סימן נ"ו

דין אמירת הקדיש לקהל ולחזן, ובו ה' סעיפים

כהמשך לסימן הקודם, נלמד בסימן זה כמה הלכות באמירת הקדיש. נקדים כאן על שפת הקדיש: הסיבה העיקרית שהקדיש נאמר בארמית היא שזו הייתה השפה המדוברת על ידי העם בזמן שהקדיש תוקן, ורצו חכמים שהוא יהיה מובן לכול. הבית יוסף מביא טעם נוסף בשם הזוהר, שקדושת הקדיש גדולה מאוד, משום שבכוח כוונתו של הרוצה לקדש את שם ה' בעולם ניתן להפוך את הרע לטוב; ולכן אומרים אותו דווקא בלשון זרה, הרחוקה מהקדושה, כדי להמחיש את חובתנו לתקן את הכול.

סעיף א

^איש לכוין בעניית הקדיש (א). הגה: ולא יפסיק בין יהא שמיה רבא מברך (הגהות אשר"י בשם או"ז כתב דלפירוש ראשון לא יפסיק בין 'שמיה' ל'רבא', ולפירוש ר"י אין להפסיק בין 'רבא' ל'מברך') (ב). ^בולענות אותו בקול רם (ג), ^גולהשתדל לרוץ כדי לשמוע קדיש (ד). הגה: ויש לעמוד כשעונין קדיש, וכל דבר שבקדושה (ה). ומי שבא לבית הכנסת ושומע הקהל עונין קדיש – עונה עמהם, אף על פי שלא שמע שליח צבור שאמר 'יתגדל' וכו' (ו) (הגהות חדשים במרדכי דברכות). וגם השליח ציבור צריך לומר 'יהא שמיה רבא' (ז), וכשמתחיל יתגדל יש לומר 'ועתה יגדל נא כח' וגו', 'זכור רחמיך' וגו' (ח) (טור).

^אשבת קי"ט ע"ב לפרוש רש״י שם, ורבנו יונה בפרק ג' דברכות.  ^בתוספות שם בשבת על פי הפסיקתא, וזוהר פרשה תרומה.  ^גשם בזוהר.

• בעניית הקדיש – בקדיש אנו מתפללים ששמו של ה' יתברך יתקדש בעולם, כלומר שהעולם יכיר באדנותו. ניסוח המשפט הראשון מבוסס על נבואת יחזקאל (ל"ח, כג), המנבא על זמן הגאולה: "וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים, וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'", והציבור עונה "יהא שמיה רבה מברך", ובעברית: "יהא שמו הגדול מבורך". כל הציבור משתתף אפוא בתחינה ששמו יהא מקובל על כל העולם. דברי המחבר על הכוונה בקדיש הם על פי דברי הגמרא: "כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כחו – קורעין לו גזר דינו", ו"בכל כחו" כאן פירושו: בכוונה. המבין שתכליתו בעולם לקדש את שמו יתברך, הרי הוא מקורב לה' מאוד, וכבר לא יחטא.
• בין 'רבא' ל'מברך' – ישנן שתי אפשרויות לתרגם לעברית את המשפט "יהא שמיה רבא מברך". הראשונה: 'יהא שמו הגדול מבורך', כלומר שאנו מברכים את שמו הגדול של הקב"ה (היינו שכולם ידעו שממנו הברכות). לקריאה זו יש לצרף את המילים "שמיה רבה" יחד. האפשרות השנייה להבנת משפט זה היא 'יהא שמו גדול ומבורך'. באפשרות זו אנו מתפללים לכך ששמו של הקב"ה יהיה גדול (כלומר: שהכול יכירו בשמו) ומבורך. לקריאה זו יש לצרף יחד את המילים "רבא מברך".
• בקול רם – הביטוי "בכל כוחו" שנאמר בגמרא מתפרש כאמור 'בכל כוונתו', אך גם 'בקול רם', לומר שאין אנו מתביישים בא-לוהינו.
• לשמוע קדיש – מפני חשיבות הקדיש. ובהמשך יתבאר ששמיעת קדיש קודמת לתפילה במניין (תחילת סימן ק"ט).
• דבר שבקדושה – יש שהביאו מקור מהירושלמי לכך שיש לעמוד בכל דבר שבקדושה; אולם אינו בירושלמי שלפנינו[1]. לדעת המחבר אין חיוב לעמוד בקדיש, וכך נוהגים הספרדים. ואף המשנה ברורה הביא פוסקים המתירים לשבת בקדיש, אלא שאם בזמן תחילת הקדיש הוא עמד ("תפסו מעומד") – לא ישב במהלך הקדיש. וכתב כף החיים שכך מקובל אף אצל הספרדים. ובדברים אלו צריך היחיד לנהוג כפי מנהג המקום. כתב האר"י שיש לעמוד בקדיש שנאמר בליל שבת קודם ברכו, משום שאז מקבלים את הנשמה היתרה, והובא מנהג זה בשמו במשנה ברורה ובכף החיים.
• שאמר יתגדל וכו' – כיוון שאם אינו עונה עם הציבור, נראה כאילו מסרב להלל את ה' יתברך.
• יהא שמיה רבא – משפט זה הוא חלק מהקדיש, אלא שנאמר תחילה על ידי הקהל, ואחר כך על ידי החזן.
• זכור רחמיך וכו' – זהו מנהג לומר שני פסוקים בזמן ששליח הציבור אומר את תחילת הקדיש. הפסוק הראשון הוא "וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ ה' כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר" (במדבר י"ד, יז), השאול מתפילת משה אחר חטא המרגלים; והשני הוא פסוק מתהילים (כ"ה, ו): "זְכֹר רַחֲמֶיךָ ה' וַחֲסָדֶיךָ, כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה". טעם המנהג הוא שכאשר החזן מתפלל על כך ששם ה' יתגלה בעולם, הקהל אומר פסוקים שמשמעותם שההתגלות תהיה ברחמים, ולא על ידי עונשים. למעשה, אף על פי שהובא המנהג ברמ"א, גם האשכנזים אינם נוהגים לומר פסוקים אלו, משום שאמירות שאין מקורן בתלמוד נחשבות להפסק; וכן מפני שצריך לשמוע את כל הקדיש משליח הציבור[2].

