סימן קל"ב – דיני קדושת "ובא לציון", ובו ב' סעיפים

לאחר התחנונים חוזרים לשבחי ה' יתברך, בדומה לשבחים שנאמרו בפסוקי דזמרה ובברכות קריאת שמע שלפני העמידה. תחילה אומרים "אשרי", כפי שאמרנו בפסוקי דזמרה, ואחריו "למנצח", וממשיכים בקטע המתחיל בפסוק "ובא לציון". קטע זה קרוי גם "קדושה דסידרא", היות שנאמרים בו פעם נוספת פסוקי ה"קדושה", כפי שנאמרו בברכת "יוצר אור" ובחזרת העמידה. לקדושה זו כמה דינים, המתבארים בסימן זה. וכן מוסיף כאן הרמ"א כמה הלכות הקשורות לסיום התפילה.

סעיף א

^אמתרגמינן קדושת 'ובא לציון' (א); ^בוצריך ליזהר בו מאד לאומרו בכוונה. הגה: ולענין אם היחיד אומרה, דינה כדין קדושה שביוצר, ועיין לעיל סי' נ"ט (ב); ובקדושה שבתרגום, יחיד אומרה ולא שנים, ואין לאומרה בקול רם (ג) (בית יוסף סימן נ"ט).

^אסוטה מ״ט ע"א.  ^בטור.

• קדושת ובא לציון – כלומר: מתרגמים לארמית את שלושת פסוקי הקדושה. פסוקי הקדושה הם: "וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר: קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יי צְ-בָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (ישעיהו ו', ג); "וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ וָאֶשְׁמַע אַחֲרַי קוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל: בָּרוּךְ כְּבוֹד יי מִמְּקוֹמוֹ" (יחזקאל ג', יב); "יי יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד" (שמות ט"ו, יח). טעם התרגום לארמית הוא שבעבר השפה הארמית הייתה שפת הדיבור, ועברית הייתה שפת הלימוד, ותיקנו לתרגם קדושה זו כדי שיבינו אותה גם עמי הארצות.

התרגום למילים "קדוש קדוש קדוש" אינו תרגום מילולי, אלא יש בו פרשנות שונה לכל אחת מהקדושות. נסביר כאן בעברית את התרגום הארמי שאנו אומרים בתפילה לכל אחת משלוש הפעמים שהמילה "קדוש" נאמרת:

קַדִּישׁ בִּשְׁמֵי מְרוֹמָא עִלָּאָה בֵּית שְׁכִינְתֵּהּ – קדוש, בשמיים המרוממים העליונים נמצאת שכינתו.

קַדִּישׁ עַל אַרְעָא עוֹבַד גְּבוּרְתֵּהּ – קדוש, על העולם מראה גבורתו.

קַדִּישׁ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא – קדוש לנצח נצחים.

אנו למדים כאן על שלשה יסודות אמוניים: הקב"ה נפרד מאתנו, ואי אפשר להשיגו כלל; הוא המשגיח על העולם; הוא היוצר את הזמן.

• סימן נ"ט – ושם (בסעיף ג') מסקנת הרמ"א שיחיד אומרה, ולמחבר טוב שהיחיד יקראנה בטעמים.
• בקול רם – אמנם את פסוקי הקדושה עצמם עדיף לומר בציבור, אבל תרגומם לארמית נאמר דווקא ביחיד, דהיינו שכל יחיד אומר אותם בלחש לעצמו. הטעם לכך הוא שהתרגום הוא פירוש לפסוקים, ואין לערבב בין המקור, שקדושתו גדולה, לתרגום או לביאור, שקדושתם פחותה.

