלושה או ארבעה (מו). ^סאם יש מנין מיושבי העיר, כופין לשכור חזן (מז). הגה: וכן במקום שאין מנין תמיד בבית הכנסת, כופין זה את זה בקנסות שיבאו תמיד מנין לבית הכנסת, שלא יתבטל התמיד (מח) (תשובת ריב"ש סימן תקי"ח). ועיין לקמן ריש סי' ק"ן אם כופין זה את זה לבנות בית הכנסת.

^נמהרי״ק שורש קי"ג.  ^סכתבי מהר״ר ישראל סימן רמ״ג.

• בימים הנוראים – אף שהחיוב לקיים מניין הוא כל השנה, לא התערבו חכמים בזכותו של כל אדם לחיות כפי רצונו. אבל בימים הנוראים, שהם ימי תשובה ותפילה, ובהם מתכפרים כל ישראל – ראו חכמים לנכון לחייב את כלל התושבים לקיים את המניין.
• שלושה או ארבעה – אם חסרים שלושה ומעלה מסתבר שמקום זה אינו חייב במניין, משום שתושביו מועטים, ולכן אין כופים במקום כזה לשכור מניין אם אין מנהג קבוע לעשות כן.
• לשכור חזן – אולם אם התושבים עצמם מסוגלים להיות בעלי תפילה אי אפשר לכפות עליהם לשכור חזן מקצועי, מכיוון שעיקר תפקידו של שליח הציבור הוא בסך הכול להוציא ידי חובת קדיש וקדושה[25].

שלא יתבטל התמיד – כשיש מניין גם ללא המאחרים או המתעצלים לבוא, אזי הם אינם פוגעים בכלל, אלא בעצמם בלבד. אולם אם בגלל היעדרותם מתבטל המניין, הרי הם פוגעים בציבור, ולכן אפשר לכוף אותם. נראה מדברי הרמ"א שמעבר לצורך האישי של כל אחד להתפלל במניין ולענות לקדיש ולקדושה, יש צורך לקהילה שתהיה בה תפילה בציבור, שהיא עבודת ה' כללית. ועל כן כותב הרמ"א שאפשר לכפות על היחיד לבוא ולהתפלל כדי שלא תתבטל זכות זו[26].

[1] סך הכל שבעה קדישים. ודרשו על כך את הפסוק "שבע ביום הללתיך" (תהילים קי"ט, קסד. הדרשה מובאת בבית יוסף משבולי הלקט בשם הגאונים).

[2] הפסוק "ונקדשתי" מקורו בויקרא כ"ב. הלימוד מ"העדה" הוא מהפסוקים בפרשת המרגלים (במדבר י"ד) "הבדלו מתוך העדה", ומכך שהמרגלים החוטאים היו עשרה, ונקראים "לעדה הרעה הזאת" (מגילה דף כג ע"ב).

[3] יש שפסקו שגם אם היו עשרה באמירת הדברים שמוסב עליהם הקדיש (כגון בפסוקי דזמרה), אפשר לומר קדיש אחריהם אף אם יצאו מקצתם (ראה למשל דברי המשנה ברורה כאן ס"ק ז בשם הפמ"ג). אולם המחבר עוסק כאן רק במקרה שהתחיל את הקדיש בעשרה.

[4] חשיבות שמיעת הקדיש מובאת בתחילת הסימן הבא.

[5] מלשון הרמ"א נראה שאפשר לומר את הקדיש השלם בלבד, ולא את חצי הקדיש, שהלא כתב שאומרים את הקדיש השלם "דשייך לתפילה" (כיוון שמבקשים בו שתתקבל תפילתנו), מה שאין כן בחצי קדיש. אולם המשנה ברורה כתב שיאמר גם את חצי הקדיש (ס"ק י"ט בשם רעק"א. וכן כתב הלבוש כאן סעיף ג'), וכנראה הבינו שהכל הוא מכלול אחד. אולם משו"ע הרב כאן בסעיף ד' נראה קצת שאין אומרים את חצי הקדיש.

[6] עיין מ"ב ס"ק כב.

[7] וכן דעתו של בעל ערוך השולחן (סעיף י'). אולם האגרות משה (או"ח ח"ב יח) כתב שאפשר לסמוך על הרמ"א.