סעיף ב

^דכששליח צבור אומר 'יתברך' כל העם עונים אמן, וכן כשאומר 'בריך הוא', וכן כשאומר 'ואמרו אמן' (ט). ולא נהגו לומר אמן אחר 'יתברך', ולא אחר 'בריך הוא' (י) (טור), ולא יפסיק בין 'בריך הוא לעילא מכל ברכתא' וכו' (יא) (או"ז).

^דהרמב״ם בסדר התפילות.

• ואמרו אמן – ב"חצי קדיש" מופיע פעמיים בדברי החזן הצירוף "ואִמרו אמן": באמצעו – לאחר המילים "בעגלא ובזמן קריב", ובסופו; והציבור עונים כמובן אמן (בראשון עונים "אמן יהא שמיה רבא מברך" וכו'). בשאר סוגי הקדיש אומר החזן בסוף כל פסקה "ואמרו אמן", והציבור עונים אמן. נוסף על כך, מביא המחבר מנהג לומר אמן לאחר המִלים "יתברך" (שהחזן אומר מיד לאחר "יהא שמיה רבא" וכו')[3] ו"בריך הוא". מנהג זה מופיע ברמב"ם ובטור, אולם כפי שנראה בהמשך, הוא נתון במחלוקת.
• בריך הוא – הרמ"א כותב אפוא שאין נוהגים לומר אמן בשני מקומות אלו. ומנהג האר"י הוא כרמ"א בכך שאין לענות אמן לאחר "יתברך", וכמחבר בכך שעונים אמן לאחר "בריך הוא". המנהג הרווח לספרדים הוא לענות כמנהג האר"י, ולאשכנזים כדברי הרמ"א – ללא אמירת אמן לאחר "בריך הוא" (ונתפשט המנהג לענות שם "בריך הוא"). ונהגו כולם לענות אמן בשני מקומות אחרים: לאחר המילים "יתגדל ויתקדש שמיה רבה"[4], ולאחר המילים "ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה"[5]; וכך נאמרים (לנוסח ספרד ועדות המזרח) בחצי קדיש בסך הכול חמישה אמנים, כפי שהובא בכמה אחרונים בשם כוונות האר"י.

• לעילא מכל ברכתא וכו' – כלומר שאין לשים פסיק אחרי 'בריך הוא' משום שהכול הוא משפט אחד, וכוונתו שה' הוא ברוך ומבורך מעל כל הברכות.

סעיף ג

^ההעונים עד 'לעלמי עלמיא' בלבד טועים הם, כי אסור להפריד בין 'עלמיא' ל'יתברך' (יב).

^התשובת ר׳ יוסף גיקטיליא.

• ליתברך – בדיון עד היכן ממשיך הציבור את אמירת "יהא שמיה רבא", מביא הבית יוסף שלושה מנהגים בדברי הראשונים: הראשון – לענות רק "יהא שמיה רבא מבורך לעלם לעלמי עלמיא"; השני – להוסיף את המִלה "יתברך"; והשלישי – להמשיך ולומר גם את המשפט הבא, "יתברך וישתבח ויתפאר" וכו', עד המילים "דאמירן בעלמא" שבסופו[6]. הגר"א פסק כמנהג הראשון, הקצר, וכן מנהג חלק מהאשכנזים. בדברי המחבר קשה להכריע; יש שהבינו שכוונתו למנהג השני, לצרף רק את המלה "יתברך", וכך נוהגים רבים בין מקהילות אשכנז ובין מקהילות ספרד; ויש שהבינו שכוונתו למנהג השלישי – להמשיך עד "דאמירן בעלמא", וכן פסק כף החיים, וכך נוהגים חלק מהספרדים. ולמעשה כל אחד ינהג על פי מנהגו[7].

סעיף ד

^וכשאומר החזן 'יתגדל', כורע; וכן ב'יהא שמיה רבא', וכן 'בבריך הוא', וכן ב'אמן' (יג).

^ולשון הכל בו.