סעיף ב

אסור לאדם לצאת מבית הכנסת קודם קדושה דסידרא (ד). הגה: (ה) ואומרים אחר סיום התפילה 'עלינו לשבח' מעומד (ו) (כל בו); ויזהר לאומרו בכוונה, וכשמגיע אל 'אל לא יושיע' יפסיק מעט קודם שיאמר: 'ואנחנו כורעים' וכו' (ז) (טור). ואומרים קדיש יתום (ח) אחר 'עלינו', ואפילו אין יתום בבית הכנסת יאמר אותו מי שאין לו אב ואם (ט) (אגור); ואפילו מי שיש לו אב ואם יכול לאומרו, אם אין אביו ואמו מקפידין (י)  (תשב"ץ ותשובת מהרי"ל סי' ס"ד); ויש לומר 'פטום הקטורת' (יא) ערב (יב) ובוקר  אחר התפלה (יג), ואומרים תחלה 'אין כא-להינו' וכו', ואומרים 'השיר שהלוים היו אומרים במקדש' (יד), שחרית לבד (טור). ויש שכתבו ליזהר לומר 'פיטום הקטורת' מתוך הכתב ולא בעל פה, משום שהאמירה במקום ההקטרה וחיישינן שמא ידלג אחד מסממניה, ואמרינן שהוא חייב מיתה אם חסר אחת מסממניה (ב"י בשם מהר"י וא"ח); ולכן נהגו שלא לאומרו בחול, שממהרין למלאכתן וחיישינן שמא ידלג (טו) (ד"ע). וכשיוצא מבית הכנסת יאמר 'ה' נחני בצדקתך' וגו' (טז) (כל בו), ומשתחוה ויוצא (מהרי"ל).

^גרב עמרם גאון.

• קודם קדושה דסידרא – מפאת חשיבותה. ואומרת הגמרא שהעולם עומד על קדושה דסידרא ועל הקדיש שנאמר לאחר לימוד אגדה ("קדיש דרבנן")[1], כי בשתי תפילות אלו ה' מתקדש על ידי כל שכבות הציבור. בנוסף, אחרי קדושה דסידרא אומרים קדיש תתקבל – שמבקשים בו שתתקבל תפילתנו, והוא אות לסיום התפילה, ואז כל יחיד יכול לצאת.
• הקדמה לדברי הרמ"א – הרמ"א מביא כמה תוספות שנאמרות לאחר "קדיש תתקבל". תוספות אלו נאמרות הן על ידי אשכנזים והן על ידי הספרדים, וישנן גם תחינות נוספות שנאמרות בסוף התפילה, כל אחד לפי מנהגו. המחבר לא הביא את כל התוספות הללו, אף שדן בהן בבית יוסף, ונראה שלדעתו אין חובה לאמרן, אף שאינו חולק על כך שזהו מנהג טוב.
• עלינו לשבח מעומד – מפני שזו תפילה חשובה, ויש מסורת שחוברה על ידי יהושע בן-נון. לתפילה זו שני חלקים: הראשון הוא הודאה לה' על שהבדיל אותנו מעובדי עבודה זרה, ועל כן אנו מתפללים רק אליו; והשני (מהמילים "ועל כן נקווה לך"), הוא תפילה על תיקון העולם והכרת מלכות ה' על ידי כל הבריות. תפילה זו נאמרת גם בסיום מנחה וערבית. וכשמתפללים מנחה וערבית סמוכות, אומרים 'עלינו לשבח' רק אחרי ערבית.
• ואנחנו כורעים וכו' – כדי שלא יישמע חלילה שאל אל לא יושיע אנחנו כורעים.
• קדיש יתום – כבר ביאר הרמ"א שנהגו להוסיף קדיש ו"ברכו" בסוף התפילה, משום המאחרים[2]. וכאן הוא מוסיף את המנהג שקדיש זה נאמר על ידי אדם המצוי בשנת האבל על אביו או אימו[3]. בעבר המנהג היה שאדם אחד אומר את הקדיש, ולכן דנו האחרונים בסדר הקדימה באמירתו; אולם כיום המנהג הרווח הוא שאם ישנם כמה אבלים, הם אומרים אותו יחד. וכיוון שמנהגנו הוא שאבל גם עובר לפני התיבה, עדיין יש להלכות הקדימות חשיבות מסוימת, ולכן נביא כאן את עיקרן: אבל בתוך שבעת ימי האבל קודם לכולם; אבל בתוך השלושים קודם לאבל בתוך השנה; מי שיש לו יום השנה ("יארצייט") קודם למצויים בתוך שלושים ובתוך שנה, ולא לאבל בימי השבעה.
• שאין לו אב ואם – "יתום" בהקשר זה הוא המצוי בשנת האבל. וכיוון שהתקבל המנהג שהקדיש נאמר לעילוי נשמת ההורים, לא יאמר אותו מי שהוריו בחיים, כדי שלא יחשבו שהוא יתום.
• מקפידין – ואז אין לחשוש לכך. במקום שאין יתום, יש שנהגו ששליח הציבור יאמר את הקדיש, ויש שנהגו שלא לאמרו כלל.
• פטום הקטורת – עיקרו של קטע זה בגמרא בכריתות ו ע"א, ומובאות בו ברייתות העוסקות ברכיבי הקטורת ובסדר הכנתה. ונוספו לקטע זה פסוקים שונים[4].
• ערב – בעבר היה מנהג לאמרו לאחר תפילת ערבית, והיום אין נוהגים כך. הספרדים נוהגים לאמרו גם לפני תפילת מנחה, וברוב המקומות האשכנזים אינם אומרים אותו במנחה.
• ובוקר אחר התפילה – בנוסף לאמירת "פיטום הקטורת" שלפני תפילת שחרית, הנאמר לאחר הקרבנות.
• היו אומרים במקדש – מזמור מתהילים שנאמר לליווי קורבן התמיד. וכיום, כשלצערנו אין מקריבים את הקרבן, אומרים כזכר לכך את המזמור שליווה את הקרבן.
• שמא ידלג – הבית יוסף כותב על סברה זו שאין לחוש לכך, כי ודאי שחיוב המיתה נאמר על הקטרת הקטורת בבית המקדש שלא כהלכה, ולא על קריאת הפרשה. ועל כן מנהג הספרדים לאמרו בכל יום, וכן המנהג הרווח אצל האשכנזים בארץ ישראל.
• נחני בצדקתך – הפסוק השלם הוא (תהלים ה', ט): "ה' נְחֵנִי בְצִדְקָתֶךָ לְמַעַן שׁוֹרְרָי, הַיְשַׁר לְפָנַי דַּרְכֶּךָ". זו תפילה שהקב"ה ילווה אותנו בחיי העבודה שאנו נכנסים אליהם לאחר התפילה, ונישאר דבוקים בו בכך שנהיה ישרים. ואיני יודע מדוע נשמט פסוק זה מרוב הסידורים.