[8] ראה כף החיים כאן, ויביע אומר חלק ד סימן ט, שמכריעים לאסור "אפילו בשעת הדחק". ועיין בספר "עטרת אבות" לרב מ"ח סוויסה,  פרק ד אות א, שמביא כמה פוסקים שפסקו להקל בשעת הדחק. וכן כתב הרב טולידאנו בקיצור שולחן ערוך שלו (סימן מו אות א). וכן ראיתי שכתב (באתר של ישיבתו) הרב אליהו זיני, הבקי ממנהגי צפון אפריקה. והכריע כי כך היה מנהג, ואף שיש חולקים – הרוצה להקל יש לו על מי לסמוך. וכתב היביע אומר שם בסיום דבריו, שאם רואה שנוהגים כך: "יצא לחוץ ואל יתפלל עמהם, כדי שלא תארע תקלה על ידו בברכות לבטלה". ולולא דמסתפינא הייתי אומר שאין נכון לעשות כן, אלא כדי שלא להרבות במחלוקת יסתפק בכך שהוא עצמו לא יעלה חזן, ויאפשר לאחרים לסמוך על הוראתם.

[9] ביכולתי להעיד בעצמי, כי בהיותי ילד לפני גיל בר מצווה השלמתי פעמים רבות מניין לפני הפוסק הגדול הרב יחיאל יעקב ויינברג. וכך נהגתי גם אני עצמי כשהייתי במקומות נידחים שבהם ביטול המניין פעם אחת היה עלול לגרום לביטול המניין בכלל.

[10] ואם תאמר: הלא כשאפשר לברר אין לסמוך על הרוב? ויש לתרץ שהדבר נחשב לספק שאין ניתן לבררו, כיוון שהנער נחשב כבוגר גם אם היו שערות ונשרו. ועיקר הסמיכה על החזקה כאן היא משום שהבירור הוא מעשה מבייש, ואולי לכן הדבר נחשב כאילו אי אפשר לברר.

[11] ויש שפסקו שלא לסמוך על חזקה זו בדברים שחיובם מהתורה, כגון בקריאת פרשת זכור. ונבאר הדברים בעז"ה בדיון בפרשת זכור.

[12] וכפי שמביא הרמ"א בסימן קכד סעיף ג: "ואם יש יחידים בקהל שמאריכין בתפילתן, אין לשליח ציבור להמתין עליהם, אפילו היו חשובי העיר"

[13] בתחילת יורה דעה (סימן א' סעיף ה-ז) ישנו דיון בהגדרות שוטה לעניין שחיטה, והביאור הלכה כאן לומד משם מיהו שוטה, בעיקר בנושא של הנולד שומע ובהמשך נעשה חרש. ואין נראה לי להשוות סוגיה זו להלכות שחיטה, שהלא למניין מצטרף אפילו ישן, כיוון ששכינה שורה בעשרה בעלי דעת מישראל. לכן נראה שכל שהוא בר דעת ומבין, אפשר לצרפו למניין (וגם בהלכות שחיטה יש המקילים. ראה ש"ך שם ס"ק כ"ג). בזמן הזה, השומע במכשיר שמיעה דינו כפיקח לכל דבר. (ראה אנצ. הלכתית-רפואית לפור' אברהם שנייטנברג ערך "חרש" הע' 67-70; ובמאמר "קריאת מגילה על ידי חרשת בעלת שתל קוכלארי" לרב חיים נבון, תחומין כרך ל'). ויש שכתבו כך גם לגבי חירש המדבר ב"שפת הסימנים" [ראה אנצ. רפואית שם הערה 66; "שאילת שלמה" לגרש"ז אירבך ח"א ל"ד; ובמאמר "מעמד החרש: הערכה מחודשת לאור המציאות בזמננו", מעגלים ב' (מעלה גלבוע תשנ"ט)

[14] ראה למעלה הערה 11.

[15] המחבר עקבי בפסיקה זו, אולם הרמ"א לא פסק כך גבי יום השנה לפטירת הוריו. ראה דבריו באו"ח תקס"ח, ז; ויו"ד ת"ב יב.

[16] הפמ"ג כאן, הובא במשנה ברורה ס"ק מ"ו.

[17] ראה דברינו בסימן ל"ח ס"ק כ"ז.