• וכן באמן – מקור כריעות אלו הוא בדברי הגאונים, שהובאו גם בספרי פוסקי אשכנז הראשונים. נראה שהדברים מוסכמים הן על המחבר והן על הרמ"א, וגם המשנה ברורה לא העיר כלום על מנהג זה, ובכל זאת יש שאינם נוהגים לכרוע. ואולי מנהגם על פי דברי הגר"א כאן, שחולק על המחבר בדין זה, ואומר שאין לכרוע אלא במקומות המובאים בגמרא. ולפלא בעיניי לבטל מנהג קדמונים המוסכם הן על המחבר והן על הרמ"א. בסידורי עדות המזרח מובא מנהג הכריעות, וכן נוהגים רבים. ויש אף הנוהגים לכרוע בכל האמנים. וכל אחד יחזיק במנהג אבותיו.

סעיף ה

^זלאחר שסיים הקדיש פוסע שלוש פסיעות, ^חואחר כך אומר 'עושה שלום' וכו' (יד).

^זבית יוסף בשם מנהג.  ^חתרומת הדשן סימן י"ג.

עושה שלום וכו' – בסעיף זה כבר איננו עוסקים ב"חצי קדיש", שהרי אין אומרים בחצי קדיש  "עושה שלום". בכף החיים מובא שיש לפסוע דווקא בקדיש תתקבל, והדבר הוא סימן לסיום התפילה, כפי שהיחיד פוסע ב"עושה שלום" שבסיום תפילת העמידה[8]. אולם המנהג הרווח הוא לפסוע באמירת "עושה שלום" בסיום כל קדיש. וצריך תחילה לפסוע שלוש פסיעות ורק אחר כך לומר "עושה שלום", כפי שכתב המחבר.

[1]  השלטי גיבורים על המרדכי (ברכות פ"ד אות ה) וביאור הגר"א כאן הביאו ירושלמי שזו לשונו: "דבר א-להים לי אליך [ויקם מעל הכסא], מכאן אמר ר"א: כד ענין איהש"ר וכל דבר שבקדושה, בעי למיקם ארגלוהי". אולם אינו בירושלמי שלפנינו, וגם בדרכי משה לא הביא זאת כמקור לכך (אלא את דברי מהרי"ל). והחיד"א כתב על מקור זה (שו"ת טוב עין סימן יח): "הנה הוא טעות, ואיננו מן התלמוד ירושלמי עצמו, אלא הגהת איזה חכם שהגיה אותו, והאחרונים הדפיסוהו אח"כ בתוך דברי הירושלמי".

[2] ובמשנה ברורה (ס"ק י"א) הביא שגם דעת האר"י אינה נוחה מאמירת פסוקים אלו בזמן הקדיש.

[3] אחד המנהגים המובא בסעיף הבא הוא לענות מ"אמן יהא שמיה רבא" עד "דאמירן בעלמא". למנהג זה, העונה לא יסיים בדרך כלל דבריו כשהחזן יאמר "יתברך", ויש אף חשש שהעונים לא יסיימו עד שיגיע החזן ל"בריך הוא". וכתב כף החיים שצריך החזן להמתין מעט על מנת שיסיימו העונים לפני "בריך הוא".

[4] מנהג זה מופיע גם ברמב"ם, ותמהו האחרונים מדוע לא הביאו בשלחן ערוך (ראה למשל מ"ב ס"ק יב).

[5] בנוסח אשכנז אין אומרים מילים אלו. וכך עולה שבנוסח אשכנז כל הקדיש מופנה לקדש את שמו, ואין מזכירים בו את הגאולה והמשיח, שהם צרכי האדם.

[6] את המנהג הראשון והשלישי הסמיכו לדברי חז"ל שיש לענות יהא שמיה רבא "בכל כחו": למנהג השלישי יש בענייה כמניין 'כח' (כלומר 28) מילים, ולראשון יש בענייה 28 אותיות (ואמנם המניין עולה ל-29, ומביא לכך הב"י כמה תירוצים).

[7] לפי המנהג השני, המצרף את המילה "יתברך" לבדה, נוצר פיסוק שאינו לפי משמעות המילים בפשטן. ולא ביאר לנו הבית יוסף מדוע לצרף את המילה "יתברך" שהיא הראשונה מתיאור גדולת שמו הקדוש, למשפט שלפניה, אלא רק הביא לכך מקור מהקבלה. וודאי יש בזה סודות כמוסים. אולם רמז לכך בעולם הנגלה, שהמשפט "יהא שמיה רבא" מדבר על ברכת שמו "לעולמי עולמים", כלומר שזוהי תפילה להתגלותו בעתיד, בימי המשיח; ובתחילת המשפט שאחריו ישנן עשר מילים שונות המקלסות את ה' בעולמנו. ואין להפסיק בין המשפטים, כדי להראות שאיננו מחכים לעתיד לבוא כדי להכיר בגדולתו יתברך, אלא בכל רגע עלינו להשיג זאת, אף שלא תמיד הדבר ניכר בעולמנו. ולכן אנו מקלסים אותו אף עתה בכל מיני קילוס.

[8] כמבואר בסימן קכ"ג.