תפילה נוספת שיש לאמרה אולם ברוב הסידורים לא נדפסה, היא התפילה לפני לימוד תורה. ומי שלומד לאחר התפילה, טוב שיאמרה קודם אותו לימוד. וזה נוסח תפילה זו[5]:  "יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ יי אֱ-לֹהַי, שֶׁלֹּא יֶאֱרַע דְּבַר תַּקָּלָה עַל יָדִי, וְלֹא אִכָּשֵׁל בִּדְבַר הֲלָכָה. וְיִשְׂמְחוּ בִי חֲבֵרַי, וְלֹא אוֹמַר עַל טָמֵא טָהוֹר וְלֹא עַל טָהוֹר טָמֵא, וְלֹא עַל מוּתָּר אָסוּר וְלֹא עַל אָסוּר מֻתָּר. וְלֹא יִכָּשְׁלוּ חֲבֵרַי בִּדְבַר הֲלָכָה, וְאֶשְׂמַח בָּהֶם. 'כִּי ה' יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה'. 'גַּל עֵינַי וְהַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ'".

[1] סוטה מט ע"א: "עלמא אמאי קא מקיים? אקדושה דסידרא, וא'יהא שמיה רבא' דאגדתא".

[2] בסימן ס"ט, דין "הפורס על שמע". ודיני הוספת ה"ברכו" מתבארים בסימן הבא.

[3] למנהג אשכנז הקדיש נאמר אחד-עשר חודש, ולמנהג ספרד שנים-עשר חודש, עם הפסקה של שבוע בתחילת החודש האחרון.

[4] עיין בסימן א ס"ק כ', שם הסברנו את חשיבות אמירת סדר הקטורת.

[5] על פי ברכות דף כח ע"ב. הפסוקים בסוף הם ממשלי ב' ומתהילים קי"ט. תפילה זו נדפסה בגמרות רבות בעמוד הראשון.