[18] יש פוסקים שאסרו לצרף למניין אדם שנשא נכרייה, וביניהם ה"שרידי אש" (ח"א סימן ז'), שכתב שכיוון שהנושא נוכרית חייב נידוי באופן מובהק, והוא אינו מנודה רק מכיוון שכיום אין אנו מנדים, הרי זה כאילו נידו אותו לעניין צרוף למניין. אולם אם נעיין ברשימת האנשים החייבים נידוי, נראה נכוחה שמצד הדין כלולים ברשימה זו כל הקרויים כיום חילונים, וראינו בסעיף הקודם שאפשר לצרפם. ואולי הפוסקים שאסרו לצרף למניין את הנשואים לנוכריות עשו זאת בזמנים ובמקומות שהיה נכון בהם למנוע נישואי תערובת; אולם היום, שהצורך לקרב גדול מאוד, נראה שצריך להעמיד את הדבר על עיקר הדין, שגם עבריין מצטרף למניין. וכפי שראינו בסעיף הקודם, שכל עבריין העובר עבירות לתיאבון מצטרף למניין. וכן  הרב דב ליאור מתיר בכך.

[19] נלמד מדברי הירושלמי בנוגע לזימון (ראה לקמן סימן קצ"ה סעיף ב).

[20] פסחים פה ע"ב. מובא בשו"ע לענין ברכת כהנים (קכ"ח, כד).

[21] ונחלקו האחרונים אם תפילתו נחשבת כתפילה בציבור. יש אומרים שכאשר יש מניין, הואיל ואין מחיצה מפסקת גם מי שמתפלל מבחוץ נחשבת תפילתו כתפילה במניין. ודעת החיי אדם (מובאת במ"ב ס"ק נ"ח) ש"אין מחיצה מפסקת" נאמר לגבי קדיש וקדושה בלבד, אולם אין הוא נחשב כחלק מהציבור. להלכה, ודאי שאם אפשר צריך להתפלל עם הציבור לכתחילה ללא מחיצה, מפני שהתפילה בציבור נשמעת יותר, ולכן יש לעשות כל מאמץ להיות יחד עם הציבור ממש.

[22] ודרכו בדין שמקורו אצל אחד מהראשונים לכתבו בלשון "יש אומרים", בלי להביא דעה חולקת. ראה למשל בדברינו סימן ל' ס"ק יג, ועוד.

[23] ראייתו (בשם הלבושי שרד) מסימן ע"ט  סעיף א, שבו כתב הרמ"א: "ש"ץ המתפלל וצואה בבית הכנסת … צריך לשתוק עד שיוציאנה, מאחר שמוציא רבים ידי חובתן ואי אפשר שלא יהא מן הקהל בתוך ד' אמות של הצואה". ומכאן דייקו שהטעם לאיסור הוא שיש מתפללים המצויים בתוך ארבע אמות של הלכלוך, אולם אין מניעה משום שהלכלוך מפריד בין העונה לחזן. ברם אם אכן היה הרמ"א חלוק על המחבר, תמוה מדוע אצלנו הרמ"א לא העיר כלום. ונראה לי שבסימן ע"ט כולם נמצאים באותו חדר, ולכן אפשר שהלכלוך אינו מפסיק. אולם כאן העונה נמצא במקום אחר, ולכן הלכלוך מונע ממנו להצטרף. והנראה לענ"ד כתבתי.

[24] בהגהות מימוניות כתב שהדין שמחלקים חצי לפי ממון וחצי לפי נפשות הוא דווקא בעיר שאין בה עשרה בעלי בתים, אלא רק שמונה, וצריך לשכור שניים כדי להשלים את המניין. במקרה כזה העשיר ישלם יותר כיוון שהעני יכול להתפלל בכפר סמוך, אולם העשיר חושש לנכסיו ואינו רוצה ללכת. אבל כשיש מניין בעיר ויש שרוצים לעזוב את העיר, אין הבדל בין עני לעשיר, ועליהם לשלם בשווה. וכתבו המג"א והמ"ב שיש בדברי המחבר טעות סופר, ובמקרה שיש אחד-עשר מחלקים בשווה. ואמנם, לעניות דעתי נראה שאין לשנות את הגרסה, ולדעת המחבר הסיבה לחלק גם לפי ממון היא רחבה יותר, ועיקרה התחשבות במצב העני; שאם יחלקו הכול לפי נפשות, העני לא יוכל לצאת את העיר. בפשרה זו, הוא נושא באחריות על עזיבתו את העיר, אולם מתחשבים במצבו הכלכלי מפני שסוף סוף גם העשיר עוזב את העיר, ואם העני בלבד היה עוזב, היה נשאר מניין. ונראה לי שמסקנת הבית יוסף היא שבכל אופן מחלקים חצי לפי נפשות וחצי לפי ממון. וה' יצילני משגיאות.

[25] וראה דברינו בסימן נ"ג ס"ק מ.

[26] ונקט הרמ"א לשון "יתבטל התמיד", כרמז לביטול התמיד שארע בי"ז בתמוז (תענית פ"ד מ"ו).